"הפוליטיקאי המהפכני היחיד בישראל הוא איתמר בן גביר, וגם לו מלאו 50" כתב עפר שלח בטור שלו בעיתון הארץ, תחת הכותרת "הצעירים בישראל הם הכי זקנים בעולם". כיו"ר איגוד הסטודנטיות והסטודנטים בבצלאל, וכחבר בנשיאות של התאחדות הסטודנטים הארצית, אני נאלץ להסכים עם האמירה הזו, לפחות בשדה הפוליטי הממסדי.

התאחדות הסטודנטים היא גוף הצעירים הגדול בישראל, ואחד הגופים הנבחרים הגדולים במדינה. יש לה תקציב של מאות מיליוני שקלים בשנה, ומבנה ארגוני שמאפשר הנעה לפעולה של סטודנטים מתל חי ועד אילת. ככלל, ארגוני הסטודנטים הם כלי לבניית מנהיגות, ארגון וניסוח עמדה פוליטית לצעירים. הם אמורים להיות חוד החנית במאבקים ולהוביל את השיח החדשני ביותר, אך לא כך המצב בהתאחדות הסטודנטים. מעטים היו"רים שמסוגלים לחשוב ולהתבטא באופן ביקורתי באמת בכל הנוגע לסדר הקיים בישראל, סדר היום כולל בעיקר מחלוקות פנימיות, והמילה "פוליטי" עצמה הפכה לכינוי גנאי שנזרק רבות בוויכוחים בין נציגי האגודות. אם היינו מגדירים את הצו המוסרי של נשיאות ההתאחדות, הוא כנראה היה פשוט למדי: אל תפריעו לווייב עם הפוליטיקה שלכם.

האגודות הפכו מגוף שמארגן את הסטודנטים, מוביל אותם, מעורר דיון נחוץ, בונה כוח ומייצר אמונה במערכות דמוקרטיות, לספקיות בירה בדשא בלבד. "ייצוג הסטודנטים" מתבטא לרוב בסגירת דילים מעל לראשם וללא שיתופם, בעוד הניסיונות להתערב בסדר היום הפוליטי-מדיני מגיעים כמוצא אחרון ומאופיינים בהיעדר חשיבה עצמאית. אפילו קמפיין הדגל של התאחדות הסטודנטים, "מקל וגזר – לא משרתים, לא מקבלים", שאיים לשלול זכויות סוציאליות בסיסיות מאזרחים שלא משרתים בצבא, אינו רעיון מקורי כלל. הקמפיין התחיל ב"תנועות הצעירים למען שוויון בנטל", הועתק לאגודת הסטודנטיות והסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, ורק משם הגיע בסופו של דבר להתאחדות הארצית.

אך ההתאחדות היא אינה מקרה פרטיקולרי אלא תמונת מראה של הפוליטיקה הישראלית, שהפכה בשנים האחרונות לזירה בה המחלוקת אינה על מה נכון לעשות, אלא על מי רשאי להפעיל את אותו ארגז כלים שמרני. כפי שראינו במלחמה האחרונה מול איראן, מבנט ועד לדמוקרטים נשמעו הבדלים של טון וסגנון מול הממשלה, אך כמעט ולא נשמעה מחלוקת עקרונית על עצם ההיגיון של מלחמת נצח. אף אחד מהם לא אמר באומץ שהמלחמה הזו מונעת מהזיות משיחיות של "ניצחון מוחלט" וטיהור אתני, ומעבר לכך, מבטאת אי הבנה בסיסית של האינטרסים של אזרחי המדינה, ובייחוד של הצעירים, שקורסים כבר שנים ארוכות תחת נטל המלחמה.

בתנאים כאלה, גם מי שמגדיר את עצמו כאופוזיציה לנתניהו פועל בתוך גבולות מוכתבים מראש, בהם “אין ברירה” אלא להשתמש בכוח, ושותפות עם החברה הערבית או החרדית כלל אינה באה בחשבון. אף אחד מהסוכנים הפוליטיים השונים לא מצליח לנסח עמדה שמערערת על הסדר הקיים באופן יסודי. אין דיון ער, אין חשיבה על המחר, אין מהות. המציאות הפוליטית הזו היא הניצחון הגדול ביותר של נתניהו. עבור צעירים בישראל, ההשלכות, אותן אנחנו רואים היטב בגופי הסטודנטים, הן לא רק היעדר ייצוג, אלא היעדר אופק. הדור הנוכחי גדל בתוך מערכת פוליטית שלא מכירה אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו, ורוב המנהיגים הפוליטיים הצעירים בישראל פשוט לא מכירים דרך התנהלות אחרת.

