במקרה לגמרי, ספוטיפיי הוביל אותי לפודקאסט 'חוץ לארץ' של עיתון הארץ, לפרק שבו נתנאל שלומוביץ, הפרשן הבכיר של העיתון לענייני ארה"ב, מנסה להסביר את הניצחון של זוהראן ממדאני בפריימריז הדמוקרטיים לראשות עיריית ניו יורק. הפרק עצמו אינו חשוב במיוחד, אך הוא מעניין דווקא משום שהוא מהווה דוגמה קלאסית – כמעט קריקטורית – לאופן השגוי מיסודו שבו המיינסטרים הליברלי מפרש את הצלחתם של מנהיגים פופוליסטיים ואת משבר הדמוקרטיה הנוכחי. לא מדובר רק בניתוח חסר, אלא בכזה שמוביל למסקנות אולטרה-שמרניות, אשר מתורגמות בסופו של דבר לפוליטיקה כושלת. כיוון שסוג ניתוח זה מאפיין לא רק את המרכז-שמאל האמריקאי אלא גם את זה הישראלי – חשוב בעיניי להתמודד אתו ברצינות ולהציב לו חלופה.

המדיום הוא המסר?

הדיון נפתח בהצגת הפריימריז הדמוקרטיים לראשות העיר ניו יורק כמשקפים את המאבק הפנים-מפלגתי בין שתי אסטרטגיות פוליטיות מנוגדות. הראשונה והמיושנת, שמגולמת בדמותו של נציג הממסד הדמוקרטי וההון הגדול אנדרו קואומו, מבוססת על תשדירי בחירות מסורתיים בערוצי הטלוויזיה. השנייה, החדשה והעדכנית שמגלם ממדאני, נשענת על תוכן אורגני בלתי ממומן ברשתות, בעיקר בטיקטוק. כיוון שרוב תושבי ניו יורק, ובפרט צעירים, כבר לא צופים בטלוויזיה אלא צורכים תוכן פוליטי דרך הרשתות, הניצחון של ממדאני הוא בעיקרו תוצאה של שליטתו בפלטפורמות שהביאה לו חשיפה רחבה יותר. כך התאפשר, כדברי המראיינת, "הניצחון של דוד על גוליית". לדעת שלומוביץ, באותו האופן יש להבין גם את הפופולריות האדירה של חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטז: "היא עבדה יופי באינסטגרם", אף על פי שהיא "מעלה שטויות... שוב, כמו טראמפ". במילים אחרות: ההסבר הוא המדיום, ואין הבדל בין ימין ושמאל.

בהמשך שואל שלומוביץ: מדוע דווקא ממדאני צף? הרי הוא לא היחיד שהבין את כוחן של הרשתות. תשובתו היא שהסיבה היסודית היא אותנטיות: "הוא משדר את מה שטראמפ משדר, וזה אותנטיות, שהפכה להיות הערך העליון בפוליטיקה האמריקאית". האותנטיות, לפי ניתוחו, ניצבת כאנטיתזה לדמות הפוליטיקאי השנוא והצבוע, שאומר דבר אחד ועושה ההפך. באותו אופן, הוא מסביר גם את כישלונה של קאמלה האריס, שלמרות קמפיין "נכון ומדויק", נראתה "מהונדסת" מדי, פוליטיקאית מדי.

חזרה לממדאני: לפי שלומוביץ, בעוד טראמפ הוא תוצר של השלב הטקסטואלי ברשתות, ממדאני הוא פרי השלב הוויזואלי שלהן. הסרטונים הוויראליים שלו, לדבריו, לא הצליחו בשל תוכנם המטופש – "הוא מבטיח הבטחות שהן במידה רבה בלתי אפשריות" – אלא בזכות האותנטיות שהם שידרו. אפילו בוחריו, הוא טוען, אינם מאמינים לו, אך לפחות מבחינתם הוא מסמן אופק אחר באופן אמין יותר.

כשהוא מגיע להתייחס לתוכן הפוליטי עצמו, שלומוביץ טוען שממדאני הוא מצד אחד "הזיקוק של מה שמכונה ווק", אך מצד שני "תמונת מראה של טראמפ". כלומר, שניהם מציעים "מלא שטויות", אך לפחות נוגעים בסוגיות שמועמדים ממסדיים חוששים לגעת בהן, ושבאמת מטרידות את הציבור. כך למשל, הוא מתייחס להבטחת הבחירות של ממדאני להקים מכולות ציבוריות בעיר כרעיון "מגוחך" ו"לא יעיל". 

