יוני 2030. זהו היום הרביעי של גל חום כבד. השעה היא 14:00 בצהריים ועומס חום קיצוני שורר בכל חלקי הארץ. הרחובות ריקים מאדם. החנויות ברחוב והשווקים סגורים. מרכזי קניות ממוזגים יפעלו רק משעות אחר הצהריים המאוחרות כך שהעובדים לא יאלצו להתנייד בשמש הקופחת. בתי ספר, גנים ומוסדות ציבוריים נפתחים במתכונת קהילתית, כדי לאפשר לתושבים הגרים בסביבה מפלט לאחר שהיה ממושכת בבית. מערך החירום בכוננות מלאה: בכל שכונה יש מיפוי של האנשים הפגיעים במיוחד לחום ובמשך היום עובדות ועובדי החירום יוצרים איתם קשר לשאול לשלומם. כולם כבר מתורגלים בימים כאלו. גלי חום וימים רבים של חום כבד וקיצוני, הם חלק מהשגרה שלנו וצפויים להחריף בעשורים הקרובים. 

למרות שחום קיצוני הפך לחלק אינטגרלי מהחיים, אנו חיים היום, ב-2030, בביטחון שיש מי שדואג לנו וליקרים לנו, גם במצב של מזג אוויר קיצוני. קשה להאמין שרק לפני 7 שנים חום נתפס כגזרת גורל. העיסוק בטמפרטורות העולות היה נחלתם של מטאורולוגים ואנשי סביבה שהזהירו מפני ההשלכות של משבר האקלים. מעטים זיהו אז את הקשר ההדוק בין רמת הפגיעות שלנו לאירועי חום כבד לבין מדיניות הדיור והתכנון העירוני, השקעות של הממשלה במערכת הבריאות והרווחה, ולפערים בין ישובים, אזורים ואוכלוסיות.

במבט לאחור, נקודת המפנה הייתה הקיץ של שנת 2023. סדרה של גלי חום גרמו לעומס כבד על מחלקות טיפול נמרץ בבתי חולים. האחיות והאחים היו הראשונים להציף את הבעיה. בתמיכת האיגוד המקצועי הן התחילו לאסוף מידע על פניות למיון בזמן גלי חום כדי לדרוש מענה של הרשויות. במהרה התברר להן שאיגוד העו"סיות אוסף גם הוא נתונים: על משקי בית המתמודדים עם ניתוקי חשמל, על אירועי אלימות במשפחה ועל נטיות אובדניות, על מתמודדים עם התמכרויות, דרי רחוב ועוד. יחד, הן ארגנו את ההתכנסות הארצית הראשונה, שחיברה ארגונים נוספים לנושא, כמו עובדות צהרונים שכבר לא יכולות להוציא את הילדים לשחק בחוץ ועובדות משפחתונים שגם צריכות להתמודד עם הוצאות גדלות על מחיר החשמל. ההפגנה הגדולה הראשונה לא איחרה לבוא. שם ארגוני עובדים חברו עם ארגוני סביבה בדרישה מהממשלה ומהרשויות המקומיות: קחו אחריות על תושבי המדינה אל מול השלכות משבר האקלים.

התובנה שחום הוא בעיה חברתית הייתה מרכזית להצלחת מאבק שבמרכזו שאלות כמו: מי יכול לקרר את הבית ומי צריכה לוותר על מזון או תרופות כדי שלא ינתקו לה את החשמל? מי עובדים במשרד ממוזג ומי עובדים בחוץ? ומי מאלה גם עובדים בהעסקה פוגענית? למי יש צל בשכונה? למי יש תחבורה ציבורית אפקטיבית ולמי נשארת הברירה בין התניידות במכונית פרטית לבין תחבורה ציבורית לא אמינה, עם המתנות ארוכות בתחנות ללא צל? חום הפך לסוגיה פוליטית המחברת בין קהילות, שהמשותף להן הוא פנים שונות של אי-צדק אקלימי.

מכאן התגבשו קואליציות סביב ממדים שונים של האתגר. כבר בבחירות המקומיות ב-2023, קבוצות של תושבים דרשו מהמועמדות והמועמדים להתחייב לפרויקטים להצללת המרחב הציבורי. השלב הבא היה דרישה מהממשלה להקצאת תקציבים גדולים יותר לצורך הצללה בצד תקינה מחייבת לברזיות עם מים קרים במרחב הציבורי. קואליציה רחבה של ארגונים התגייסה לשיפוץ מסיבי של דירות ומבנים כדי להבטיח שכולנו ניהנה מנוחות אקלימית בבית. ארגוני נוסעים ועובדים בתחבורה הציבורית שיתפו פעולה בדרישה להצללה של תחנות האוטובוס ברחבי הארץ. ארגוני עובדים פעלו להתאמת החקיקה להגנת העובד לתנאי האקלים המשתנה תוך הגברת האכיפה בעבודות המתבצעות בחוץ. כולם תמכו בחקיקה המהפכנית שמונעת ניתוקי חשמל לחייבים. 

בצד ההשקעות המשמעותיות נוצרו אפשרויות חדשות למשרות ירוקות, כמו משרות ייעוץ למשפחות כיצד להתייעל אנרגטית שיצרו אלפי הזדמנויות תעסוקה חדשות בפרט בחברה הערבית והחרדית. לחץ ציבורי נרחב יצר דרישה לעוד תקנים למשרות סיעוד ועבודה סוציאלית בצד שיפור ניכר בתנאים כדי למשוך עוד עובדות ועובדים לתחום. הביקוש לשיפוץ מבנים להתאמה למזג האוויר הקיצוני יצר גם הוא הזדמנויות חדשות והתנאים של המכרזים הציבוריים תרמו לשיפור ניכר בתנאי העבודה של העובדים בתחום הבנייה.

התמונה אינה כולה ורודה. האקלים עדיין מתחמם ולישראל יש עוד הרבה מה לעשות כדי לתרום את חלקה למאמץ העולמי לצמצום פליטות גזי חממה. אולם, עלינו על המסלול להתמודדות עם המשבר תוך שיפור איכות החיים של כולנו. 

מאירה הנסון דמיינה את ישראל 2030 במסגרת פרויקט "תמונת ניצחון".

עריכה: תום אלפיה