ירושלים המזרחית, יחד עם העיר העתיקה, נכבשה על ידי ישראל ביוני 1967. לציון כיבוש זה, בכל שנה בכ"ח באייר מציינים את "יום ירושלים". חלק משמעותי מיום זה הוא "מצעד הדגלים" שנערך בצורה כזו או אחרת מאז 1968, אבל עם השנים צמח למימדים מפלצתיים. מסלול המצעד בשנים האחרונות עובר ממערב העיר אל הכותל המערבי תוך שהוא עובר בשער שכם דרך הרובע המוסלמי.

במצעד משתתפים תלמידי ישיבות תיכוניות ואולפנות מרחבי הארץ, אבל רוב המשתתפים מגיעים מההתנחלויות. המצעד מאורגן על ידי עמותת הימין "עם כלביא" וזוכה למימון מעיריית ירושלים. מול הגזענות והאלימות כלפי הפלסטינים תושבי ירושלים, השנה עומדים מאות פעילים ומתנדבים ממגוון ארגונים - עומדים ביחד, קול רבני לזכויות אדם, מסתכלים לכיבוש בעיניים, הדמוקרטים הצעירים, ובני אברהם - שיגיעו לנוכחות מגנה: מניעת אלימות ודה-אסקלציה. גם בשנים קודמות הגיעו פעילים, אך זו כנראה תהיה עמידת הסולידריות הכי גדולה אי-פעם בתולדות יום ירושלים.

וא'יל, תושב העיר העתיקה בירושלים, מספר על החוויה בזמן "מצעד הדגלים": "לגבי התושבים, מה שקורה בפועל הוא שאנשים נשארים בתוך הבתים ומנסים להגן על עצמם. מי שנמצא בעבודה או בלימודים ורוצה לחזור, מעדיף לחזור מאוחר אחרי שהכול מסתיים, כדי לא להיחשף לפגיעה מצד המתנחלים מצד אחד, ומהמשטרה ומשמר הגבול מצד שני. ומי שמגיע לאזור בכל מקרה, המשטרה לא מאפשרת לו להיכנס. המשטרה רודפת אחרינו תוך שימוש באלימות כדי להרחיק אותנו ככל האפשר מסביבת העיר העתיקה."

"לגבי הסוחרים, המצב שונה. רוב הסוחרים מעדיפים לא לפתוח את החנויות שלהם ביום הזה ולא להגיע בכלל לעיר העתיקה ולסביבתה. ומי שמחליט לפתוח את החנות שלו, ברגע שהוא מרגיש שהסכנה מתקרבת, הוא ממהר לסגור במהירות ולעזוב מיד את העיר העתיקה הביתה."

"זה מרגיש כאילו העיר כולה הוחרבה. התחושה שאנחנו חווים באותם רגעים היא בלתי נתפסת, זה דבר שאי אפשר לתאר במילים. אנחנו מרגישים כאילו החומות עצמן פולטות ודוחות את הפולשים. מרגישים שנאה, עוינות ופגיעה באוויר, ושהמקום כבר לא מרגיש כמו המקום שלנו. הם משאירים את המקום בצורה שלא דומה לו בכלל, ולא דומה לתושביו ולא להיסטוריה שלו. אני אישית מעדיף לא להסתובב אחרי היום הזה, עד שהמקום יתנקה מהטומאה."

"לקראת האירוע נמסר לנו שעל התושבים לפנות עד השעה 9:00 את כלי הרכבים, הטוקטוקים והאופנועים מכל הסמטאות. ונאמר גם שעל כל הסוחרים, כולל בעלי חנויות ושירותים חיוניים, לסגור את העסקים והחנויות שלהם עד השעה 12:00 - כדי לאפשר את 'חופש הפולחן'!

"כשהייתי קטן לא ממש הבנתי מה קורה, אבל ככל שהתבגרתי התמונה של מתנחלים שמגיעים לרחוב שלי, צועקים למותי, מטילים אימה ופוגעים באלימות בכל מי שעובר בדרכם הפכה להיות חלק מהחיים כאן. למען האמת, בשנים הקודמות לא פחדתי כמו בימים האלה. בתקופה האחרונה נהיה להם קל יותר להרוג ילדים ולתקוף קשישים, והם אינם מתחשבים בקדושת הבתים וביושביהם. הם אוהבים מוות ושונאים חיים, מלאים בשנאה, טינה ורוע, ואין בליבם אפילו גרגר של אנושיות. הם לא מבחינים בין חובש, עיתונאי או אישה, אפילו זה לא מעניין אותם. בפשטות, אני שונא את יום ירושלים, שונא את הכיבוש ושונא את הקיצונים האלה, ולעולם לא אקבל אותם. אבל! אנחנו ניאבק למען החיים, למען ההישרדות. לא ניכנע, לא נעזוב את הבתים שלנו, ולא נוותר להם על העיר העתיקה ועל ירושלים."

