"מאז שהחלה המלחמה עם איראן, דיר איסתיא נמצאת למעשה תחת מצור", אומרת נילי בלקינד, פעילה בנוכחות מגינה מטעם דהרמה מעורבת חברתית. "השער הכתום שהצבא הציב בכניסה לכפר סגור עד להודעה חדשה". ביום שישי (13.3), נילי ופעילי נוכחות מגינה נוספים הגיעו לכפר שנמצא צפונית לאריאל כדי להגן על החקלאים והרועים מפני אלימות המתנחלים. "בחודשים האחרונים הייתה הסלמה משמעותית באלימות כלפי תושבי הכפר והרכוש שלהם", היא מספרת, "אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה ביום שישי". אחד הפעילים שנכחו באותו יום הוא אביב טטרסקי, אשר הותקף ונפצע על-ידי מתנחלים אלימים.

באותו יום הגיעו פעילי נוכחות מגינה לאזור החקלאי ואדי כאנא, מצפון לכפר. טטרסקי מספר: "בערך בשעה 14:00 הגיעו לשם מתנחלים והתחילו לזרוק אבנים על חקלאים. התקשרתי לשוטר שכבר דיברתי איתו שבוע קודם. גם אז היה משהו דומה אבל בעצימות פחות גבוהה. הוא כבר ידע, קיבל סרטונים, הבטיח שהוא שולח ניידת. אבל במקום משטרה הגיעו חיילים ומג"בניקים, ובמקום לטפל בתוקפים הם גירשו את החקלאים. היו שם עשרות פלסטינים שהיו מאוד מאופקים ובתמורה הם גורשו והמתנחלים נשארו. אחד המתנחלים נתן שני אגרופים לראש אחד החקלאים, ואיים עליי מול החיילים שיתקוף אותי. אמרתי לחיילים: 'אם אתם תלכו מפה זה ייגמר רע'".

לפי טטרסקי, המתנחלים השתוללו במטעים והשחיתו מחסן חקלאי. "נאלצתי להסתלק יחד עם כל הפלסטינים. היה חקלאי אחד שנתקע בעומק הואדי, ושעה אחר כך חשבנו שהמתנחלים עזבו, אז חזרתי עם עוד בחור ישראלי לאסוף את החקלאי שנתקע. אבל המתנחלים היו שם וחסמו אותנו - ואז ארבעה התנפלו עליי באגרופים, בעיטות והצלפות בצינור גומי שעשה לי פצעים בפנים. ניסיתי להגן על עצמי אבל כשזה ארבעה זה קשה. הגב שלי מלא שטפי דם. לקחו את הטלפון שלי והסתלקו".

טטרסקי מדגיש שהחלקאים הם אלה שצריכים לספוג את זה שבוע אחר שבוע: "המשטרה והצבא באים ועוזרים לחוליגנים האלה. כפר שלם עומד חסר אונים".

"אצל המתנחלים קבלת השבת כוללת הפגנת כוח, בעלות ושליטה"

גם בלקינד מתארת את הפרקטיקות הרבות שהמתנחלים, הצבא, והמדינה מפעילים על מנת להשתלט על אדמות הכפר. "ואדי כאנא הוא אחד המקומות היפים ביותר שהייתי בהם. המדינה הכריזה עליו לפני כמה שנים כשמורת טבע והוא עובר תהליך מואץ של סיפוח פורמלי ו'בלתי פורמלי', כלומר אלים. לפני זמן מה, אזור הפיקניק הגדול סומן כ'טריטוריה יהודית' בעזרת שני דגלי ישראל. ימי שישי הפכו לימים הפגיעים ביותר עבור החקלאים והרועים הפלסטינים בואדי, מפני שקבלת השבת כוללת ונדליזם של מתנחלים והפגנות כוח, בעלות ושליטה".

"היינו באזור הפיקניק ביום שישי שלפני כן, כדי להיות שם אם יהיה בנו צורך. על אחד משולחנות הפיקניק נערמו רובים, ושמעתי אחד מנושאי הנשק אומר: 'אני אבנה כאן את הבית שלי'. לפחות בימי שישי, המקום האידילי הזה הוא עכשיו שטח סטרילי מפלסטינים. לכן החלטנו להתמקם הפעם באזור אחר, קרוב יותר לחבר הפלסטיני שלנו".