סוג הניתוח הזה, האופייני כל כך למיינסטרים הליברלי, שם דגש כמעט מוחלט על הצורה – במקום על התוכן. המשתנים החשובים כאן הם סגנון, רטוריקה, כריזמה אישית, אותנטיות ושליטה בפלטפורמות. במובן הזה, הפופוליסטים העכשוויים מוצגים כ"יצירי הרשתות החברתיות". איני טוען כמובן שלאלו אין תפקיד בפוליטיקה – ובפוליטיקה פופוליסטית בפרט – אך הפרספקטיבה הזו בעייתית מאוד בכמה מישורים.

פופוליזם: מחלה או סימפטום?

ראשית, מדובר בניתוח מנותק מההיסטוריה ומהמציאות הממשית - ולא חף מפוליטיקה כשלעצמו - שכן הוא מקל מאוד על העושים בו שימוש להתעלם מהגורמים המבניים וארוכי הטווח שהובילו מראש לעלייתם של מנהיגים פופוליסטיים אנטי ממסדיים. הוא מבטל את הצורך בניתוח מעמיק של משבר הדמוקרטיה הנוכחי, ומאפשר לחמוק מהתמודדות עם שאלות יסוד היסטוריות, סוציולוגיות ומעמדיות. כך, הניתוח מצטמצם לשאלות טכנולוגיות, טכניות, ניהוליות, טקטיות וסגנוניות. מכאן גם נובעת המסקנה המופרכת שלפיה אותנטיות היא הציר המארגן של הפוליטיקה האמריקאית כיום – ולא, למשל, העובדה שארה"ב הופכת לפלוטוקרטיה: המדינה העשירה ביותר בהיסטוריה האנושית עם שיעור העוני הגבוה ביותר בעולם המערבי, שבה רבים מאזרחיה איבדו כל אמון ביכולתה של הפוליטיקה לפעול למענם.

באופן דומה, גם המיינסטרים הליברלי בישראל נוטה להחמיץ את גורמי העומק שהובילו לעליית הפופוליזם. כך למשל, ההתמקדות בדמותו של נתניהו – בשחיתותו האישית, ביכולתו לעקוף את התקשורת הממסדית, ובאופן הפשטני שבו הוא מחלק את הזירה בין "העם" ל"אליטות" – מצמצמת את הצלחתו לממד פרסונלי, טכני וסגנוני. אך ניתוח שכזה מתעלם מהשבר הדמוקרטי העמוק שנוצר בישראל לאחר ארבעה עשורים של הגמוניה ניאו-ליברלית: הגמוניה שחתרה תחת מוסדות דמוקרטיים, החלישה את משמעותה של האזרחות, העמיקה פערים במוקדי כוח ובמשאבים, פירקה את מדינת הרווחה, פגעה בעבודה המאורגנת, כרסמה בריבונות הלאומית – ובסופו של דבר ערערה את העיקרון הבסיסי של ריבונות העם. תהליך זה יצר, במיוחד בקרב הקבוצות המפסידות ממנו, חוסר אמון עמוק וממוסד כלפי הסדר הפוליטי הקיים. נתניהו, כמו מנהיגים פופוליסטים אחרים, מצליח לגלם את התחושות הללו בדמותו ולהציע את עצמו כמי שיביא לקריסת אותו סדר. 

כך הופך הפופוליזם, בניתוח הליברלי, לסטייה או תופעת שוליים במערכת שבעצמה נתפסת כלגיטימית, במקום כתגובה כמעט בלתי נמנעת למערכת רקובה - כסימפטום של המחלה ולא המחלה עצמה. כך ניתן להבין גם את קיבעונן הפוליטי של מפלגות האופוזיציה: במקום להציע חלופה מהותית, הן מתעקשות לשמור בקנאות על הסדר הישן – זה שקדם לרפורמות של נתניהו ושותפיו – כאילו כל שנחוץ הוא להשיב את הגלגל לאחור, לפני ש"גנבו לנו את המדינה". כך מתקבעת מערכת פוליטית מעוותת, שבה הימין הופך לגורם המהפכני והרדיקלי, בעוד שהאופוזיציה מקדמת פוליטיקה אולטרה-שמרנית. הימין מציב סדר יום אידיאולוגי, והשמאל-מרכז מסתפק בהגנה על מוסדות ונורמות קיימים.

ציבור פסיבי או שחקן פוליטי?

