עדות זו נכתבה על ידי מרי (שם בדוי; השם האמיתי שמור במערכת), בת 27, סופרת ובת-אנוש. במקור מצפון עזה.

ב־12 בספטמבר קיבלתי הודעה ממספר אירי שהפכה את עולמי. משרד החוץ של אירלנד עדכן אותי כי ייתכן שאתפנה מרצועת עזה. באותו רגע עוד לא הבנתי שזהו הסדק הראשון בקיר הכמעט בלתי אפשרי של היציאה מהרצועה.

לעזוב את עזה זה לא מותרות או בחירה: החיים בעזה בזמן המלחמה היו כמו כליאה באזור המוות הניצחי. מעבר רפיח היה השער היחיד החוצה, וגם הוא הוגבל לפצועים או לחולים קשה. לאחר השבעה באוקטובר החברה המצרית "האלה טראוול" החלה לגבות 5,000 דולר לאדם כדי להירשם לפינוי למצרים – סכום עצום שמעטים הצליחו לגייס.

במרץ 2024 קיבלתי בשורה שהציתה בי תקווה: מלגה מלאה לאחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב, שתאפשר לי לממש את ההשכלה שלי ולברוח מהגיהנום שבו חייתי. לאחר הפשיטה הישראלית על מחנה הפליטים אל-מע'אזי בינואר, שבה נעצרו קרובי משפחתי, המלגה הייתה לא רק הזדמנות לחיים טובים יותר, היא הייתה הזדמנות אחרונה: או שאצליח לעזוב או שאיהרג. חברים יהודים קרובים בארה"ב גייסו בשבילי את 5,000 הדולר הדרושים לרישום ל"האלה טראוול" בתקווה שאגיע למצרים, אקבל ויזה ובהמשך אולי אצליח להציל גם את משפחתי.

שמי נרשם, ובמשך שבועות עקבתי בדריכות אחר רשימות הנוסעים. אך שמי לא הופיע. ועם הפלישה של ישראל לרפיח ב-6 במאי 2024, הכול נגמר. הרגשתי אש בוערת בתוכי, כאילו חונקת אותי מבפנים. באותו רגע רציתי שהצבא הישראלי יהרוג אותי מיידית. קיוויתי לקבל את חסדי המוות במקום להמתין לתורי להיהרג על-ידם. הסיכוי היחיד לשרוד נעלם.

באפריל השנה שוב ניעורה תקווה כשנפוצו שמועות על פינוי סטודנטים בעלי מלגות. במהלך החודש פונו כ-70 סטודנטים לאירלנד, לאיטליה ולצרפת. דווקא ארה"ב לא הצליחה להוציא מהרצועה את תלמידיה, משום שהליך הוויזה דרש ריאיון פרונטלי בשגרירות במצרים או בירדן – יעדים בלתי נגישים לאחר הסגירה של מעבר רפיח.

הייתי מקוללת. הייתי אבודה. פיסת התקווה האחרונה נקרעה. הלוואי שהייתי מבינה מראש מה המחיר של להיות פלסטינית ברצועת עזה. הלוואי שהייתי יודעת שהחלומות עצמם יקרים כל כך לנפש במקום הזה. הלוואי שהייתי יודעת. את החודשים מאז ביליתי בהכחשה. הייתי בחיים רק פיזית. לא רציתי לעשות שום דבר. לא חיפשתי הזדמנויות נוספות ומדינות נוספות שיכולות לעזור לפנות סטודנטים מעזה.

אבל באוגוסט, חבר קרוב הצליח להתפנות לאירלנד. החדשות על עזיבתו הכאיבו מאוד. הרגשתי שננטשתי. אך הן גם דחפו אותי לפעול. בעזרתם של מנחים מארה"ב ומבריטניה הגשתי מועמדויות לאוניברסיטאות איריות. למרות שאיחרתי את מועד ההגשה, ובאורח כמעט ניסי, התקבלתי לאחת האוניברסיטאות היוקרתיות במדינה.

ואז הגיעה ההודעה הראשונה מאירלנד: "17 בספטמבר הוא תאריך פינוי אפשרי". באתי אל בני משפחתי עם עיניים דומעות ולב דופק: "אולי אעזוב ביום רביעי עוד חמישה ימים". הם חיבקו אותי, מלאי פחד ותקווה. ימים של המתנה מורטת עצבים חלפו עד שהגיעה ההודעה השנייה: "הפינוי אושר".

ב-17 בספטמבר יצאתי לדיר אל-בלח, שם חיכו 14 סטודנטים נוספים. אוטובוס קטן בליווי הצלב האדום, בתיאום עם הצבא הישראלי, הסיע אותנו דרומה. מבעד לחלונות ראינו הרס אינסופי. עזה כמעט אינה עוד. לא אישרו לנו לקחת דבר פרט לטלפון, דרכון וכסף מזומן. כשעברנו את רפיח, שני טנקים כיוונו אלינו את נשקם. דקה שנראתה כמו נצח הסתיימה במחווה של חייל שהורה לנו להמשיך. בכרם שלום עברנו ארבע שעות של בידוק. אחד החיילים התיר לי לקחת כמה תמונות משפחתיות. "אל תחזרי", הוא אמר לי, "מגיעים לך חיים טובים יותר". מכאן הדרך השתנתה. אנשי השגרירות האירית פגשו אותנו עם דרכונים, ויזות ואוכל – הרבה אוכל, כמעט בלתי נתפס אחרי שנתיים של רעב. נסענו שעות דרך בקעת הירדן בדרך לעמאן. הנוף, ובעיקר ים המלח, נחרט בי עמוק.

במלון בעמאן קיבל אותנו השגריר האירי בחום שלא הרגשנו שנים. בחדר חיכו לנו מים חמים, חשמל ואוכל, ובעיקר תחושה שאנחנו שוב בני אדם. ישנתי לילה שלם, לראשונה מאז תחילת המלחמה. למחרת טסנו דרך איסטנבול לדבלין. כשהמטוס המריא הרגשתי שאני נולדת מחדש. כשנחתנו בבוקר הקר, אנשי השגרירות והאוניברסיטאות קיבלו אותנו והעבירו אותנו לבדיקות רפואיות ולתחילת דרכנו בקמפוסים.

היום אני חיה בדבלין ולומדת לתואר שני. הגוף שלי כאן, אבל הלב עדיין בעזה. לפעמים אני בוכה כי שרדתי, ולפעמים אני צובטת את עצמי כדי לוודא שהמציאות הזאת אמיתית. אימא שלי, משפחתי, עדיין שם והגעגוע קורע את ליבי. אבל למדתי שבין ייאוש לנס המרחק קצר. לאללה יש תוכנית נפלאה עבורנו גם אם היא מעבר לדמיון שלנו, גם בתוך מלחמת חורמה. צריך אמונה, צריך תקווה, גם במלחמה. 

אני אסירת תודה עמוקה לאותו חבר יהודי שהציל את חיי. בלעדיך, לא הייתי כאן.

תרגום ועריכה: שני פייס