אחרי שהתמקמו בואדי, בלקינד מתארת רגעים של פחד משתק. "צעיר אחד על טרקטורון מצא אותנו. הוא נעץ בנו מבט והמשיך ללחוץ על הגז כשהרכב בניוטרל, כדי להרעיש. אחר כך הצטרפו אליו עוד שלושה, שחסמו את המכונית שלנו כדי למנוע מאיתנו לצאת, וניגשו אלינו בתנועות מאיימות כשהם צועקים דברים כמו: 'אתן זונות של הערבים, שרמוטות, נזיין אתכן' וכן הלאה. וגם איימו שלא נעז לצלם או שיפרקו אותנו".

"זה היה מבעית ואני לא בטוחה מה הפחיד אותי יותר – העיניים הריקות, הזומביות של הטרוריסטים האלה, או הפחד שהם יממשו את האיומים שלהם. אחר כך חשבתי עד כמה האלימות המינית הפכה לנפוצה כחלק ממערך האלימות הרחב יותר שאנחנו חיים בו: החיילים שמנופפים בהלבשה תחתונה שמצאו בבתים בעזה ומפרסמים את המעשים שלהם ברשתות החברתיות; האסירים הפלסטינים שעברו אונס במתקני העינויים הישראליים [שדה תימן, ת.א]; האלימות המינית שחווה אב משפחה בח'ירבת חומסה שבבקעת הירדן מול ילדיו ממש לפני ימים אחדים, כחלק ממסע טרור שנועד לטהר את בקעת הירדן מפלסטינים. גם הפרקטיקה של עקירת עצים ותקיעת דגלים ומגני דוד במקומם נראית לי כבעלת ממדים מיניים, משום שהיא מייצגת שליטה כוחנית וכיבוש של האדמה עצמה".

לאחר שהצליחה לעזוב את הואדי, בלקינד נשארה אצל החבר בדיר איסתיא עד הערב ואז נסעה חזרה הביתה. אבל גם בדרך החוצה, לדבריה, הסגר על הכפר ניכר בכל מקום. "זה היה שובר לב לראות אנשים מגיעים עד המחסום רק כדי להחליף מתנות וברכות רמדאן עם תושבי הכפר, כי אי אפשר היה להיכנס פנימה". בלקינד אומרת כי מאז אותו יום, דווקא החבר הפלסטיני שליווה אותם – מי שנמצא, לדבריה, בעמדה פגיעה הרבה יותר – הוא זה שמתקשר שוב ושוב לשאול לשלומה. "אני אסירת תודה על זה", היא אומרת, "אבל יותר מכל חשוב לי שאנשים ידעו מה קורה שם. זה לא אירוע חריג. זה אחד מיני רבים".

"אנחנו מסורים אבל זה לא כוחות"

בלקינד וטטרסקי לא מתארים רק תחושה אישית כשהם קובעים שהאלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה רק הולכת וגוברת. לפי נתוני האו"ם לשנת 2025, נפצעו בגדה המערבית 838 פלסטינים מתקיפות מתנחלים ולפחות תשעה נרצחו על-ידי מתנחלים. המציאות המזוויעה הזו מתעצמת בתקופה הנוכחית: רק מאז פתיחת המלחמה עם איראן ב-28 לפברואר נרצחו כבר לפחות חמישה פלסטינים על-ידי מתנחלים. הגדה המערבית משתנה בקצב מסחרר בעקבות המתקפות: מאז השביעי לאוקטובר, 57 קהילות פלסטיניות גורשו באופן מלא ו-17 נוספות באופן חלקי. התופעה הזאת מתרחשת בשטחי C ברחבי הגדה כולה ולאחרונה מתחילה לחדור אף לשטחי B. הגירוש מתרחש לפי שיטה קבועה: מתנחלים מקימים מאחז צמוד ליישובים פלסטיניים, אשר משמש כבסיס ליציאה למתקפות חוזרות ונשנות, עד שהתושבים נאלצים לעזוב.