כשל נוסף בניתוח שמציעים שלומוביץ' ודומיו הוא הבנת הציבור כפסיבי לחלוטין – כזה שניתן להוליכו שולל בקלות. אם מידת החשיפה היא המשתנה המרכזי, הרי שהתוכן הפוליטי כמעט חסר חשיבות. כך נמנעת האפשרות להכיר בכך שהמדיניות המוצעת - ההצעות הקונקרטיות והתוכן האידיאולוגי - עשויים להיות משמעותיים לבוחרים, ושחלקם לפחות בוחרים בין חלופות ממשיות בהתאם לאינטרסים, למצוקות ולמאוויים שלהם. מנקודת מבט כזו, המאבק בתוך המפלגה הדמוקרטית נתפס כטקטי בלבד – מאבק על דרכי הפנייה לבוחרים – ולא כעימות מהותי בין שתי אלטרנטיבות פוליטיות שונות בתכלית. כך, למשל, טוען שלומוביץ: "טראמפ (כמו נתניהו) מעצב בדמותו את הבייס שלו... אם נתניהו מכריז מחר על שלום תמורת שטחים, אז הבייס שלו יגיע למסקנה שהוא גאון". זלזול עמוק שכזה במניעי ההצבעה למנהיגי ימין אנטי-ממסדיים אינו מותיר מקום לביקורת רצינית על כשלי הסטטוס-קוו: אם הציבור נתפס כבור – אין צורך בביקורת המצב הקיים.

בישראל, כשל זה בא לידי ביטוי בטענה הרווחת בחוגים ליברליים, שלפיה ההצבעה לנתניהו ולקואליציה היא עדתית, שבטית, ובעיקר – לא רציונלית. כמעט בכל מערכת בחירות חוזרת הטענה שתושבי הפריפריה והמזרחים מצביעים לנתניהו "למרות שהוא דופק אותם". תפיסה זו מתעלמת מהאפשרות שלפוליטיקה של נתניהו יש גם תוכן ממשי – כזה שאולי מסוכן מאוד מבחינה ליברלית ודמוקרטית, אך מציע לציבור בוחריו חלופה כוללנית. פרויקט זה כולל, בין היתר, מחויבות לעליונות יהודית, לסיפוח, למדיניות חלוקתית פרוטקציוניסטית ולפירוק המדינה המנהלית – והוא חורג בהרבה מסגנון פופוליסטי בלבד. 

למעשה, הוא מציב בפני בוחריו אלטרנטיבה לסדר הקיים, ובהיעדר חלופה אמיתית משמאל, הימין ממשיך לשחק מול מגרש ריק. יתרה מכך, כאשר מתפתח מתח בין הצורה (הסגנון הפופוליסטי) לבין התוכן (מדיניות ימין קיצוני), נדמה שהמחויבות לתוכן עצמו גוברת. כך למשל, מאז פרוץ המלחמה ודעיכת הפופולריות של ממשלת נתניהו, הולך ומחריף הפער בין הרטוריקה הפופוליסטית שלה לבין מטרותיה הפוליטיות. על אף שרוב הציבור תומך בעסקה להחזרת החטופים ולסיום מוחלט של המלחמה, הממשלה פועלת להמשיכה תוך חסימת כל אופק מדיני. כלומר - היא מתעלמת במופגן מרצון העם. בניגוד לטענה המקובלת, היא עושה זאת לא רק כיוון שהיא מנסה לשמר את עצמה, אלא גם משום שסיום הלחימה עומד בניגוד גמור לעקרונות המרכזיים של הפרויקט הפוליטי שהיא מקדמת.

טראמפ של השמאל?

ההתמקדות האובססיבית בצורה על חשבון התוכן יוצרת הקבלה שקרית בין מנהיגים סמכותניים כגון טראמפ ונתניהו לבין דמויות אולטרה דמוקרטיות כמו ממדאני, אוקסיו-קורטז או ברני סנדרס. אמנם נכון שכולם נוקטים באסטרטגיה פופוליסטית של פנייה ישירה לעם וניסיון לדבר בשמו כנגד אליטות מנוכרות, תוך שימוש אפקטיבי ברשתות החברתיות – אך כאן הדמיון מסתיים. טראמפ ונתניהו הם מנהיגים גזעניים, אוליגרכיים ואוטוריטריים, בעוד שהפלג הסוציאליסטי דמוקרטי במפלגה הדמוקרטית מציע אלטרנטיבה מהותית: פוליטיקה שמאלית, דמוקרטית, השתתפותית ומכילה, וקמפיין ששם דגש על סוגיות כלכליות מובהקות ועל יוקר המחיה. התעלמות וביטול התוכן הסוציאליסטי שמציעים מנהיגים כמותם – ומהפופולריות ההולכת וגדלה של תוכן זה – אינה מאפשרת להבין את עוצמת המפץ הפוליטי שהם מחוללים.

לבסוף, מיקוד היתר בצורה ובסגנון מוביל להתעלמות מוחלטת מהיבט קריטי בהצלחתו של ממדאני: ההיבט הארגוני של הקמפיין. ניצחונו לא התאפשר רק בזכות השיח הפופוליסטי והאנטי-ממסדי שקידם, שליטתו בפלטפורמות הדיגיטליות, הכריזמה האישית שלו או הבטחותיו לשקם את השירותים הציבוריים הקורסים (על אף שכל זה אכן חשוב) – אלא גם, ובעיקר, בזכות היכולת לבנות תשתית שטח יוצאת דופן בהיקפה. ממדאני הצליח לגייס תנועת מתנדבים חסרת תקדים, שבכוחה הצליח לגבור על נחיתות אדירה במימון ועל ניסיונות חוזרים ונשנים של הממסד הדמוקרטי לחבל בקמפיין שלו. 

בסך הכול, כ-50 אלף מתנדבים גייסו כשמונה מיליון דולר מתרומות קטנות בלבד, ודפקו על למעלה ממיליון וחצי דלתות ברחבי העיר. במובן זה, המסגור שממדאני העניק למערכת הבחירות – כמאבק בין "פוליטיקה של כסף" לבין "פוליטיקה של אנשים" – לא היה רק סיסמה רטורית, אלא קיבל ביטוי ממשי באופן שבו תושבי ניו יורק פגשו את המועמדים. כפי שסיכם זאת ממדאני עצמו: "מצאנו את הדרך לנצח את הכסף המאורגן: אנשים מאורגנים".

מחיר העיוורון

ניתוחו של שלומוביץ ממחיש כיצד המרכז הליברלי ממשיך להחמיץ את מהותו של הפופוליזם: הוא מצמצם אותו לתופעה סגנונית, תקשורתית או פרסונלית – ומתעלם מהתשתית המעמדית, התוכן האידיאולוגי, והכוח הארגוני שמאפשר את צמיחתו. כך מוצגת פוליטיקה של שינוי כקריקטורה של אותנטיות; פרויקט רדיקלי מנותח במונחים אסתטיים; וההבחנה המכרעת בין אלטרנטיבה סוציאליסטית-דמוקרטית לבין חלופות ליברליות-שמרניות מיטשטשת. 

ההתעקשות הליברלית להתעלם או לבטל את התוכן שבבסיס ההצלחות הפופוליסטיות אינה רק כשל פרשני, אלא מובילה לאסטרטגיה פוליטית כושלת. כישלונה של קאמלה האריס בהתמודדות לנשיאות ממחיש זאת היטב: בניגוד למחמאות שהרעיף עליה שלומוביץ, היא הובילה קמפיין שמרני ביותר, שנמנע במכוון מדיון בסוגיות כלכליות ובהצעות מדיניות קונקרטיות. בכך שיקפה את עמדות ההון הגדול שתמך בה, אך התקשתה לעורר השראה או לבנות בסיס תמיכה רחב. במקום להציב אופק של שינוי, הקמפיין שלה נתפס, במידה רבה של צדק, כניסיון עקר לשמר את הקיים. 

בישראל, היעדר אלטרנטיבה מהותית מצד המרכז-שמאל הפך למכשול דומה: "ממשלת השינוי" התקשתה להציע פוליטיקה פוזיטיבית שתגיב למצוקות הציבור ותנסח סדר יום חדש. בהיעדר חזון ובהיעדר בשורה – גם היא נידונה לכישלון. אם כך, העוצמה של הפופוליזם העכשווי נעוצה דווקא ביכולתו לגלם פוליטיקה של שינוי. מול פופוליזם ימני שמציע סדר חדש – מסוכן, גזעני ואוטוריטרי ככל שיהיה – השמאל אינו יכול להסתפק בשינויים קוסמטיים. עליו להציע חלופה אמיתית.

יאיר גולדשמידט הוא דוקטורנט וחוקר בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. עוסק בפופוליזם, תאוריה דמוקרטית ופוליטיקה ישראלית.

עריכה: מעין גלילי