בחסות המשברים המתמשכים, בנק ישראל מצא פתרון לפיגורים בהלוואות– פשוט לדווח עליהם מאוחר יותר. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם קורונה, עזה ואיראן בשירות בועת הנדל"ן בחסות המשברים המתמשכים, בנק ישראל מצא פתרון לפיגורים בהלוואות– פשוט לדווח עליהם מאוחר יותר. שתפו: טלי גולדרינג 19 ביוני 2025 קורונה, עזה ואיראן בשירות בועת הנדל"ן טלי גולדרינג 00:00 / 01:04 צילום: אורי פרקש, CC BY-SA 4.0 רו"ח אייל חדד, הממונה על שיתוף נתוני אשראי בבנק ישראל הודיע ביום רביעי (18.6.25) על ארכה לנותני האשראי בדיווח על פיגורים, כחלק ממתווה ההקלות של בנק ישראל למלחמה באיראן. לפי אותה הקלה במקום שדיווח על לווה שלא שילם בזמן על הלוואתו יועבר כבר אחרי 30 יום, הדיווח למאגר נתוני האשראי ידחה לאחרי 60 יום. הצעד הזה מעניין במיוחד כשלוקחים בחשבון את עליית שיעור הפיגור בתשלום על המשכנתאות- לפי נתוני בנק ישראל לאפריל 2025, היקף המשכנתאות בפיגור של מעל 90 יום טיפס לכ־3.59 מיליארד ש"ח – עלייה של כ־15.9% מאז ספטמבר 2024, אז עמד הסכום על כ־3.1 מיליארד ש"ח. זה אולי נשמע גבוה, אבל למעשה שיעור הפיגור כנראה מוטה כלפי מטה. מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, נלקחו משכנתאות רבות מסוג "הלוואת בלון" – הלוואות שבהן כמעט ולא משלמים דבר בשנתיים-שלוש הראשונות. כלומר, רבים מהלווים עדיין לא התחילו להחזיר את ההלוואה, ולכן גם לא יכולים להיחשב כמפגרים בתשלום. עם זאת, ההלוואות האלה כבר נכללות בתוך סך המשכנתאות במערכת. לכן, כשמחשבים את שיעור הפיגור – כלומר, את חלקן של המשכנתאות בפיגור מתוך כלל המשכנתאות – השיעור נמוך יותר, כי המכנה במשוואה (שיעור הפיגור מסך המשכנתאות) מנופח. עכשיו, עם דיווח מאוחר על משכנתאות שבפיגור בחסות המלחמה, הנתון ישונמך עוד יותר. מדיניות ההשהייה של בנק ישראל מהתבוננות בהתנהלות של בנק ישראל בזמני חירום עולה דבר אחד ברור: הטקטיקה המועדפת היא דחייה – של תשלומים, של דיווחים, ושל התמודדות עם התוצאות. .מאז 2020 זכו הישראלים לשלל "תקופות חסד" בדמות מתווים לדחיית תשלומים – תחילה במשבר הקורונה, ולאחר מכן בסבבי לחימה. בשיא משבר הקורונה הוקפאו כרבע מהמשכנתאות בשוק, בהיקף של כ־96 מיליארד שקל. הפיקוח על הבנקים אפשר לבעלי משכנתאות לדחות תחילה את התשלומים לכמה חודשים, ובהמשך להאריך את ההקפאה. למעשה, לקוח ממוצע יכול היה לדחות את תשלומי המשכנתא שלו עד 6 חודשים בגל הראשון של 2020, ולקוחות שכבר דחו ורצו בהמשך דחייה נוספת קיבלו תוספת עד סוף 2020 – סך הכל עד 9 חודשי דחייה במצטבר. אך הדחייה הזו לא הייתה בחינם: ברוב המקרים הריבית המשיכה לרוץ, והתשלומים שלא שולמו הצטברו לקרן ההלוואה. גם אחרי אירועי אוקטובר 2023 (מלחמת חרבות ברזל) בנק ישראל אפשר לכלל הציבור לדחות את תשלום המשכנתאות (ולגלגל את הריבית להמשך) ל משך תשעה חודשים במצטבר. אם סופרים את כל אותם "חודשי חסד" יוצא דבר מדהים: מאז 2020 יכול היה לווה משכנתא לדחות 18 חודשים של תשלומים במצטבר בגלל מתווי אסונות. למשל, לווה שניצל את מלוא ההקלות בקורונה (9 חודשים) ושוב במתווה המלחמה (עוד 9 חודשים) הגיע ל־18 חודשי דחייה, זאת בלי להתחשב במתווים של "מעגל ראשון" (שכולל מפונים מילואימניקים, ועוד) שמוסיפים עוד חודשים לתקופת הדחיה. לא כל הלווים ניצלו את ההקלות במלואן – הן היו תלויות באישור מהבנק. עם זאת, לא הייתה מגבלה שמנעה לצבור תקופות דחייה בין משברים שונים. בנק ישראל פרסם מידע על כך שרוב המשכנתאות שנדחו בתקופת הקורונה ובמהלך מלחמת חרבות ברזל חזרו לתשלום סדיר, אך לא פורסם מידע שמאפשר לדעת כמה לווים דחו את התשלומים בשני המשברים ומה התקופה המצטברת של הדחיות. כדאי לזכור שממש לאחרונה המפקח על הבנקים מצא שהבנקים לוקחים סיכונים גדולים מדי במשכנתאות המכונות "הלוואות קבלן" ולכן החליט להתערב ולהציב מגבלות לבנקים. לכן לא כדאי להניח שדחיות תשלומי המשכנתאות עקב מתווי המלחמה לא מהוות סיכון, פשוט בגלל זהירות הבנקים. .בנוסף, קשה להתעלם מהעובדה שהדחייה לא שימשה את בנק ישראל רק להתמודדות עם מצבי חירום – אלא גם כאמצעי התמודדות עם עליית הריבית ב־2022, שהקפיצה את החזרי המשכנתא. בדוחות היציבות מצא בנק ישראל שהתייקרות של 20% בהחזר המשכנתא הספיקה כדי להעביר אחד מכל עשרה משקי בית בישראל למצב של אוברדראפט כרוני. גם מתווה המלחמה האחרון עוזר להתמודד עם המציאות הזאת, וזאת עובדה שקשה להאמין שחמקה מבנק ישראל. דפוס קבוע בינתיים נראה שבנק ישראל פועל בדפוס מסוים. בכל פעם שבנק ישראל מתמודד עם משבר – אם זה כלכלי כמו הקורונה או ביטחוני כמו מלחמת חרבות ברזל – הוא פועל בשני שלבים כמעט קבועים. בשלב הראשון, הוא מאשר דחיית תשלומי משכנתא והלוואות רק למעגל הראשון של הנפגעים הישירים: מפונים, משרתי מילואים, עסקים שנפגעו – לתקופה של שלושה חודשים, לרוב ללא ריבית ועמלות. בשלב השני, כאשר ברור שההשלכות של המשבר מרחיקות לכת, המתווה מתרחב גם ללווים מהמעגל השני והשלישי, כלומר לכלל הציבור. בשלב הזה ניתנת אפשרות לדחייה נוספת, לרוב עד תשעה חודשים במצטבר, אך הפעם עם ריבית רגילה וללא תנאים מקלים. כך בדיוק היה בתקופת הקורונה: דחיית תשלומים לשלושה חודשים לנפגעים הישירים, ובהמשך הרחבה לכולם – כשבסופו של דבר, לווים יכלו לדחות תשלומים לתקופה מצטברת של עד תשעה חודשים ואף יותר, עם הארכות שהגיעו עד סוף 2020.