תומר לב מספר על הטרנספורמציה שהוא עבר - מצעידה במצעד עצמו להשתתפות במשמרת הסולידריות ונגד המצעד: "לפני מעט יותר מעשור, בכיתה י"ב, צעדתי בפעם האחרונה במצעד הדגלים, כתלמיד בישיבה תיכונית. הרגעים בהן ראיתי את האלימות בה כרוך המצעד - מכות כלפי תושבים, שבירת בתים וחנויות בכל הבא ליד, קללות בלתי נתפסות, מבט מאיים בעיניים כלפי כל פלסטיני שנמצא ברחוב - היו עבורי רגע של שינוי פוליטי עמוק בתפיסה שלי של המציאות בה אני חי, והוציאה אותי למסע בו אני עדיין הולך היום."

"כמו כל שנה בשנים האחרונות, אני מצטרף לתנועה שלי, 'עומדים ביחד', בנוכחות מגינה בעיר העתיקה של ירושלים, כנגד אלימות המתנחלים, כנגד אלימות המשטר. זה רגע של שותפות עמוקה בה אני משתמש בדבר הכי יקר ואישי שיש לי, הגוף שלי, כדי להגן על האנשים שחיים איתי באותה עיר, כדי להגן על העיר שלנו והאהבה שלנו אליה, מפני טרור המתנחלים - זה שמתחזה לאהבה אל העיר אבל הוא למעשה שנאה יוקדת לכל מה שהיא באמת: עיר שבה חיים ואליה משתוקקים בני העמים כולם. עיר שהיא המקום שלנו." 

"האלימות הזו אינה מקרית: בעשור וחצי שעברו מאז אני צעדתי במצעד, המתנחלים תפסו את השלטון. האלימות היא צורת המשטר, וכמו שראינו בשנתיים וחצי האחרונות, היא הפכה להיות התרבות שבה אנו חיים, באופן שיכול להיות מדכא לעיתים. ההצטרפות של מאות אנשים למשמר הנוכחות של עומדים ביחד היא המאבק שלנו בכל זה: בייאוש העמוק, באלימות, בתרבות של פשיעה, הרג ומוות. העמידה שלנו לצד הפלסטינים היא נגד השלטון, נגד המשטר, נגד הזרועות שלו שמשתלחות לכל עבר, נגד החיים שמייעד לנו הימין הקיצוני כבר עשורים. המאבק הזה לא מתחיל ולא נגמר מחר: הוא חלק מדרך ארוכה של מאבק ליצירת חיים אחרים, טובים יותר, לשני העמים שחיים פה, של מאבק משותף לשלום ישראלי פלסטיני."

אביב טטרסקי מעיר עמים מספר על הפעילות המשפטית שנעשתה נגד המצעד, ועל המציאות שמתנגשת בחלומות המתנחלים: 

"בשנת 2015 עתרה עמותת עיר עמים לראשונה נגד מעבר המצעד ברובע המוסלמי תוך שהיא מביא תיעוד רב של האלימות המתרחשת במצעד. שופטי בג"צ הביעו זעזוע אולם דחו את העתירה תוך שהם מסתמכים על הבטחות המשטרה למנוע הסתה ואלימות במהלך המצעד. בפועל האלימות של משתתפי המצעד ממשיכה שנה אחרי שנה."

"במהלך המצעד מתנגשים עשרות אלפי צעירים - רובם ככולם בני הציונות הדתית - עם המציאות של העיר העתיקה: עיר פלסטינית, מוסלמית ונוצרית ברובה, שהשורשים וההיסטוריה שלה עמוקים ועשירים. הבחירה המכוונת לצעוד דרך הרובע המוסלמי היא חלק מהפעולה השיטתית של המדינה למחוק את המורשת הזו. כל מהותו של המצעד היא פעולה אלימה נגד עשרות אלפי התושבים בעיר העתיקה ומאות אלפי תושביה הפלסטינים של ירושלים. מכיוון שהפעולה הזו נעשית במצוות המדינה היא זוכה לחסות המשטרה, למימון של המדינה ולמשיכת כתף מצד שופטי בג"צ."

שירז אנגרט ונתי הנדרי, שני פעילי נוכחות מגינה מספרים על החוויות שלהם במצעד משנה שעברה. 

אנגרט מספרת: "נולדתי וגדלתי בירושלים. למדתי בתיכון ובאוניברסיטה בעיר, וברחובות שלה למדתי לעשות אקטיביזם. אומרים שירושלים היא מיקרוקוסמוס של ישראל ופלסטין. היא עיר קשה ואמיתית, מוקד לכאב ואלימות, אבל גם לסולידריות חוצת גבולות ומאבקים משותפים. אין עיר בעולם שאני אוהבת כמו את ירושלים, ואין יום שאני שונאת יותר מיום ירושלים. מהבוקר ועד הלילה, הרחובות מתמלאים בהמון גזעני ואלים, שמגיע לעיר במיוחד מכל רחבי הארץ. אותם אנשים מתקבצים בעיר העתיקה למצעד הדגלים החוגג את כיבושה, משליטים אימה ואלימות ומשאירים אחריהם הרס."

"בשנה שעברה הייתי שם, במשמרת נוכחות מגינה. מהר מאוד לאחר שהרחובות הצרים כבר החלו להתמלא בנערים בחולצות לבנות, דגלי ישראל וחיוכים לגלגניים, קללות ודחיפות פיזיות כבר הופנו אליי ואל חבריי למשמרת. עמדתי יחד עם שלושה חברים בפתחו של בית מרקחת של זוג מבוגר, כאשר אחת הקבוצות צבאה עליו. הנערים רקדו באקסטזה, שרים שירים גזעניים ומקללים את בני הזוג, שהיו מבין הפלסטינים המעטים שעדיין לא הסתגרו בבתים. כעבור דקות ספורות, הם נאלצו לוותר ולנעול את בית המרקחת. ליווינו אותם במעלה הרחוב, כאשר הנערים ממשיכים לקלל ומוסיפים גם יריקות."

"המראה הנורא ביותר, עבורי, היו כמה ילדים בני לא יותר משמונה, שחזרו באדיקות על אותם שירים וקללות. אחד מהם רץ אחרי אישה פלסטינית מבוגרת ובעט בה מספר פעמים. ככל שעברו השעות, הרחובות הפכו לנהר אנושי שכולו מכות, דחיפות, יריקות, שירים גזעניים ואיחולי מוות. המשטרה נכחה בכוחות עצומים ואבטחה את המצעד. עליי ועל חבריי, לעומת זאת, השוטרים איימו במעצר מספר פעמים."

נתי הנדרי, במסגרת משמר הסולידריות של עומדים ביחד תועד ביום ירושלים של 2025 מונע בגופו מהמון של מתנחלים מלתקוף תושב פלסטיני של העיר העתיקה. 

"לאחרונה נזכרתי בציטוט מפרקי אבות 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'. אנחנו מסתובבים בנוכחות מגינה וכל מה שמצופה מאיתנו זה להיות אנשים. בני אדם. להתנהג בצורה שמכבדת את עצמנו ואת הזולת. אפשר לחשוב שזה כל כך קשה."

"המצעד מכוער במיוחד סביב שער שכם, באב אל עמוד. לשם מגיעים אלפי צעירים מתנחלים, על רבניהם וכמה פוליטיקאים שחושבים שהם יכולים לעשות קצת רווח פוליטי. כל זה כדי לבסס את שלטונם וריבונותם על המרחב הפלסטיני של העיר העתיקה. הם נכנסים דרך שער שכם בשירי שנאה ואלימות, דופקים על דלתות סגורות והופכים חנויות שבעליהם "העזו" לא לכרוע ברך בפני הפורעים. מדובר בפוגרום שנמשך 5 שעות מתחת העיניים של שוטרי מגב. נערות פלסטיניות שחוזרות מהלימודים מוטרדות, בעלי החנויות חוטפים מכות, זקנות בחיג'אב נדחפות והכל לצלילי "שישרף לכם הכפר" ושאר להיטי העליונות היהודית."

"שנה שעברה היינו שם לאורך היום עד שהשוטרים הוציאו אותנו וסגרו את העיר - לערבים ופעילי נוכחות מגינה כמובן; לא הוציאו משם גם את הפורעים המתנחלים חס וחלילה. רגע לפני הסגירה הגיע צעיר פלסטיני שחזר מהלימודים הביתה. תוך שנייה ההמון סוגר עליו. אני ומיכל מ"משנים כיוון" היינו הכי קרובים אליו ופשוט רצנו. הגענו אליו ודרשנו מהשוטרים להכניס אותו פנימה ולהגן עליו. זה קטע אחד שקרה מתחת לעמדה של הצלמים אבל יש עוד מאה מקרים דומים שקרו בתוך העיר באותו יום."

"מה מבקשים מאיתנו? להיות אנשים.

יאללה בואו למשמר הסולידריות ונשתדל להיות אנשים ביחד."