אבל לא רק הסטודנטים לוקים בחוסר דמיון פוליטי. גם המנהיגות הביקורתית של ראשי המוסדות האקדמיים בישראל למעשה נעלמה. בראיון שנערך לאחרונה, למשל, התגאה נשיא אוניברסיטת חיפה, פרופ' גור אלרואי, בכך שלתפיסתו "הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה הם הסטודנטים הכי פחות מגויסים פוליטית מבין כל התאים באוניברסיטאות בארץ [...] כל מה שהם רוצים זה לסיים את הלימודים". אנו לומדים ומעצבים את זהותנו הפוליטית במציאות בה נשיא אוניברסיטה שואף להתגאות בכך שלסטודנטים שלו אין יכולת חשיבה ביקורתית.

האמירה הבעייתית של פרופ' אלרואי היא לא רק גזענית, אלא גם מוטעית. אל מול תמונת המצב העגומה שתיארתי, חשוב להביט ביוזמות סטודנטיאליות שכן מנסות לפעול אחרת. יוזמות אלה מהוות אופוזיציה שמבקשת לחבר בין מאבקים שלרוב מופרדים זה מזה: נגד הכיבוש ואלימות המתנחלים, נגד מלחמת הנצח ועבור צדק חברתי וסביבתי. מעבר לכך, הן יוצרות סימולציה לעתיד הפוליטי שהיינו רוצים לראות כאן: עתיד יהודי-ערבי, המאופיין בדיאלוג בין חלקי החברה בישראל. עצם קיומם של מרחבים כאלו בתוך הקמפוסים כיום מעורר התנגדות חריפה מצד תומכיה של הממשלה הנוכחית בקמפוסים עצמם ובהתאחדות הסטודנטים.

דוגמה ליוזמה כזו היא תא הסטודנטים של תנועת עומדים ביחד באוניברסיטת חיפה: תא סטודנטים יהודי-ערבי, סוציאליסטי ופמיניסטי, הפועל נגד הפשיזם, הכוחניות, הכיבוש והמלחמה. פעילי התא מובילים פעולות רבות בקמפוס ומחוצה לו נגד הטירוף שהממשלה מייצרת, עם אלטרנטיבה ברורה שמציבה חזון של שלום, שוויון וצדק חברתי במענה לסוגיות הבוערות שמעצבות את הפוליטיקה הישראלית. מבין פעילותיו ניתן למצוא את הפריצה לשידור החי של תוכנית "האח הגדול", במחאה נגד מלחמת הנצח. פעולה זו ורבות נוספות מעוררות סערה ציבורית, בדיוק מהסוג שצריכה להתעורר בתקופה הקשה הזו. אלו פעולות ששוברות את קיר הנורמליזציה שהממשלה ותומכיה מנסים למכור לציבור, ומגישות לו סדר יום חדש.

המודל הזה מאפשר לנו לדמיין התאחדות סטודנטים שלא מפחדת מתפקידה: להיות פוליטית. לא רק במובן הצר של עמדות מפלגתיות כאלו או אחרות, אלא ככוח שמארגן ציבור, יוצר דיון, בונה סולידריות חברתית ומוביל את ציבור הסטודנטים לחשיבה ביקורתית ואקטיביזם. אנחנו צריכים התאחדות שמסוגלת לבנות תרבות של מאבק, במקום להתאים את סדר יומה בקונפורמיות שתקנית למציאות המוכתבת מלמעלה. התאחדות שמנסחת דרישות ברורות מהממשלה, מהאקדמיה ומהחברה הישראלית, ובעיקר לא מתנהלת כמו הדור הקודם של הפוליטיקאים, שמחרבים את הארץ הזו עד יסוד. התאחדות כזאת היא אפשרית, וכשאני מביט בחברי, הסטודנטים מחיפה, אני מאמין שהיא יכולה עוד להתקיים.

נדב גולן הוא יו״ר איגוד הסטודנטיות והסטודנטים בבצלאל וחבר הנהגת תנועת ״עומדים ביחד״

עריכה: שירז אנגרט