כך גם היה במלחמת אוקטובר 2023: שלושה חודשים דחייה למעגל הראשון, ולאחר מכן הרחבה לכלל הלווים – שוב, עד תשעה חודשים במצטבר, עם ריבית רגילה. לפי הדפוס הזה, סביר להניח שבקרוב תצא הרחבה נוספת של הדחיות גם במתווה הנוכחי של מלחמת איראן, בעיקר אם הלחימה תימשך והמצוקה תעמיק. ואם זה יקרה, אנחנו עשויים להגיע למצב שבו חלק ממשקי הבית בישראל דחו את תשלומי המשכנתאות שלהם למשך 27 חודשים מצטברים מאז 2020 . אפשר להתכונן כבר עכשיו להתפלא מהעמידות של מחירי הדירות הגבוהים בזמן שדירות ימכרו אפילו פחות משנמכרו באפריל האחרון. המסקנה היא לא שצריך "לתת לשוק לקרוס" על גבם של משקי הבית. איש לא רוצה לראות רבבות משפחות מפסידות את דירותיהן או נגררות לפשיטת רגל בגלל אירוע כמו מגפה או מלחמה. אבל דחיית דיווחים או תשלומים על הלוואות ומשכנתאות לא פותרת כלום אלא רק דוחה את הבעיה קדימה, בנוסף, לא ברור למה בכלל אנחנו צריכים מאגר אשראי שמבקר המדינה מצא שאין בו כמעט תועלת ואף מזיק ללווים ושבכל פעם שמגיע משבר בנק ישראל למעשה מנטרל אותו ומייצר עיוות בנתונים. נראה שהשאלה היא לא מתי תצא עוד דחייה – אלא עד לאן בנק ישראל עוד ידחק את יכולת ההכחשה של המערכת. בכל פעם נדמה שמדובר בפתרון זמני, הקלה רגעית, אבל כל סבב משברי מוסיף עוד שכבת חוב, דיווחים מאוחרים, וסטטיסטיקה מעוותת שלא מסתדרת עם ההגיון. וכששום דבר כבר לא מסתדר עם ההיגיון – קל יותר להאמין בכוחות על־טבעיים: בשוק נדל"ן שלא יכול לרדת, בחובות שלא באמת צריך להחזיר, ובמערכת שתמיד תצליח לדחות את הקץ. טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה. טלי גולדרינג 90 פרק מספר טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה למנויים בלבד למה ואיך נעצרתי מעצר פוליטי למנויים בלבד הסכינים הארוכות של המשטר נשלפו למנויים בלבד כן, שלום למנויים בלבד נאום הניצחון המלא של זוהראן ממדאני הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

זה הזמן להצטייד בשיני שום, יתדות עץ וצלבי כסף, כי הפרק אנחנו נועצות שיניים בסיפורי ערפדים קווירים פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם פרק 103: ספיישל ליל כל הקדושים - ערפדים שתפו: תולדות המיניות 30 באוקטובר 2025 פרק 103: ספיישל ליל כל הקדושים - ערפדים תולדות המיניות 00:00 / 01:04 דלוקים על ערפדיות לסביות? חושקים בדרקולה? היה לכם פאזה גותית בתיכון? הגעתם לפרק הנכון. לכבוד ליל כל הקדושים, אנחנו יוצאות למסע בתולדות הערפד הקווירי. מטירות מעופשות מתחילת המאה ה-19, דרך אינספור שלישיות ומשולשי אהבה, קשיים מיסטיים בפני התבגרות ואינטימיות, והתשוקה האינסופית לדם אנושי וז'קטים ממש מגניבים מעור שחור. תולדות המיניות 103 פרק מספר הפודקאסט שמוציא את ההיסטוריה מהארון (או לא... זה מורכב). ענת זלצברג ודותן ברום מלרלרות על היסטוריה קווירית ותרבות פופולרית. למנויים בלבד למה לי פוליטיקה עכשיו? למנויים בלבד היא הצילה את העולם. הרבה. למנויים בלבד היית מחליק ימינה על דרקולה? למנויים בלבד שיתוף פעולה עם הנאצים: שיק או שוק? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

השבוע עלה על דוכן העדים במשפט נתניהו שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, ועדותו מספקת לנו הצצה חשובה על הפוליטיקה הישראלית. נכון? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם בינתיים, במשפט נתניהו. שתפו: קריאת השכמה 29 במרץ 2022 בינתיים, במשפט נתניהו. קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 384 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם 024- שופכים שמן למדורה يسكبون الزيت على النار שתפו: 5 במאי 2020 024- שופכים שמן למדורה يسكبون الزيت على النار קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 24 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

תחקיר בארי מעניין לא בגלל אשמת המפקד בשטח, אלא כי נוהל חניבעל מופעל כבר תשעה חודשים על הציבור הישראלי פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם תת אלוף חניבעל וראש ממשלת קרתגו תחקיר בארי מעניין לא בגלל אשמת המפקד בשטח, אלא כי נוהל חניבעל מופעל כבר תשעה חודשים על הציבור הישראלי שתפו: סתו גרסטל 15 ביולי 2024 תת אלוף חניבעל וראש ממשלת קרתגו סתו גרסטל 00:00 / 01:04 פרסום תחקיר הקרב בקיבוץ בארי ב-7-8.10 הוא עוד מהלך במשחק ההתחמקות מאחריות של הממשלה והצמרת הצבאית. ממשלת הימין משתמשת בכשלים הנקודתיים שמעלה התחקיר, כמו אי הגעת כוחות להגנת הקיבוץ בבוקר הטבח, כדי להטיל את מלוא האשמה על צה"ל. צה"ל מצידו מנסה לנקות מאשמה את אחת הדמויות הידועות לשמצה מקרב בארי - תא"ל ברק חירם, שפיקד על הרג בני הערובה בביתה של פסי כהן. לפי התחקיר, למרות שככלל הלחימה בקיבוץ אופיינה בכאוס וחוסר תאום, דווקא "ירי הטנק לעבר סביבת הבית בוצע באופן מקצועי", מקצועיות שהסתיימה במותם של 13 אזרחים חפים מפשע. כותבי התחקיר הפעילו כישורי אקרובטיקה רטורית כדי להסביר שלא בטוח שמות כל בני הערובה נגרם ישירות מאש צה"ל ושהתכלית המבצעית של הירי לא הייתה לחסלם. כלומר: התחקיר מנסה לטעון שמות בני הערובה לא היה כחלק מביצוע "נוהל חניבעל". חניבעל ברקה היה מצביא מעיר-המדינה קרתגו שהעדיף להתאבד מלהסגיר עצמו לאויביו הרומיים. על שמו נקרא נוהל חניבעל - הכינוי לפקודה המטכ"לית הידועה לשמצה שהכתיבה שבמקרה של חטיפת חייל, יש לפעול בכל דרך אפשרית לשם סיכול החטיפה, כולל ירי לעבר החטופים וסיכונם. זאת בשל המודעות הגוברת בקרב מקבלי ההחלטות בצבא לכך שלאחר שחייל נחטף, הציבור הישראלי מוכן לשלם מחירים כבדים למען שחרורו, כולל שחרור חמושי אויב משבי, מעצר או מאסר או אפילו הפסקה של לחימה. לאחר חשיפת קיומה והשערוריה הציבורית שזו עוררה, הוחלפה הפקודה ב-2017 בנוהל חלופי, שפרטיו מעולם לא פורסמו. גם אם נוהל חניבעל עצמו לא בתוקף, ברור שצה"ל ממשיך לבצע פקודות ברוחו, ונראה שאינו מגביל את השימוש בו לחיילים חטופים אלא גם לאזרחים. הסיבה שהשמועות על נוהל חניבעל קוממו כל כך את הציבור הישראלי מלכתחילה היא ההגיון המעוות שלו, שנוגד את הסולם המוסרי הבסיסי שלנו: ההנחה שעדיף להרוג פלסטינים על להציל ישראלים, שמוות של אחד מאיתנו הוא מחיר ששווה לשלם כדי לא להסתכן בעסקה שתשחרר מחבלים מהכלא. התמיכה חוצת המחנות של הישראלים בעסקאות חילופי שבויים דוגמת עסקת שליט ו ההצעה שהייתה מונחת על שולחן המו"מ עד להפצצת ח'אן יונס בשבת האחרונה מסכנת את החניבעלים שההגמוניה שלהם על החברה הישראלית תלויה בניהול מלחמת נצח: נתניהו והמפקדים הבכירים שצמחו תחת שלטונו. נוהל חניבעל הוא המענה האופרטיבי ליצר החיים שמתעקש לדבוק בחלקים גדולים מדי מהציבור הישראלי - חיסול בכוח של האפשרות לעסקה, כדי למנוע מאיתנו את הזכות לשלם את המחיר הדרוש כדי לראות את אחינו החטופים חופשיים. הרציונל החניבעלי התעלה במלחמת עזה מדרגת נוהל מבצעי לאסטרטגיה מדינית רחבה. גם אם רשמית זו לא הייתה המטרה ברצח בני הערובה בבית פסי כהן בבארי, כבר ברור ש ב-7.10 נעשה נסיון בשטח להרוג את החטופים כדי למנוע את הגעתם לרצועה , אך אחרי כשלונו החלקי עשו ראשי הדרג המדיני והצבאי ככל שביכולתם במשך חודשי המלחמה כדי להשלים אותו. ברמה המדינית נתניהו מחבל בכל התקדמות במו"מ שיכולה להביא לעסקת הפסקת אש ושחרור חטופים, וברמה הצבאית המתקפה הרצחנית, חסרת ההבחנה על הרצועה גובה את חייהם של עוד ועוד חטופים , עד שלא ישאר לציבור הישראלי קלף מיקוח מול נתניהו. נסיון החיסול של מוחמד דף בשבת האחרונה, במסגרתו נרצחו עשרות עקורים חפים מפשע בח'אן יונס, הוא עוד נסיון חבלה במו"מ. גם הפעם, שפיכת דם פלסטיני עדיפה עבור הממשלה על הצלת חיי ישראלים. אבל לא רק החטופים והפלסטינים הם קורבנות של ממשלת חניבעל. כבר תשעה חודשים שכולנו בני ערובה של נתניהו ובני בריתו בממשלה ובצבא, כחלק מהפרויקט ההרסני שלהם לשמר שליטה בישראל ובגדה המערבית באמצעות השתת אסון בקנה מידה היסטורי על עזה. חיילים ישראלים נשלחים למותם שוב ושוב כדי לתחזק ולהעמיק את החורבן, והחברה הישראלית נגררת עמוק יותר ויותר לחלום בלהות של אלימות חיצונית ופנימית, דיכוי ועוני, סכנת מוות הולכת וגוברת. לא פלא שהציבור הישראלי מתעניין בפרטי התחקירים - אנחנו יודעים שאף אחד לא יודה שכל המלחמה הזו היא נוהל חניבעל אחד גדול, ומקווים שאולי יזרקו לנו איזו עצם בצורת ש"ג, שיודו שלפחות ביום הטבח הקלפים היו על השולחן. אבל כל עוד הציבור הישראלי בכל זאת דובק, לפחות ברמת הרגש, בערך החיים ובתמיכה בעסקה - הם ימשיכו לשקר ולהסתיר, להעביר אחריות מיד ליד, לנקות את חבריהם, לפזר עוד ועוד הרג, כי בשבילם שלטון משמעו שהרג עדיף על הצלת חיים. מול השקרים וזריקת האחריות חייבים להמשיך לדרוש עסקה, ומלבד זאת - אני סבורה שיש להחריב את קרתגו, להפיל את הממשלה. סתו גרסטל היא חברת מערכת מגזין רוזה והפודקאסט "קריאת השכמה". עריכה: מעין גלילי סתו גרסטל 43 פרק מספר סתו גרסטל היא חברת מערכת מגזין רוזה והפודקאסט "קריאת השכמה". למנויים בלבד למה ואיך נעצרתי מעצר פוליטי למנויים בלבד הסכינים הארוכות של המשטר נשלפו למנויים בלבד כן, שלום למנויים בלבד נאום הניצחון המלא של זוהראן ממדאני הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם 152- תיירות אונס سياحة الجنس שתפו: 26 בדצמבר 2020 152- תיירות אונס سياحة الجنس קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 152 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

האיש שהביא לנו את המילה ״אקטיביזם״ התכוון להתנגדות אנשי רוח למלחמות. איפה הרוח הקווירית הזאת היום? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם פרק 95 למנויים־ות בלבד: קורט הילר ואמנים נגד מלחמות שתפו: תולדות המיניות 21 באוגוסט 2025 פרק 95 למנויים־ות בלבד: קורט הילר ואמנים נגד מלחמות תולדות המיניות 00:00 / 01:04 ב-1919 קורט הילר התארגן עם פילוסופים, פמיניסטיות, פועלים ומשוררים הומואים להקמת ועדה אקטיביסטית להתנגדות למלחמת העולם הראשונה. איך 'מועצת פועלי הרוח׳ יצאו להתנגד למפלצת המלחמה שבלעה את היבשת, ואיך הילר רתם אחר כך את אותה רוח להגנה על הקהילה הלהט״בית המתהווה ברפובליקת ויימאר, ולהתנגדות עיקשת לנאצים? למה אנשי רוח ואמנים נהיו כאלה לוזרים מאז, ואיך הם התמודדו אז עם באקלש כשהביעו עמדות מוסריות מובנות מאליהן? פרק המאה הגדול של תולדות המיניות מתקרב! רוצות.ים לקחת בו חלק? השאירו לנו הודעה קולית בטופס שבקישור, ספרו לנו מה הפרק שהכי אהבתם.ן, ואולי תהפכו לחלק מהפרק ההיסטורי שלנו! >>> https://bit.ly/4oHs76K תולדות המיניות 95 פרק מספר הפודקאסט שמוציא את ההיסטוריה מהארון (או לא... זה מורכב). ענת זלצברג ודותן ברום מלרלרות על היסטוריה קווירית ותרבות פופולרית. למנויים בלבד למה לי פוליטיקה עכשיו? למנויים בלבד היא הצילה את העולם. הרבה. למנויים בלבד היית מחליק ימינה על דרקולה? למנויים בלבד שיתוף פעולה עם הנאצים: שיק או שוק? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

איך קרה שמעמד של רופאים, מורים, עיתונאים ושופטים - שראה את עצמו כשומר הדמוקרטיה - הפך בעיני רבים לסמל של התנשאות, ניתוק ושליטה? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם מה קרה למעמד שחשב שהוא לטובת כולם? איך קרה שמעמד של רופאים, מורים, עיתונאים ושופטים - שראה את עצמו כשומר הדמוקרטיה - הפך בעיני רבים לסמל של התנשאות, ניתוק ושליטה? שתפו: גיא לרון 7 במאי 2025 מה קרה למעמד שחשב שהוא לטובת כולם? גיא לרון 00:00 / 01:04 איפה אנחנו עכשיו המעמד המקצועי-מנהלי (ממ"מ) בישראל - עורכי הדין, הרופאות, המהנדסים, המרצים, היועצות, עובדות הסוציאליות, אנשי ההיי-טק, שופטים, עיתונאים, ומנהלי מחלקות ציבוריות - חווה זה שנים משבר חריף. מה שפעם נתפס כמעמד של מומחים נטולי פניות, משרתים את טובת הכלל, הפך בעיני חלקים גדולים בציבור הישראלי לסמל של ניתוק, התנשאות, לעיתים אף שחיתות מוסדית. כינויי גנאי כמו "ישראל הראשונה", "האליטות", ו"הדיקטטורה של בג"ץ", שהחלו כאסטרטגיות של הימין הפופוליסטי, הפכו לתפיסה עממית רחבה. הממ״מ עצמו דוחה את הביקורת הזו כעלילה מסוכנת שנולדה באלט-רייט האמריקאי והיגרה לישראל דרך טוויטר, ערוץ 14, ו-"מכונת הרעל." ואכן, במובנים מסוימים מדובר בדמוניזציה. אך הדחייה המוחלטת של הביקורת הזו מאפשרת לממ״מ לחמוק מחשבון נפש עמוק: האם יש יסוד אמיתי לטענות על ניכור, שליטה, ופטרונות? מאמר זה יוצא מתוך ההנחה שבבסיס הביקורת הפופוליסטית הימנית על הממ״מ יש גרעין של אמת. במציאות הישראלית, הממ״מ אכן מחזיק בעמדות כוח - גישה למשרות בכירות, שליטה במוסדות ציבור, דומיננטיות בשיח התקשורתי, ובידול חברתי־כלכלי - אך הוא ממשיך לראות את עצמו כשליח ציבור ניטרלי, שכל מבוקשו הוא "לשמור על שומרי הסף", להפעיל שיקול דעת מקצועי, ולנהל את המדינה ביעילות. הפער הזה בין הדימוי העצמי לבין האופן שבו הציבור תופס את עמדת הכוח של הממ״מ מייצר תחושת ניכור הולכת ומחריפה. כאשר הממ״מ מתעקש להציג את עצמו כמי שעומד "מעל לפוליטיקה", בעוד שלמעשה הוא מעצב מדיניות, תומך באסטרטגיות שמקדמות את האינטרסים של קבוצות מסוימות, ומגייס את שפת המדע כדי לגבות הכרעות ערכיות, הוא עלול להיתפס ככוח סמוי אך דומיננטי. תחושת הצביעות הציבורית נובעת לא רק מהתנגדות למדיניות, אלא מההכרה שהכרעות פוליטיות עטופות בעטיפה של ניטרליות. התמודדות עם הביקורת הזו מאפשרת להבין שמדובר במשבר מבני וגלובלי, ולא באירוע ישראלי מבודד. זהו משבר של מעמד שלם של מקצוענים שהבחירות הפוליטיות והכלכליות שעשה בעשורים האחרונים (לרבות שיתוף פעולה עם תאגידים, בנקים וקרנות פיננסיות במסגרת המהפכה הניאו-ליברלית) הובילו אותו לאבד בהדרגה בסיס ללגיטימציה מוסרית, ולמצוא את עצמו בעין הסערה של הביקורת הציבורית. במסגרת שותפות זו, הפנה הממ״מ בהדרגה את גבו למשימה החברתית ההיסטורית שראה בעצמו כנושא הדגל שלה מאז מלחמת העולם השנייה: קידום מדיניות שוויונית, הבטחת רווחה ציבורית, והגנה מוסדית על אוכלוסיות מוחלשות. בחינה של התהליך ההיסטורי הזה מאפשרת להבין את ההיגיון הפנימי של שיתוף הפעולה עם הניאו־ליברליזם; את הסיבות לפיצולים הפנימיים שנוצרו בתוך הממ״מ עצמו; ואת התנאים המאפשרים להפוך את המשבר להזדמנות לבנות פרויקט פוליטי חדש: כזה שיאחד את הממ״מ עם מעמד העובדים, ולא יעמוד מולו. קצת היסטוריה היסטוריונים מתארים את הממ״מ בעולם המערבי כקבוצת ביניים שהתבססה על אידיאל של "שליחי ציבור": אנשי מקצוע שקיבלו החלטות בשם הכלל, תוך הסתמכות על מומחיות, אתיקה, והזדהות עם ערכים אוניברסליים. רופאות, מורים, שופטות, עובדים סוציאליים ומרצים - כולם ראו בעצמם, ולעיתים גם נתפסו כך, כנושאי דגל של שוויון, אחריות ציבורית ושירות. גם בישראל עוצב דימוי דומה, אם כי בתרבות מקומית יותר: הכלכלן הציבורי שמנסח מדיניות כלכלית רציונלית, המרצה הכותבת בעברית כדי לטפח את הרוח הלאומית, עורך הדין הפועל למען חופש ביטוי, או מהנדסת ביטחונית שמפתחת טכנולוגיה שנועדה להבטיח עליונות צבאית. כולם נתפשו כמי ששייכים לאותו אתוס. את המקום הזה בתוך המערך החברתי רכש הממ״מ תוך כדי שהוא פועל, כמעט