"אַל־תִּֽירְאִי֙ תּוֹלַ֣עַת יַעֲקֹ֔ב מְתֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל, אֲנִ֤י עֲזַרְתִּיךְ֙, נְאֻם־יְהֹוָ֔ה, וְגֹאֲלֵ֖ךְ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל." (ישעיהו מ"א, הפטרת פרשת לך־לך)

הפסוק הזה מבהיר את ההבדל התאולוגי עמוק בין הציונות, כולל הציונות הדתית והחרדית, לבין החרדיות השורשית. אלוהים מבקש מאיתנו לא לפחד, אפילו שאנחנו ללא כוח, כמו תולעת ומתי מעט, כי אלוהים הוא העוזר והוא הגואל - הוא הוא ולא אחר.

ההפגנה הגדולה נגד הגיוס לפני שבועיים והתגובות אליה, הזכירו את הפער בין השפה הליברלית לבין העולם החרדי. רבים, גם בשמאל המתנגד לכיבוש, רואים במאבק החרדי נגד הגיוס ביטוי לעקשנות או לאי־צדק. המאמר הזה מבקש לפרוש את השורשים של אותה התנגדות - ולהראות מדוע דווקא השמאל, אם הוא נאמן למה שהוא טוען שהוא מאמין בו, צריך לשמוע אותה ברצינות ולמצוא בה לא איום אלא שותפות רעיונית לא צפויה. 

מלכתחילה אפשר לדבר על קשר בין מאבקי השמאל לבין המאבק החרדי נגד הגיוס מפני שבשורשיהם, אלה מאבקים קרובים זה לזה. במידה מסויימת הדבר הזה נשכח, כי יסודות ההתנגדות לגיוס טושטשו בתוך שנים של מאבק פוליטי מתיש וקשה. ובכל זאת, אותם יסודות עדיין כאן - בין ספרי החסידות והמוסר וההלכה, הגמרא והמשנה והתנ"ך, ואמרות הצדיקים ומוסרי הנפש.

שאלתי בנושא היחסים בין החרדים לבין השמאל חבר חוזר בתשובה, מנטורי קרתא, איש משכיל חכם שאני לומד ממנו לא מעט; ולפני שחזר בתשובה היה שותף בתוך השמאל הרדיקלי, כולל בחוגים כמו מצפן. הוא נתן את התשובה הרגילה: "מה היא חרדיות? כי הציבור החרדי הוא דיסידנטי במהותו. כל המושג של היות האדם חרד לדבר השם הוא פרישה מהציבור הכללי." היינו, הציבור החרדי כציבור דורש להיות קדוש, מובדל מן העולם כמה שניתן.

הציבור החרדי הוא ציבור מתנגד במלא מובן המילה. עיקר התורה החרדית נגד הציונות היא תורת התנגדות - זה הרע, ואינני רוצה להיות שייך לו. הרע הזה מכיל הרבה דברים, כולל התרחקות מחיי תורה ומצוות, וכולל אי־מוסריות. כיום, לצערי, נשארה רק ההתנגדות ולא סיבות ההתנגדות, ולא מה באמת מסמל המושג "ציונות" בעיניי החרדים. נכון שכיום, מהתערבות הקליפות של הציונות בתוך החרדיות - כ"טומאת (קדושת) ציון" ודומיהם - אנחנו רואים עירבוב בין הדברים, והרוב נעשים ימנים. ובכל זאת, הם לא יקחו חלק פעיל בתועבות הללו עצמן, גם בלי לקרוא לזה כך.