אך המתנחלים לא היו יכולים לשנות את המפה בצורה כל-כך רדיקלית לבדם; לטיהור האתני והסיפוח של הגדה המערבית יש זרועות רבות. זרועות אחרות כוללות למשל את הממשלה, שרק לפני חודש אישרה הצעה המאפשרת לרשום קרקעות בגדה המערבית על שם ישראלים, ובכך להוביל לסיפוח דה-פקטו. הצבא, שמהווה זרוע נוספת, החל לעבוד על הקמת מכשול חדש בגבול ירדן, שישתלט על מאות דונמים של קרקעות פרטיות וינתק קהילות פלסטיניות מכ-50 אלף דונם נוספים. בביקור בשבוע שעבר, הצהיר מח"ט הבקעה שהפלסטינים החיים בשטחי C באזור המכשול עתידים להיות מגורשים. לפני מספר ימים נחשפנו להחלטת רשות האוכלוסין לגרש למצרים פעילה יהודייה-אמריקאית, שנעצרה לאחר שדיווחה למשטרה על מתנחל שדרס ילדה פלסטינית בת חמש. נתוני החקירות של המשטרה, מראים בבירור שהארגון לוקח חלק בתהליך, כאשר 93.6% מתיקי החקירה של פשיעה לאומנית נגד פלסטינים בגדה נסגרים ללא כתב אישום. ביום ראשון האחרון (15.3) נוספה עוד זוועה: ארבעה מבני משפחת בני עודה – עלי בן 37; אשתו ועד, בת 35; עותמאן בן שבע ומוחמד בן חמש – נרצחו לפנות בוקר כאשר חזרו מקניות לקראת עיד אל-פיטר, מבלי לדעת שכוח סמוי פועל בכפרם. שני ילדיהם האחרים של בני הזוג, מוסטפא בן שמונה וחאלד בן 11, נפצעו קל מרסיסים ושרדו. הכוח החרים את הרכב, שהיה מחורר בכדורים רבים.

"ישראל לא מסתירה את זה שהיא רוצה לסלק פלסטינים משטחי C" אומר טטרסקי. "זו תופעה שמתרחשת שנים אבל השבעה באוקטובר הסיר את הרסנים. הקהילות הפלסטיניות יודעות שהן הצד החלש ושכל ניסיון להגן על עצמן יביא עליהן צבא, מוות, ודברים קשים יותר. מצד שני, עבורם, עיקרון הצומוד הוא מאוד עוצמתי: היכולת להישאר באדמה, ולהמשיך לפעול, לנשום עמוק וכו'. אז מבחינת ישראל מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח - מגבירים את האלימות הרצחנית. מה שאני ספגתי קטן ביחס לדברים שקורים מאז. כמו שראיתי במו עיניי, מי שאמורים למנוע את זה – המשטרה והצבא – עוצמים עיניים במקרה הטוב והרבה מאוד פעמים הם פשוט חלק מזה. מאוד חשוב להבין שזו לא אלימות רק בגלל גזענות, לאומנות או שנאה. מדינת ישראל החליטה לסלק פלסטינים משטחי C ורוצה לעשות את זה באלימות: לפעמים של הצבא לפעמים של המתנחלים, לפעמים בצורה יותר מתואמת ולפעמים פחות".

"כל כמה זמן יש עליית מדרגה והיו כל מיני תחנות בדרך - גם במלחמה הקודמת עם איראן ביוני הייתה עליית מדרגה. אבל כמה שהיה נורא ואיום קודם, עכשיו יותר גרוע. אם חשבנו שהמצב היה נורא, זה לא נעצר. זה מחריף. הממשלה החליטה להשתמש באלימות הזו למען מטרותיה, ואף אחד לא עוצר אותה - האופוזיציה לא מספיק עוסקת בזה, פלסטינים לא יכולים להגן על עצמם, ואנחנו בשטח יכולים לעשות מעט מאוד. אנחנו מסורים אבל זה לא כוחות - במיוחד כשמולך משטרה וצבא".

סייעו בהכנת הכתבה:

שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה.

מעין גלילי הוא חבר במערכת מגזין רוזה ובמערכת הפודקאסט "קריאת השכמה".

שירז אנגרט היא ירושלמית, פעילה בפרי ג'רוזלם ובעומדים ביחד, וסטודנטית ללימודי שלום וקונפליקטים באוסטריה.

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה.