השבוע יצאתי, כחלק מפעילותי בתנועת "עומדים ביחד", להציב מיגוניות בארבעה כפרים לא מוכרים בנגב. אלה לא מיגוניות שהגיעו מפיקוד העורף שאמור למגן את כל אזרחי המדינה מפני טילים. את ההגנה הזאת על תושבי הכפרים רכשנו בעומדים ביחד, כבר בפעם השניה, באמצעות קמפיין מימון המונים.

בכפרים הלא מוכרים אין מקלטים, פרטיים או ציבוריים, ובטח שלא ממ"דים. אין גם מערכת התראות או אזעקות. אם טיל פוגע באחד המקומות האלה, התקשורת תגיד שהיתה "נפילה בשטח פתוח", כי המדינה לא מכירה בישובים האלה. במתקפת הטילים מאיראן באפריל 2024, נפצעה קשה אמינה אל חוסיני, שהיתה אז בת שבע, מפגיעה ישירה בביתה בכפר הלא מוכר אל פורעה. מאז, המדינה לא נקטה בשום צעד לשיפור המצב; להיפך - תושבי הכפרים חוששים לבנות בעצמם ממ"ד בבית מחשש שהמדינה תהרוס אותו.

מצב המיגון בכפרים הלא מוכרים בנגב רע באופן מובהק וקיצוני, אבל האמת היא שהם לא אזרחי המדינה היחידים שאין להם הגנה מטילים. לפי דו"ח מבקר המדינה מינואר 2026, לשליש מתושבי המדינה אין נגישות למיגון תקני, ופחות מאחוז מהמקלטים הציבוריים בישראל נמצאים ביישובים ערביים. כבר הוצעו תכניות לאומיות למיגון ברשויות המקומיות, אך הן מוקפאות ללא צפי לקידומן, מצב שמשאיר מליוני אנשים ללא הגנה מפני מתקפות טילים, שלרוב מתרחשות במסגרת מלחמות שישראל יוזמת. זה לא מקרי שבעיית המיגון חמורה במיוחד ביישובים ערביים, גם במועצות מקומיות גדולות ומוכרות: זה המשך של מדיניות גזענית של עשורים שרואה באזרחי המדינה הערבים סוג ב', בני אדם שחייהם שווים פחות; ואם הם חיים בכפר לא מוכר בנגב - פחות עוד יותר.

גם בחברה היהודית תושבים רבים נותרים ללא מיגון. במלחמות מול איראן, זו הנוכחית וזו שהיתה ביוני, חברי התארגנו לנקות מקלטים בבאר שבע. שם נתקלנו בסיטואציה מורכבת: אמנם להרבה אנשים יש מקלט בבניין, ואפשר לחשוב עליהם כברי-מזל, אך המקלטים הללו הרבה פעמים לא שמישים מסיבות מגוונות: ציוד שהושאר במקלט, לכלוך וזבל או מחסור בתאורה. מכיוון שמדובר במקלטים בבניינים פרטיים העירייה מסירה מהם אחריות, והתושבים אמורים להסתדר לבד כדי להגן על החיים של עצמם. מיותר לציין שבהרבה מהבניינים האלה גרים אנשים זקנים וחולים, שלא יכולים לדאוג לתקינות המקלט, אין להם אפשרות להגיע למקלט ציבורי, והם תלויים בחסדם של מתנדבים. זו גם לא בעיה ייחודית לבאר שבע - היא גורפת בכל רחבי הארץ.

מאז ה7.10 המשפט "איפה שאין מדינה יש אזרחים" נשמע שוב ושוב. לאחר מתקפת חמאס ראינו איך התארגנויות אזרחיות מילאו את המקומות בהם המדינה לא תפקדה, החל מחלוקת מזון וסיוע בדיור למפונים ועד מיפוי מידע על נפגעי ה7.10 ואיסוף ציוד לחיילים. נדמה שמאז המשפט הזה הפך לסטנדרט בחברה בישראל בכל תחומי החיים: לכולם ברור שהמדינה לא באמת דואגת לנו, גם לא מפני מתקפות טילים, ועלינו האזרחים להתארגן בעצמנו לכל צורך. 

פרויקט המיגוניות של עומדים ביחד הוא יוזמה קריטית ומצילת חיים, כשבמלחמה הקודמת עם איראן הצבנו 20 מיגוניות בכפרים הבלתי מוכרים בנגב ובזאת הצבנו כבר שש. זו דוגמא קיצונית ליוזמה אזרחית שממלאת את החורים שהמדינה לא מטפלת בהם, ומראה שסתימת חורים לעולם לא תספק פתרון שורשי לבעיה. אנחנו יכולים לגייס כסף רב ולהציב עוד ועוד מיגוניות, אבל לא משנה כמה מיגוניות נציב, זה לעולם לא יספיק לכמות האנשים בישראל שהמדינה לא דואגת למגן אותם מפני טילים. אנחנו נמשיך להציב מיגוניות בנגב, אך אסור לנו להתבלבל ולשכוח שזה לא התפקיד שלנו. המדינה אמורה להגן על כל אזרחיה, ללא הבדלי גזע וללא תלות במקום בו הם חיים. יחד עם המעשה החשוב והמרגש של הצבת מיגוניות בנגב, אנחנו דורשים מהמדינה להכיר בכפרים הלא מוכרים, אנחנו דורשים מפיקוד העורף ליישם את תכניות המיגון ברשויות המקומיות, ומהרשויות המקומיות לדאוג לאזרחים שלהן. אנחנו דורשים מהמדינה לתקצב רשויות מקומיות ביישובים הערביים ולדאוג למיגונם של 20% מאזרחי המדינה. 

אולי איפה שאין מדינה יש אזרחים, אבל הגיע הזמן שתהיה מדינה שתדאג לכולנו ולא תצא למלחמות מיותרות שמסכנות את חיינו. ואם לצערנו הרב שוב יש מלחמה, לפחות שלכולנו יהיה מקלט.

ענת אילון היא פעילה חברתית ומארגנת קהילתית של מעגל באר שבע והסביבה בעומדים ביחד.

עריכה: תום אלפיה