סלו דרך לשלום

מיד אחרי הטבח בתרפ"ט, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל הגאון, רב ואב בתי הדין של העדה החרדית בירושלים דאז, רבה האשכנזי האמיתי של ארץ־ישראל - הזכיר לכולם את האמונה היהודית והמוסרית הפשוטה בנביאים:

"בְּתוֹר אֶחָד מִזִּקְנֵי אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, אֲשֶׁר זָכִיתִי לִהְיוֹת בְּעֶזְרַת ה' בָּאָרֶץ הַזֹּאת עַתָּה קָרוֹב לְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וַאֲשֶׁר הָיִיתִי עֵד רְאִיָּה לִשְׁנוֹת הַשֶּׁקֶט וּבִטְחָה וּמְנוּחָה שְׁלֵמָה וְשָׁלוֹם בֵּין הַתּוֹשָׁבִים — הִנְנִי מַרְשֶׁה לִי לִפְנוֹת בָּזֶה אֶל כָּל תּוֹשָׁבֵי אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, בְּלִי הֶבְדֵּל גֶּזַע וְדָת; לְבַקֵּשׁ מֵאִתָּם, מִתּוֹךְ מַעֲמַקֵּי לִבִּי הַנִּשְׁבָּר וְנִדְכָּא, לָחוּס עַל אֶרֶץ הַצְּבִי וְעַל חֵלֶק הָעַמִּים הַיּוֹשְׁבִים בָּהּ; לָגֶשֶׁת יַחְדָּו לִבְנוֹת חָרְבוֹת הַמִּדּוֹת וּלְקוֹמֵם הֲרִיסוֹת רִגְשֵׁי הָאֱנוֹשִׁיּוּת וּמוּסָר ה', אֲשֶׁר נֶחְרְבוּ וְנֶהֶרְסוּ בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת.

הַשְׁרִישׁוּ אַחֲרֵי כָּל טִינָה שֶׁבַּלֵּב, בַּעֲרוּ אַחֲרֵי הַחֲשָׁדוֹת שֶׁל מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמְדֻחִים אֲשֶׁר קוֹנְנוּ בּוֹ, וְסֹלּוּ דֶּרֶךְ לְשָׁלוֹם.

רָאשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, יִהְיוּ הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לְשָׁלוֹם; וְלֵב מַנְהִיגֵי וְרָאשֵׁי הָעָם הָעַרְבִי יִתְעוֹרֵר לִקְרָאתָם לְהָשִׁיב שָׁלוֹם לָעָם"

כל העניין של הארץ הזו - שהחיים בה ייכנעו לאלוהים, ולא לכוח ומידות רעות. לא להאמין ב"כוחי ועוצם ידי שעשו לי את החיל הזה," אלא להאמין רק "וְזָכַרְתָּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה."

ויש עוד הבדל אחד חשוב, בין הציונות ככלל (כולל הציונות הדתית והחרדית) לבין החרדיות: בציונות עושים הכל כדי להיות המשיח - להגיד על התועבות המוסריות שהם תועבות ה'. לא "כגנב במחתרת יהודה" (מאיר אריאל ז"ל), אלא ממש מחללים את ה' בתועבות מוסריות ברבים, כי מאמינים שזה ממש חלק מן הגאולה. אך החרדים חושבים אחרת. אנחנו הננו בגלות, ואסור לנו להתגרות בשאינם יהודים, והיננו מחוייבים לחיות עם שכננו הלא יהודים בכל מקום שאנו בשלום ואהבה ואחוות עמים, ואסור לנו לצאת מן הגלות בכוח. 

אזכיר בקצרה את המדרש: "והאלוהים יבקש את נרדף" (הפסוק ממשלי, אבל המדרש במדרש ויקרא רבה). רעיון זה הוא הסוד הגדול של עם ישראל בגלות, עד ביאת משיח צדקינו. אותו המשיח מתואר בתור "ילד מסכן וחכם". היינו - משיח שהוא לא בז לבכורה, לתורה הקדושה שהיא החוכמה וכוללת את כל החוכמות כולם. לעומתו, יש "מלך זקן וכסיל" - תמיד מקובע ואף פעם לא מתחדש בלימודו; והוא לא חפץ בחוכמה אלא בהתגלות ליבו. והוא - יצר הרע - שיכנע את רוב עם ישראל שארץ ישראל שייכת ללא תנאי לעם ישראל; ולכן אפשר לא לשמוע את הגר, ואפשר לעשוק אותו.

ההתנגדות החרדית לצבא היא התנגדות מוסרית

רבי נתן מברסלב מלמד אותנו ש"אין טבע בעולם כלל.", כלומר, שהדברים לא קורים מעצמם, מכוח טבע או טבע אנושי, אלא מכוח אלוהים. הכוונה, כמובן, היא לא לבטל את האדם, אלא לזכור ולהאמין: כשאני עושה משהו, זה בעצם רק בכוח ה' יתברך - הוא הנותן לך כוח. הוא ולא אמריקה. הוא ולא טראמפ. הוא ולא שום דבר אחר. אבל הציונות ניסתה לעקור יסוד חשוב זה; והצבא הוא חלק מעקירת היסוד הזה. וכל רצונם הוא שנאמין שיש רק טבע בעולם.

ולכן, מיסודה, התנגדות החרדית לצבא היא במבט מוסרי: כי כשאדם מאמין "שאין טבע בעולם כלל," הוא מאמין שהוא נשפט על כל מעשה שלו — רע וטוב. אבל כשאדם מאמין שיש טבע, אז הוא לא בטוח שנשפט על מעשיו בין טובים ובין רעים כי הוא מאמין שאין דין ואין דיין, ממש כמו נערי הגבעות עם תפילין. והיסוד המוסרי של התנהגות והתנהלות מול האחר - היהודי והערבי - הוא חלק מהיסוד להתנגדות לציונות ולצבא.

ולכן על השמאל המתנגד לכיבוש ולשנאה בגדה המערבית, לתמוך באי־גיוס חרדים באופן מלא; ללא הבדל של לומד או לא לומד, ולהתנגד לכל חוק גיוס בכלל ובפרט לחרדים. כי ההתנגדות הזו, ביסודותיה הקדומים, היא התנגדות מוסרית. וכדי לסיים את הכיבוש יש צורך לנקוט באי־אלו צעדים, ולהשעין את הביטחון בה' - שדווקא פחות כוח־אדם יכול להוביל, בעזרת ה', לסיום הכיבוש. 

עוד סבבים, עוד שפיכות דמים, עוד דיכוי, עוד טרור פלסטיני וטרור ציוני, לא יעזרו כאן; לא של נערי הגבעות ולא של הצבא ולא של המשטרה. מה שיעזור הוא להוריד את הנשק ולבטוח בה' יתברך לבד, כמו שאנחנו מתפללים כל יום שלוש פעמים: "וּמְלֹךְ עָלֵינוּ מְהֵרָה אַתָּה ה' לְבַדְּךָ, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" (תפילת שמונה עשרה, ברכת השיבה — שופטינו). וכך נגיע, בעזרת ה' יתברך, ל"שלום רב…" (נוסח אשכנז לברכת המברך את עמו ישראל בשלום).

המאמר — לעילוי נשמתו הטהורה של לוחם מלחמת ה' ראשון וראשון למקדשי השם, במלחמה נגד הציונות הרקובה, למען הצלחת והגנת התורה, העם והארץ — ולשלום יושבי הארץ, יהודים וערבים. נרצח על ידי מחתרת הטרור ההגנה, ובפרט על ידי אברהם תהומי שר"י — הלא הוא הרב פרופ' יעקב ישראל דה־האן זצ"ל הי"ד. ולעילוי נשמתו הטהורה של הבחור החשוב שנהרג בעצרת של המפלגות נגד הגיוס, מנחם מנדל ליצמן ז"ל.

מאיר שבתי הוא חסיד ברסלב, חבר בבני אברהם, חבר בעומדים ביחד בירושלים, מתנדב בנוכחות מגינה בבקעת הירדן דרך מסתכלים לכיבוש בעינים, גֵר בירושלים

עריכה: מעין גלילי