תמיד, מתוך מנגנוני המדינה ולמענה. אולם, גם בתקופה שבה נדמה היה שהסדר הזה יציב, היו בתוך הממ״מ קולות של אי-שביעות רצון. רבים הרגישו שהתמורה שהם מקבלים אינה משקפת את רמת ההשכלה שלהם או את תרומתם לחברה ולכלכלה. ההזדמנות לשינוי הגיעה באמצע שנות השבעים כאשר בעקבות מלחמת יום כיפור ב-1973 והמהפכה האיראנית ב-1979, זינקו מחירי הנפט, והכלכלות המערביות נקלעו למיתון מלווה באינפלציה. משבר זה הוביל לשורה של תהליכים - שחיקת מדינת הרווחה, קיצוצי תקציב, הורדת מיסים, ליברליזציה של המסחר, והפרטת השירותים הציבוריים - שפתחה עבור חלקים מהממ״מ פתח לעבוד בשכר גבוה יותר עבור תאגידים, בנקים וקרנות פיננסיות. משנות השמונים ואילך, קבוצות שונות בתוך הממ״מ מצאו את עצמן משתלבות באופן טבעי יותר ויותר בפרויקט הניאו־ליברלי. במסגרת זו, הפכו מגזרים מתוך הממ״מ לסוכנים פעילים של המהפכה הניאו־ליברלית. הם לא רק הרוויחו ממנה, הם גם הצדיקו אותה אידיאולוגית, דחפו לשינויים מוסדיים שיאפשרו את העמקת המדיניות, ושיווקו אותה לציבור הרחב כמופת של רציונליות וקדמה. זו הייתה עסקה שקטה של תועלת הדדית: ההון נזקק מהממ"מ לידע, שיטות ביצוע והצדקות ערכיות; הממ״מ קיבל בתמורה מההון מעמד, תנאים, ותחושת שליחות חדשה. ראשית, היא אפשרה לו לקבע את שליטתו בתחומים מרכזיים של חיי היומיום: כלכלה, משפט, חינוך, בריאות, תכנון ותקשורת. אנשי המעמד לא היו עוד רק מבצעים של מדיניות שקבעו פוליטיקאים כפי שהיה קודם לכן. בעידן המהפכה הניאו-ליברלית הם הפכו למתכננים, רגולטורים, ושותפים לפיתוח אסטרטגיות ארוכות טווח. שנית, הברית העניקה להם תנאים חומריים מועדפים: שכר גבוה יחסית, השקעות בקרנות ייעודיות, נגישות לדיור בשכונות נחשקות, והפרדה חלקית ממערכת השירותים הציבוריים. ולבסוף, היא חיזקה את תודעת השליחות: הממ״מ תפס את עצמו ככוח מרסן - ולעיתים מציל - בתוך שוק משתולל. כמעט כאילו השתלבו במערכת הניאו-ליברלית במטרה להגן עליה ועלינו מעצמה. עם הזמן, הישגים אלה התרגמו גם לשעתוק מעמדי בין-דורי: רכישת נדל״ן, השקעה בהון פיננסי, הזדמנויות חינוכיות לילדי המעמד, ושליטה בכניסה למקצועות דרך השכלה גבוהה ומבחני הסמכה; אבל הברית הזו גם יצרה פער פנימי וחשפה מתחים ישנים בתוך המעמד. מי הרוויח ומי נשאר מאחור? הממ״מ מעולם לא היה קבוצה הומוגנית. לכל אורך דרכו התקיים בו מתח פנימי - לפעמים סמוי, לפעמים גלוי - בין שני תתי־מעמדות: הטכנוקרטים מצד אחד, והאינטלקטואלים מצד שני. הטכנוקרטים - מהנדסים, רופאים, כלכלנים, אנשי מדעי הטבע וענפים יישומיים של מדעי החברה - נטו להזדהות עם מוסדות המדינה, להתעניין בשאלות של "איך" ולא של "למה", ולראות עצמם כשותפים טבעיים ליעדים הלאומיים של צמיחה, ביטחון וניהול תקין. לעומתם, האינטלקטואלים - אנשי מדעי הרוח והחינוך, סוציולוגים, עובדים סוציאליים, אנשי תקשורת וחוקרות משפט רדיקליות - נטו לבקר את המדינה, לתאר אותה כמיליטריסטית, היררכית או דכאנית, ולמקד את עיסוקם בזכויות, צדק וסולידריות. השונות הזו לא נעלמה כשהשליטה עברה מידי המדינה לידיו של ההון, אלא להפך. המהפכה הניאו־ליברלית רק העמיקה את הפער: בעוד שהטכנוקרטים הצליחו למנף את הכישורים שלהם בשוק - עובדי היי־טק, רופאים מומחים, עורכי דין בפירמות הגדולות, כלכלנים, ואנשי תקשורת ויחסי ציבור - הרי שהאינטלקטואלים הפסידו מהסדר החדש. מורים בפריפריה, עובדות סוציאליות, רופאי משפחה, מרצים מן החוץ במדעי הרוח והחברה, עובדי תרבות, אנשי ארגוני חברה אזרחית - כל אלה מצאו עצמם מול תנאים מתדרדרים, שכר נשחק, ואופק תעסוקתי מצטמצם. הם לא יכלו לתרגם את השכלתם לרווח בשוק הפרטי, משום שתפקידם - סיוע לאוכלוסיות מוחלשות, טיפוח חשיבה ביקורתית, עידוד אמפתיה ושותפות -לא זכה להכרה מצד בעלי ההון. ההון לא היה זקוק להם ולכן גם לא תגמל אותם. כך נוצר מצב טרגי: דווקא מי שראו את עצמם כחוליה האנושית, המוסרית והתרבותית של הממ״מ, נשחקו ראשונים. לאבחנה התעסוקתית הזו מצטרפת תופעה נוספת, שמחריפה את קווי השבר: דור שלם של צעירים משכילים שנכנסו אל שוק העבודה המקצועי ופגשו מציאות עגומה. רבים מהם הם צאצאים של חברי הממ״מ מדור הבייבי בום, אותם הורים שאימצו בהתלהבות את מהפכת ההפרטה והצביעו שוב ושוב למפלגות שקידמו אותה. בשיח העולמי, צעירים אלה, בני דור ה-Y וה-Z, מכונים בשם הפריקריאט (Precariat): מעמד מתהווה של עובדים חסרי ביטחון תעסוקתי, ללא קביעות, ללא תנאים סוציאליים, ולעיתים גם ללא הכרה מקצועית מלאה. בישראל, זה מתבטא למשל במרצה שמלמד בשתי אוניברסיטאות כדי לגמור את החודש, או במורה שמועסק דרך עמותה חיצונית וללא אופק תעסוקתי. הפריקריאט הוא הלב הפועם של הממ״מ־המפסיד. זהו חלק במעמד שלא רק נשחק אלא גם נבגד. וכשמצרפים לכך את מחירי הדיור, קריסת השירותים החברתיים, והיעדר כל אופק ציבורי לעתיד מקצועי יציב, ברור מדוע הפיצול הזה איננו רק כלכלי. הוא מזין תסכול פוליטי עמוק. ואז בא הימין חלק מהקולות הביקורתיים - במיוחד כאלה שנפלטו משורות האקדמיה, התקשורת והתרבות - מצאו את דרכם למפלגות הימין. שם הועמקה הביקורת הלגיטימית על השילוב בין ידע להון לכדי נראטיב בעל מאפיינים קונספירטיביים: סיפור על "אליטה מנותקת" שמונעת מהציבור לנהל את חייו ולממש את רצונו. האינטלקטואלים של הימין רכבו על תחושת התסכול הרווחת בקרב מעמד העובדים: התחושה שמוקדי הכוח סגורים בפניהם, ושגם אם ינצחו בבחירות, לא יוכלו לשנות דבר מהותי. הם הדגישו את שליטתו של הממ״מ במנגנוני קבלת ההחלטות, בשפה הציבורית, ברגולציה, באקדמיה ובמערכת המשפט. ובמקביל, הם תקפו את ההתמקדות של חלקים מהממ״מ בפוליטיקת זהויות: דרישה להבטחת ייצוג במוסדות, בלי התמודדות אמיתית עם מבני הכוח הכלכליים. אלא שייצוג, חשוב ככל שיהיה, לא שינה את העוול היסודי: חלוקה לא שוויונית של הון, רכוש ומשאבים הן בין קבוצות אתניות, והן בין המעמדות עצמם. כדי להבין מדוע היה קל לאינטלקטואלים הימנים להפוך את הממ"מ לדמון צריך לזכור דבר פשוט: המעמד הוא הפנים של הסמכות. לאורך השנים, שימש הממ״מ כמתווך בין המדינה לבין מעמד העובדים ובאותה מידה גם כמי שאוכף עליה משמעת: העובד הסוציאלי שמונע קצבה, התובע שמבקש עונש חמור, המורה שנוזף, האחות שצועקת בתור, כל אלו היו שליחי ציבור, אך גם נציגי מערכת. כל עוד הממ״מ ייצג מדיניות שוויונית וחי בתנאים דומים לאלה של קהל היעד שלו, סמכותו התקבלה. אך כאשר הפך למוציא לפועל של מדיניות ניאו־ליברלית, ולמתווך בין ההון לציבור, התהפכה התפיסה. הציבור הרחב אולי לא פוגש טייקונים או שרים ביום־יום, אך הוא פוגש את הממ״מ כל הזמן: בבית החולים, בבית המשפט, ובשידורי החדשות. המפגש הזה, שבו ידע וסמכות נתפסים ככוח שמופעל מלמעלה על חיי היומיום, הפך את הממ״מ ליעד קונקרטי לשנאה מעמדית. לא במקרה סימנו אינטלקטואלים מהימין את הממ״מ כמטרה. כפי שטוענים גם חוקרי הפוליטיקה של המומחיות בעולם, הכעס הציבורי מופנה פחות כלפי בעלי ההון ויותר כלפי אלה שטוענים לפעול בשם "המדע" או "הציבור", אך בפועל משמרים סדר חברתי מקוטב. בישראל, נראטיב זה קיבל ניסוח אידאולוגי מובהק בידי אינטלקטואלים ימנים כמו גדי טאוב ואבישי בן חיים. טאוב היה בין הראשונים שייבא לשיח המקומי את ההבחנה בין "ניידים" ל"נייחים": הראשונים הם אנשי הממ״מ: רב־לשוניים, קוסמופוליטיים, מעוגנים במוסדות הידע, המשפט והמדיה; ואילו השניים הם הציבור הרחב, השורשי, המקומי, שהודר מן המרכז לטובת רעיונות ליברליים מוסרניים. בן חיים, מצידו, סילף לצרכיו את המונח "הגמוניה" שהציע ההוגה הסוציאליסט אנטוניו גראמשי והפך אותו לאבחנה חדה בין "ישראל הראשונה" (שהיא בלשונו הממ״מ: מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה) לבין "ישראל השנייה" שהיא הציבור הפשוט, המזרחי, המסורתי, מודר מהשיח אך לא מהקלפי. התיאוריות הללו, למרות שלעיתים הצביעו על תסכולים אמיתיים, הסתירו מהתמונה את הגורם המרכזי: ההון. הן התמקדו באליטה המקצועית־תרבותית אך העלימו את כוחם של הטייקונים, הבנקים והתאגידים הבינלאומיים. בכך הן שירתו את מבני הכוח הכלכליים שהניעו את המהפכה הניאו־ליברלית. לא מפתיע, אם כן, ששני ההוגים זכו לחיבוק תקשורתי דווקא בערוצי הטלוויזיה שבבעלות ההון. אלא שטאוב ובן־חיים אינם מקוריים במיוחד. רעיונותיהם הם עיבודים פוליטיים מקומיים של תפיסות שנוסחו כבר בשיח האמריקאי והאירופי ורק הועתקו אל ההקשר הישראלי כדי להסביר דרכו את הקרע החברתי. המתחים שהם ניסחו - בין הממ״מ לבין הציבור, בין מוסדות ידע לבין תחושת הדרה - אינם ייחודיים לישראל. במילים אחרות: לא מדובר רק בשבר ישראלי, אלא במשבר גלובלי. אירועים כמו המשבר הפיננסי של 2008, מגפת הקורונה של 2020, והמהפך האלקטורלי בארצות הברית של 2024, הפכו את הסדק בין הממ״מ למעמדות האחרים לקרע פוליטי גלוי. לא שבר, משבר המשבר הפיננסי של 2008 היווה נקודת מפנה עולמית ביחסים שבין הציבור הרחב לבין המעמדות המקצועיים־מנהליים. אם לאורך העשורים שקדמו לו נתפסו מומחים - כלכלנים, משפטנים, עיתונאים, וביורוקרטים - כמי שמוסמכים לנהל את הכלל בזכות הכשרתם ויושרתם, הרי שלאחר קריסת הבנקים, ההתפוררות של ההבטחות הניאו־ליברליות, ומדיניות ההצלה של המוסדות הפיננסיים על חשבון הציבור, האמון באנשי המקצוע התמוטט. הציבור לא האשים רק את הבורסות והבנקים אלא גם את מי ש"חתמו על העסקה", ייעצו לממשלות, וסיפקו את הנרטיב: המומחים עצמם. תחושת הניכור כלפי הממ״מ הפכה לאבן יסוד בפוליטיקה הפופוליסטית של העשור שלאחר מכן. השנאה כלפי האליטות המקצועיות - שנתפסו כמשתפי פעולה עם ההון, או לפחות כמי ששתקו בזמן אמת - התגלמה בארועים כמו ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות של 2016, והמשאל על פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי (גם הוא ב-2016) שהסתיים בניצחון הבדלנים הבריטיים ובברקזיט. מגפת הקורונה של 2020 לא יצרה את הסנטימנט האנטי־ממ״מי אך העמיקה והחריפה אותו באופן חסר תקדים. בעיני רבים ממעמד העובדים, הקורונה חשפה את הפער המעמדי בין מי שיכול היה להסתגר בבית, לאפות לחם, לצפות בנטפליקס ולכתוב טורי דעה, לבין מי שנאלץ להמשיך לארוז בשר, למסור חבילות ולעבוד בסופרמרקט. הממ״מ - שניהל את המשבר ברמה הרגולטורית, התקשורתית והמדיניותית - נתפס כמי ששמר על עצמו היטב, בזמן שאחרים נחשפו לוירוס. התחושה בקרב מעמד העובדים הייתה שהממ״מ מדבר בשם "המדע", "האחריות" ו"השוויון", אך בפועל נהנה מפריבילגיה של מרחק והגנה והותיר את הסיכון לאחרים. כך הפכה הקורונה, בעיני רבים, לרגע שבו השנאה לממ״מ הפכה מוחשית. בתוך ההקשר הזה, כהונתו השנייה של טראמפ הפכה למערכה ישירה נגד הממ״מ. הוא לא הסתפק בניקוי פוליטי של הדרג המקצועי, אלא ערער על עצם הרעיון של מומחיות, של אובייקטיביות, של שיקול דעת מוסדי. אלפי עובדי מדינה פוטרו, ומוסדות כמו מערכות המדע, המשפט, התקשורת והאקדמיה הפכו למטרות להפחתת תקציבים וערעור לגיטימציה. המודל שגיבש טראמפ הדהד באופן מטריד את מה שעשה אילון מאסק בטוויטר. לאחר שרכש את הפלטפורמה, פיטר מאסק כ-80% מהעובדים, בטענה שכולם ניתנים להחלפה באינטליגנציה מלאכותית. בצעד סמלי במיוחד, מאסק פיטר את צוות ניטור התוכן, הקבוצה שתפקידה היה לאזן בין חופש ביטוי לאחריות ציבורית. במובן זה, טוויטר הפכה למעבדה ניסיונית: פלטפורמה שבה הממ״מ מוחלף, מושתק, ומאבד לגיטימציה. מאסק לא הסתפק בפיילוט טכנולוגי. כשמונה ליועץ מיוחד לנשיא טראמפ והועמד בראש "המחלקה לייעול ממשלתי", הפך את הרעיון הזה לאסטרטגיה לאומית. לפי רוב ההערכות, מאסק קיצץ למעלה מ-210,000 משרות פדרליות. דפוס הפעולה הזה של מאסק - האיש העשיר בעולם - משדר מסר ברור: מבחינתו של ההון, הברית עם הממ"מ הסתיימה. היא מילאה את תפקידה ההיסטורי ונמצא לה תחליף טכנולוגי. בישראל, הדינמיקה הזו קיבלה ביטוי מקומי ייחודי. רק שנה לאחר פרוץ המשבר הפיננסי, חזר בנימין נתניהו לשלטון (2009), ובשנים שלאחר מכן בנה את עצמו בהדרגה כ"לוחם באליטות". על אף הרקע הכלכלי-אמריקאי שלו, וקשריו הענפים עם הממסד הפיננסי והתקשורתי, בחר נתניהו לאמץ רטוריקה אנטי-ממ״מית. מערכת המשפט, התקשורת, והאקדמיה - כולם הוצגו ככוחות שמבקשים לשלוט בציבור ולהצר את ריבונותו. כך, כבר ב-1999, בעיצומה של מערכת הבחירות, אמר נתניהו: "האליטות האלה, מה שקוראים אליטות, הם שונאים את כולם, הם שונאים את העם, הם שונאים את הספרדים, שונאים את הרוסים, שונאים כל מי שלא הם, כל מי שלא אצלם, האתיופים, הספרדים, הרוסים, כולם. אנחנו אספסוף גאה". שנים לאחר מכן, עם הגשת כתבי האישום נגדו, חזר על ניסוחים אלה והאשים (2020): "גורמים במשטרה ובפרקליטות [ש]חברו יחד לעיתוני השמאל, אני קורא להם חבורת "רק לא ביבי", כדי לתפור לי תיקים מופרכים והזויים..." המסר היה ברור: נתניהו מגלם את רצון העם מול ממסד מתנשא שמי שמאייש אותו הוא הממ״מ. העמדה הזו הוקצנה עוד יותר לאחר 2020, כאשר גם בישראל התגברו הקולות שראו באנשי בריאות הציבור, שופטי בג"ץ, יועצים משפטיים, גנרלים, ואפילו טייסים בחיל האוויר, לא "שומרי סף", אלא חלק ממה שכונה על ידי הימין הפופוליסטי האמריקאי "הדיפ סטייט": רשת מדומיינת של פקידים ואנשי מקצוע שנתפסת כמי שחוסמת את רצון הרוב ופועלת לשמר את שליטתה מאחורי הקלעים. ההדהוד בין הסנטימנט האמריקאי לישראלי היה מיידי, ובמובנים רבים עדיין בעיצומו. ממשלת הימין הנוכחית רק החריפה את המתקפות על הנציגות הבכירה של הממ"מ במנגנוני השלטון - בפרקליטות, בבג"ץ, בתקשורת ובשב"כ - והגבירה את מאמציה לפטר את נציגי הממ"מ מעמדות מפתח. בשונה ממאסק, המבקש לצמצם את עצם קיומו של המנגנון הממשלתי, הממשלה הישראלית שואפת למלא אותו באנשי שלומנו - לא אחת חסרי כל ניסיון מקצועי - במטרה להחליף את עקרון האוטונומיה המינהלית בשליטה פוליטית ישירה. המתקפה הנוכחית מעידה על בדידותו הנוכחית של הממ״מ בעידן פוליטי משתנה. מעמד העובדים שונא אותו וההון אינו רוצה עוד בשירותיו. אבל המשבר גם פותח פתח לחשוב מחדש על תפקידו הממ"מ. האם יוכל לשרוד על ידי בניית ברית חדשה-ישנה עם מעמד העובדים על בסיס אינטרס משותף? מה עושים עכשיו? אולי כדאי להתחיל מהשאלה הפשוטה: איך בונים משהו אחרי שכל היסודות מתערערים? אם רוצים לחדש את הקשר בין המעמד המקצועי-מנהלי לבין מעמד העובדים, לא מספיק לדבר על ערכים או על סולידריות כללית. צריך לחשוב על פרויקט פוליטי שיש לו גם תשתית כלכלית משותפת, גם מוסדות שיחברו בין הקבוצות, וגם שפה חדשה שתאפשר להן לראות את עצמן באותה קואליציה. השלב הראשון הוא גיבוש מדיניות אוניברסלית - כזו שפונה לכל שכבות העבודה, ללא אפליה וללא מבחני הכנסה, ומבוססת על זכות ולא על צדקה. חינוך חינם מגיל אפס ועד סוף התואר הראשון; מערכת בריאות ציבורית אחידה וללא מסלולים פרטיים מקבילים; פרויקט חדש של דיור ציבורי שלא מיועד רק לנזקקים, אלא פתוח גם למעמד העובד הרחב; כל אלו הם צעדים שיכולים לאחד אינטרסים בין טכנאים לאקדמאים, בין עובדות סוציאליות לאחיות, בין מרצים לפרמדיקים. לא מתוך חמלה, אלא מתוך הבנה ברורה: זהו אינטרס מעמדי משותף. אבל מדיניות לבדה לא תספיק. צריך גם לבנות מחדש מוסדות של ייצוג. איגודים מקצועיים שמאחדים לא רק את המומחים אלא גם את עובדי השטח באותו תחום - כמו אחיות, רופאים, ואנשי ניקיון במערכת הבריאות - יכולים להפוך לבסיס לכוח פוליטי חדש. גם מודלים של שיתוף ציבור - קואופרטיבים קהילתיים וועדי שכונות - יכולים לייצר תחושת בעלות ומעורבות שמעבר להצבעה אחת לארבע שנים. אבל כדי להציע תכנית פוליטית ריאלית ולא רק חזון ערכי, צריך להכיר בעובדה: ניסיונות דומים כבר נעשו גם בישראל וגם בעולם. הם לא הצליחו. הקשת הדמוקרטית המזרחית, לדוגמה, הציעה שילוב ייחודי בין שיח זהות מזרחי לבין מאבק על מדיניות חלוקתית, אך לא הצליחה להתבסס כתנועה עממית רחבה או כפלטפורמה פוליטית אלקטורלית. החיבור בין מפלגות העבודה וגשר בשנת 2019 ייצג ניסיון מלא תקווה, אך ריק מתוכן. הוא לא הציע סדר יום כלכלי מגובש, לא הציג תשתית מוסדית שתאפשר שותפות אמיתית, ובוודאי לא דיבר בשפה מעמדית שתוכל לגעת בעומק הפערים החברתיים. גם בעולם נרשמו ניסיונות שאפתניים אך מוגבלים. ברני סנדרס בארה"ב וג׳רמי קורבין בבריטניה ניסו לגבש ברית בין הממ"מ לבין מעמדות עובדים מוחלשים. שניהם הציעו מדיניות אוניברסלית רדיקלית ושיח סוציאליסטי אמיתי. אך שניהם נבלמו בידי מנגנוני המפלגות המסורתיות (הדמוקרטים והלייבור בהתאמה), סומנו כאיום על "המרכז", והודרו מהשלטון. אפשר לפרש את הכישלונות האלו כהוכחה שהפרויקט הפוליטי שמבקש לחבר מחדש בין הממ״מ לבין מעמד העובדים הוא בלתי אפשרי. אולי הפיצול ביניהם עמוק מדי. אולי הזהויות התרבותיות - הסנוביות של הממ״מ והחשדנות ההיסטורית של המעמדות העובדים כלפיו - חזקים מדי מכדי לאפשר איחוד מעמדי. אבל אפשר גם לראות בהם ניסיונות שהקדימו את זמנם. ניסיונות אמיצים, חלקיים, שצמחו בתוך תקופה שבה הממ״מ עדיין היה בטוח בעצמו: מעמד יציב יחסית, עם תחושת עליונות מקצועית, ומידה לא מבוטלת של שייכות לסדר הקיים. היום, התנאים השתנו. הממ״מ כבר לא בטוח. הוא נשחק, נשפט, ומותקף, ויש לו הרבה פחות להפסיד. הברית שהיתה לו עם ההון קרבה אל סופה. האוטונומיה המקצועית שלו הולכת ומתמוססת; מוסדותיו מאבדים אמון ציבורי; התנאים התעסוקתיים של חלקים הולכים וגדלים מהמעמד מתקרבים לאלה של מעמד העובדים שהוא חשש מלהשתייך אליו. דווקא מתוך המשבר הזה, עשויה לצמוח נכונות חדשה לשוב אל ברית ישנה שנשברה. הפעם, אולי, מתוך ענווה, מתוך הכרה הדדית, ומתוך ההבנה שהמאבק לצדק חברתי לא יתחולל לא בשם הערכים, אלא בשם האינטרסים. גיא לרון הוא מרצה וחוקר במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. עריכה: ענת זלצברג גיא לרון 80 פרק מספר מרצה וחוקר במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. למנויים בלבד למה ואיך נעצרתי מעצר פוליטי למנויים בלבד הסכינים הארוכות של המשטר נשלפו למנויים בלבד כן, שלום למנויים בלבד נאום הניצחון המלא של זוהראן ממדאני הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

بن اند جريز تعلن عن التوقف بيع مثلجاتها للمستوطنات موقف انساني واخلاقي قبل كل شيء ولقيت ترحاب كبير פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם هل ستنجح بن اند جيريز في محاربة الاستيطان؟ שתפו: ع نار 1 באוגוסט 2021 هل ستنجح بن اند جيريز في محاربة الاستيطان؟ ع نار 00:00 / 01:04 Jerry Greenfield (left) and Ben Cohen (right) in 2010 wikipedia ! ع نار 5 פרק מספר פודקאסט שבועי, שדן בנושאים "החמים" בחברה הערבית וכן נדבר בשפה המדוברת הפלסטינית בדיאלקטים שונים ובשפה הספרותית, מזוויות שונות ומרובות, ולפעמים גם נארח אורחים לדיון משותף. הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

מאחלים בהצלחה לנשיאת מקסיקו במאבקה מול טראמפ, לעם הארגנטינאי במאבקו נגד מילאיי, ולעם ההודי באופן כללי. עם יובל אונגר ומעין גלילי פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם הלילה הניאו ליברלי הארוך מאחלים בהצלחה לנשיאת מקסיקו במאבקה מול טראמפ, לעם הארגנטינאי במאבקו נגד מילאיי, ולעם ההודי באופן כללי. עם יובל אונגר ומעין גלילי שתפו: קריאת השכמה 9 בספטמבר 2025 הלילה הניאו ליברלי הארוך קריאת השכמה 00:00 / 01:04 מאחלים בהצלחה לנשיאת מקסיקו במאבקה מול טראמפ, לעם הארגנטינאי במאבקו נגד מילאיי, ולעם ההודי באופן כללי. עם יובל אונגר ומעין גלילי קריאת השכמה 757 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

מפלגת מרצ סיימה את תפקידה בתולדות הפוליטיקה הישראלית. רצינו להגיד תודה, ולהפרד. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם הגעוואלד האחרון שתפו: קריאת השכמה 7 בנובמבר 2022 הגעוואלד האחרון קריאת השכמה 00:00 / 01:04 מפלגת מרצ סיימה את תפקידה בתולדות הפוליטיקה הישראלית. רצינו להגיד תודה, ולהפרד. קריאת השכמה 465 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

عدد الطلاب الجامعيين العرب هو حوالي 43,000 طالب. كونهم فقط11% من عامة الطلاب للقب اول. بالمقارنه لعدد الطلاب قبل عشر سنين، الرقم تضاعف. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם الطلاب العرب في الجامعات الاسرائيليه שתפו: ع نار 30 בספטמבר 2021 الطلاب العرب في الجامعات الاسرائيليه ع نار 00:00 / 01:04 ! ع نار 12 פרק מספר פודקאסט שבועי, שדן בנושאים "החמים" בחברה הערבית וכן נדבר בשפה המדוברת הפלסטינית בדיאלקטים שונים ובשפה הספרותית, מזוויות שונות ומרובות, ולפעמים גם נארח אורחים לדיון משותף. הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו