לפני עשר שנים, ״עומדים ביחד״ היה רק רעיון. זה היה חלום של קבוצה קטנה של אנשים שראתה איך החברה שלנו קורסת, איך היא לכודה במעגל של מלחמות ואיך מתחזקות בה מגמות אלימות של גזענות, הפרדה, אפליה, וניאו-ליברליזם קיצוני. ההחלטה לבנות את התנועה הגיעה מהתובנה שלא רק שהמצב מסביב קשה, אלא גם חסרים לנו כלים כדי באמת לשנות אותו.

היום, אחרי עשור, אנחנו כבר לא רק קבוצה קטנה עם חלום. אנחנו תנועה גדולה ובעלת משקל. גם בשנתיים האחרונות, האיומות, הצלחנו להשפיע על המציאות: דרך משמרי הסולידריות היהודיים-ערביים שהקמנו מייד אחרי ה-7 באוקטובר, שתרמו למניעת התפוצצות אלימה בין יהודים וערבים בתוך ישראל. דרך ההתייצבות שלנו לצד משפחות חטופים שהבינו שהדרך היחידה להחזרת יקיריהם היא הסכם לסיום המלחמה, עמדה שבסופו של דבר, הפכה לעמדת הרוב הגדול בחברה הישראלית. דרך קמפיין תרומות המזון לעזה, שנתן לחברה הערבית, שסבלה מהשתקה ומדיכוי, הזדמנות להביע אמירה אנושית ופוליטית במרחב בטוח ולכן סחפה המונים.

גם בתנאים הקשים והמורכבים ביותר הצלחנו להרחיב מעגלים ולצרף למאבק שותפים.

סוד ההצלחה נמצא בבחירה שלנו, כבר בתחילת הדרך, לא להסתפק בפוליטיקה של גינוי אלא לעשות פוליטיקה של שינוי. את המציאות חשוב לעיתים לגנות, אבל הפעולה הפוליטית לא יכולה להסתפק בגינוי. היא חייבת להיות חתירה לשינוי. וחתירה לשינוי חייבת לכלול בתוכה ניתוח מפוכח של המציאות, חשיפת הסתירות והאפשרויות הגלומות בה ואי-התעלמות מהמגבלות ומהאתגרים הקיימים.

לפוליטיקה של גינוי יש פן נוסף, בעייתי עוד יותר, והוא פוליטיקה של גינוי הציבור. פוליטיקה פשיסטית, גזענית ואנטי-דמוקרטית חייבים לגנות ולהיאבק נגדה. אבל יש הבדל בין זה לבין גינוי והאשמה של הציבור בכללותו. חתירה לשינוי דמוקרטי מחייבת לבנות רוב, ועל מנת לבנות רוב צריך לשכנע את הציבור, לא להאשים אותו. פוליטיקה של שינוי שואלת כל הזמן – את מי אפשר לשכנע? את מי אפשר לצרף? איך מרחיבים את המעגלים שסביבנו?

אנחנו תנועה חזקה עם מעגל רחב של מנהיגים ואלפי פעילים מסורים. אבל לבד לא נצליח. אנחנו חייבים לפתח מעגלים נוספים סביבנו. במעגל הראשון, הקרוב ביותר אלינו, נפעל לגיבוש שותפות עם כל כוח, קהילה, קבוצת מחאה וארגון שיכולים להיות חלק מבניית "אנחנו חדש" של שמאל עממי יהודי-ערבי, שתומך בהגעה לשלום, שוויון וצדק חברתי וסביבתי.

המעגל הראשון הזה, אנחנו קוראים לו הזרם הסגול, הוא החלופה שחסרה היום בחיים ובחברה שלנו - החל מאיך נראה ועד הבית או ועד השכונה, איך נראות המועצות המקומיות והעיריות, איך נראות התקשורת והתרבות, איך נראית העבודה המאורגנת. הסיבה שבניית זרם חברתי-פוליטי היא כל כך הכרחית עבורנו היא פשוטה: אנשים לא יכולים לבחור באפשרויות שכלל לא מוצעות להם. והמטרה שלנו היא לדאוג, ביחד עם שותפים נוספים, שבכל מקום אליו ילכו, אנשים יפגשו את האופציה של שותפות ושוויון, של צדק חברתי וסביבתי ושל חתירה לשלום.

במעגל השני אנחנו נחתור לקיומו של ״מחנה אוהלים״ של שותפויות עם כוחות נוספים הפועלים נגד הימין הקיצוני ותהליכי הפאשיזציה, עם כוחות אחרים הפועלים בדרכם למען שלום, דמוקרטיה וצדק. שותפות במחנה האוהלים אין משמעותה התעלמות מהבדלים ומחלוקות, אלא היכולת לפעולה משותפת מול הסכנות והאיומים שלפנינו.

במעגל שלישי, הרחב עוד יותר, נקיים שיתופי-פעולה נקודתיים גם עם כוחות, קהילות, תנועות מחאה, קבוצות וארגונים שמחוץ למחנה האוהלים, אך יש לנו איתם הסכמה בסוגיות קונקרטיות נקודתיות או ביחס לדרישות ספציפיות. אנחנו נעשה זאת בלי שנצטרך לטשטש את חוסר ההסכמה, במקומות בהם היא קיימת, אך מבלי להחמיץ את ההזדמנות ליצור קואליציות ובריתות רחבות.

שותפות במעגלים רחבים של פעולה אין משמעותה מחיקת הזהות והייחודיות שלנו. אבל שותפות אמיתית חייבת להתבסס על ההבנה שהשותפים שלנו שונים מאיתנו. כוחות השינוי בחברה בכלל הם מגוונים ושונים זה מזה. את השוני ביניהם אין לראות כבעיה או כמכשול שצריך להתגבר עליו, ואין לשאוף לבטלו כדי ליצור אחידות. הפלורליזם בקרב כוחות השינוי הוא משאב שניתן להיעזר בו כדי להתחבר למגוון של קבוצות חברתיות.

למרות המציאות הקשה והסכנות שניצבות מולנו, אנחנו לא מוותרים על החלום שלנו להפוך את הארץ האהובה והאומללה שלנו למקום טוב, למקום לכולנו. ביחד, אנחנו גם נממש אותו.

טור זה מבוסס על נאום שנישא באסיפת העשור של תנועת עומדים ביחד בחיפה.

דב חנין הוא חבר הנהגת עומדים ביחד וח״כ לשעבר. מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת״א.

עריכה: תום אלפיה