מאז אוקטובר 2023 הצטברו אינספור עדויות חסרות תקדים על הרעבה, צפיפות קיצונית, אלימות שיטתית, התעללות מינית, השפלות ומות עצירים פלסטינים במתקני כליאה צבאיים ואזרחיים. בעוד הממשלה מציגה את החמרת תנאי הכליאה כחלק ממדיניות ההרתעה והענישה, ארגוני זכויות אדם מזהירים מפני הידרדרות לנורמליזציה של עינויים והתעללות ממוסדת. רק בשבועות האחרונים פורסמה כתבה מקיפה בניו-יורק טיימס על התעללות מינית חמורה בעשרות אסירים פלסטינים במתקני כליאה ישראלים, וכן ראיון עומק ב-CNN עם העיתונאי עלי אל-סמודי על התעללות שחווה בכלא ישראלי. פרסומים אלה מצטרפים לכתבות ודו"חות מקיפים מ-2024 ו-2025 של הארץ, בצלם, ואפילו של הסנגוריה הציבורית, שמתעדים התעללות באסירים פלסטינים.

לנוכח שטף הדיווחים, קל לחשוב שמדובר בתופעה חדשה, תולדה ישירה של השבעה באוקטובר, המלחמה או עליית הממשלה הנוכחית. אלא שלדבריו של נעם גלמן-הופשטטר, מנהל המחלקה הציבורית בוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, הפרקטיקות הללו מושרשות הרבה יותר עמוק. לדבריו, הפתח להפעיל עינויים ואלימות שיטתית נפער בהדרגה לאורך עשורים. הוא התרחב באמצעות החלטות משפטיות, מנגנוני חסינות, מדיניות ביטחונית והכשרה מתמשכת של דעת הקהל.

בראיון ל"מגזין רוזה" גלמן-הופשטטר חוזר לתחנות המרכזיות בהיסטוריה של העינויים בישראל – מוועדת לנדוי ובג"ץ העינויים עד שדה תימן – ומסביר כיצד מה שנראה היום כתופעה חריגה וחדשה הוא למעשה הרחבה של מנגנון שהוכשר בהדרגה על-ידי מערכת המשפט, המדיניות הביטחונית והשיח הציבורי.

הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוקם בשנת 1990, במהלך האינתיפאדה הראשונה, על ידי משפטנים, אנשי רפואה ופעילי זכויות אדם שהיו פעילים נגד התופעה. לדברי גלמן-הופשטטר, "עינויים הם תופעה מוכרת, שבוודאי ובוודאי התרחשה לא רק בישראל, והייתה מוכרת גם לפני שקמה מדינת ישראל. ש"י, יחידת המודיעין של ארגון "ההגנה", שלימים הוחלף על ידי השב"כ, ידע לסחוט ולענות אנשים. זה מה שהארגונים האלה עושים, אבל זה לא הופך את זה לטריוויאלי. עם הכיבוש, התופעות של העינויים התקבעו, ויותר אנשים וגופים החלו להיאבק בזה. הוועד הוקם כדי לעורר תשומת לב ציבורית לעינויים".

כשקם הועד מוקד המאבק היה השב"כ?

"השב"כ היה הגוף המרכזי שעינה בצורה שיטתית, כמקצוע. זה לא שבמקומות אחרים לא הייתה אלימות. אבל לא כל אלימות שמופעלת על ידי המדינה הוא עינויים. לעינויים יש הגדרה מדויקת בחקיקה בינלאומית, ובאופן ספציפי באמנה הבינלאומית נגד עינויים. כדי שאלימות ממסדית תיחשב לעינויים, היא צריכה לכלול גרימת סבל חמור, כולל סבל פסיכולוגי; צריכה להיות כוונה וגם מטרה כמו הפחדה, הוצאת מידע, ענישה, אפליה, או לפעמים כוונות יותר אמורפיות שמכוונת לפרט או לאוכלוסייה שממנה האדם המעונה מגיע; וצריך להיות מעורב גורם רשמי – עינוי על ידי איש ציבור או באישור איש ציבור."

"שאלה עכשווית שאנחנו שואלים את עצמנו היא האם אלימות מתנחלים נופלת תחת הגדרת עינויים. אי אפשר לחלוק על זה שהיא נוראית ושיש מאחוריה כוונה, ויש סימן שאלה שנוגע למעורבות של המדינה, אבל אנחנו רואים כל מיני סוגים של מעורבות – כמו כיתות כוננות של התנחלויות, שהן על התפר בין כוח צבאי לאזרחי, אנחנו רואים התעללות יחד עם הצבא וכדומה".

מפרקטיקה חשאית למדיניות מוצהרת

חודשים ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה הוקמה ועדת החקירה הממלכתית, "ועדת לנדוי", לבדיקת שיטות החקירה של שב"כ. הוועדה הוקמה במאי 1987 בעקבות חקירתו, עינויו והאשמתו בריגול על לא עוול בכפו של קצין צה"ל בן העדה הצ'רקסית, סגן עיזאת נאפסו. הוועדה נועדה לכאורה להסדיר ולהגביל את שיטות החקירה של השב"כ. בפועל, היא העניקה לראשונה לגיטימציה רשמית להפעלת "לחץ פיזי מתון" בחקירות ביטחוניות, ובכך הכשירה שימוש בעינויים תחת מסגרת משפטית ומוסדית.

מה החשיבות של ועדת לנדוי בהיסטוריה של העינויים בישראל?

"זו אולי הנקודה הראשונה המשמעותית שהעינויים על ידי שירות הביטחון הכללי עלו על סדר היום הציבורי כתופעה. זה עלה כמקרה ספציפי אבל שם התייחסו לעינויים רשמית כתופעה. במסקנות שלהם, חברי הוועדה אמרו שצריך להכיר בזה שיש עינויים ולהבין מה לעשות עם זה. הוסר הספק האם התופעה קיימת, הוסר מעטה הסודיות. כמובן שזה קשור לזה שמי שעונה היה קצין בצבא. העניין הציבורי בו היה גדול מהרגיל. עם זאת, הם לא אמרו לעצור את זה. העינויים לא הופסקו בציפייה לראות מה תפסוק הוועדה. זה היה תהליך חשוב, אבל בסופו של דבר היה שם היתר. הוועדה קבעה ש'לחץ פיזי מתון' או לחץ פסיכולוגי 'לא אלים' – מותרים. מה שאנחנו תמיד רואים, לא רק בישראל ולא רק בעינויים, הוא שברגע שנותנים היתר להפעלת כוח שיטתית, זה הולך ומתרחב".

ושנתיים אחר כך בג"ץ התיר עינויים במקרים של "פצצה מתקתקת".

"בספטמבר 1999 בג״ץ פרסם את פסק הדין שמכונה 'בג״ץ העינויים', בעקבות עתירה מ-1994 של הוועד וארגוני זכויות אדם נוספים נגד שיטות החקירה של השב״כ. בבג״ץ העינויים קיבלנו אמירה שאסור לענות, אפילו לשב״כ, אבל גם כאן נותר פתח. בית המשפט קבע שאסור לענות, אבל יכולים להיות מקרים שבהם 'אמצעי חקירה חריגים' יהיו מוצדקים. מתי העינוי מוצדק, לפי בג"ץ? כשיש ודאות קרובה לסכנה של ביצוע פיגועים וחושבים שאפשר למנוע את זה באמצעות עינוי. הם השתמשו בעיקרון המשפטי של 'הגנת הצורך': אם יהיה צורך באמצעי חקירה מוגברים, זה ייבחן בדיעבד. למשל, היה וחקרו אדם באותם 'אמצעי חקירה חריגים' – מה שאנחנו וכל העולם קוראים לו עינויים – אז אחר כך יבדקו מה קרה בחקירה, ואם היו עינויים כאלה, החוקר יועמד לדין ושם הוא יוכל לטעון להגנת הצורך".

העמדה לדין בהקשר הזה לא קרתה מעולם?

"נכון. מאז 2001 יש לנו כבר נתונים מסודרים. במשרד המשפטים הוקם מבת"ן – הממונה על בדיקת תלונות נחקרים, גוף בדיקה מקדמי לחקירה פלילית. המבת״ן הוא מנגנון ביניים שבודק תלונות על עינויים בחקירות שב״כ ומחליט מה לעשות איתן. מ-2001 ועד סוף 2025 הגיעו למבת״ן 1,680 תלונות, לפי בקשות חופש מידע ובדיקות נוספות שערכנו. מתוך כל התלונות האלה, רק חמש הועברו לחקירה פלילית, ואפס הסתיימו בכתבי אישום."

"ופה נקבעת הנורמה. שב"כ נוהג לענות. המדינה פתחה את הפתח בוועדת לנדוי ובבג"ץ העינויים, ובהמשך, כשהגיעה הממשלה הנכונה, הפשע פשוט פשה והתרחב גם מעבר לשב"כ. 'הגנת הצורך' עצמה אף פעם לא הגיעה למשפט. תמיד אומרים בדיעבד: אם היו עינויים, הייתה לזה הצדקה".

"הכול התפוצץ אחרי השבעה באוקטובר"

כל מה שהוכשר במשך השנים הקצין מאז השבעה באוקטובר?

"ההחמרה התחילה בפברואר 2023, עם הקמת הממשלה הנוכחית וכניסתו של בן גביר למשרד לביטחון לאומי. אנחנו מתמקדים בעינויים, אבל אי אפשר להפריד את זה מהיחס הכולל לאסירים ולעצירים פלסטינים. ובתקופה הזו היחס השתנה בצורה חדה מאוד. עינויים הם לא משהו חדש במציאות של אסירים ועצירים פלסטינים בישראל, במיוחד אסירים שמוגדרים 'ביטחוניים', שזה סיווג שהמדינה משתמשת בו כרצונה. אבל עם כניסתו של בן גביר הייתה הכרזה פומבית ומוצהרת: 'נגמרה הקייטנה'. הייתה פרשת הפיתות, היו ההצהרות, והיה ברור שמדובר במדיניות. כמו נתניהו, בן גביר הבטיח וקיים. שב״ס התחיל להשתנות. לא הייתה שום 'קייטנה' קודם, ועדיין, המדיניות הפכה הרבה יותר אגרסיבית ומוצהרת".

"בשבעה באוקטובר הכול התפוצץ. הרבה יותר פלסטינים נעצרו ונאסרו. ישראל לא מפרסמת את המספרים אבל מדובר באלפים רבים. והתופעות שהתחילו קודם, הרעבה, צפיפות, תנאי תברואה קשים, מחסור בטיפול רפואי ואלימות, הפכו לקיצוניות ושיטתיות".

איך זה נראה בפועל?

"יש עדויות על עשרה עד 20 אנשים בתא שחולקים שתי צלחות אורז. אנחנו שומעים על מה שאנשים התחילו לכנות 'הלוואות מזון': אחד נותן את המנה שלו למישהו אחר כדי שלפחות אחד מהם ירגיש שבע יחסית באותו יום, ולמחרת הם מתחלפים. 95 אחוזים מהאסירים מוחזקים בתנאי צפיפות שנמוכים מהרף שבג״ץ עצמו אישר בעבר. ובמקביל יש מחלות עור, סקביאס (גרדת, ש.פ), התפרצויות רחבות של זיהומים, דברים שהרפואה כבר יודעת להתמודד איתם מזמן, אבל בתנאים האלה מתפשטים במהירות".

"וזה לא נגמר באוכל ובצפיפות. יש קיצוב של מקלחות, מחסור חמור בציוד בסיסי, ולבתי הסוהר יש רשימות של 'ציוד חיוני' מול 'פריבילגיות'. תחתונים, למשל, לא מוגדרים כפריט חיוני. יש אסירים שמספרים שהם נמצאים עם אותו זוג תחתונים מאז שנעצרו. אלה לא מקרים נקודתיים. אלה תופעות רוחב. זה קורה גם בשב״ס וגם במתקני הכליאה של הצבא. הדבר הזה כבר מוגדר כעינויים".

חלק ממקרי העינויים הבולטים ביותר שהתפרסמו – שדה תימן, ההתעללות בד"ר חוסאם אבו-ספיה ועוד רבים אחרים – מגיעים מהצבא.

"הצבא הפך במלחמה הזאת לגוף כליאה מרכזי, למרות שזה בכלל לא הייעוד שלו. אחרי הפלישה לעזה הוקמו במחנות צבאיים מבנים ששימשו בפועל כמתקני כליאה. למשל, שמו כלובים גדולים והתחילו לדחוף לשם מאות עצורים, הרבה מהם שוחררו אחר כך בלי אישומים בכלל. ושם התרחשו חלק מהמקרים הכי קשים שאנחנו מכירים".

"שדה תימן מייצג נאמנה את רוח התקופה. זה מתקן עם פחות פיקוח, פחות נהלים, פחות צוותים מאומנים, ובמקביל אווירה ציבורית של נקמה. אלה תנאים שבהם זוועות קורות. גם בצבא וגם בשב״ס התקיפות הפיזיות הן שגרה יומיומית. אנשים אזוקים 23 שעות ביממה. ההשפלות הן עניין יומיומי ושרירותי. אחד מאנשי ונשות הסגל הרפואי בשדה תימן סיפרו לנו על פרקטיקות של אי טיפול במרפאות. ממה שדווח לנו, חלק מסגלי הרפואה שנמצאים שם משתפים פעולה בנושא הזה. לפעמים משתתפים בעצמם בפרקטיקות של עינויים ולפעמים לא מתעדים. כמובן לא כולם. אבל חלקם. התיעוד הרפואי, אם הוא קיים, הוא לא חתום וגם לא קיימת הנחיה מחייבת לכך שיחתמו".

פורסמה גם עלייה חריגה במקרי המוות במעצר.

"כן. ארגוני זכויות אדם והאו״ם מכירים לפחות מאה מקרי מוות של עצירים פלסטינים במשמורת מאז השבעה באוקטובר. לפחות 45 מהם היו במשמורת הצבא, וכמחצית מהמקרים האלה היו בשדה תימן. צריך להבין: ארגוני זכויות אדם בדרך כלל מאוד זהירים בשפה שלהם. אבל כשמסתכלים על ההיקף של האלימות, ההרעבה ומניעת הטיפול הרפואי, קשה לא לראות בזה מערכת שהידרדרה לרמות קשות מאוד של אכזריות."

איפה בתי המשפט בתוך כל זה?

"הוגשו יותר ממאה עתירות הנוגעות לזכויות אדם של פלסטינים מאז המלחמה, ואף אחת מהן לא קיבלה את הסעד שהתבקש. נגד ההרעבה, נגד תנאי הכליאה, נגד המעמד של 'לוחם בלתי חוקי' – הגדרה של אזרחים כלוחמים לא רשמיים, באופן שלא מחיל עליהם זכויות של חיילים שבויים ולא של אסירים אזרחיים".

"במקרה של ההרעבה, למשל, אחרי עשרות דחיות הייתה בסוף פסיקה שדיברה על מינימום קלורי מסוים. בעתירות אחרות בית המשפט מבקש מהמדינה עדכונים תקופתיים. אבל המערכת ממשיכה לפעול בלי הפרעה".

ואיפה הציבור הישראלי?

"מבחינתי זה הסיפור האמיתי. כמעט בכל משפחה פלסטינית יש אדם שנעצר או נכלא, ובישראל אנחנו עיוורים לחלוטין לזה. נושא האסירים הפלסטינים והיחס אליהם נתפס בקרב ישראלים יהודים או כמשהו דוחה או לא מעניין, ובמקרה הרע כמשהו רצוי. והשאלה היא לא רק מה אנחנו עושים לאנשים האלה. השאלה היא גם מה חברה מוכנה להיות. מה היחס שלנו לאנשים שנמצאים בשליטה מוחלטת שלנו. אם חברה בוחרת להרעיב, להשפיל ולענות אנשים שנמצאים לחלוטין תחת שליטתה, זו לא רק שאלה ביטחונית. זו שאלה מוסרית עמוקה מאוד".

"בגלל שאנחנו עוקבים אחרי עינויים, אנחנו רואים את האנשים האלה. לאחרונה עברו שני חוקי עונש מוות שעשויים לחול על חלקם. זה גם מסמן משהו בנוגע למה שאנחנו מוכנים לעשות: להיות חברה קטלנית שהורגת בקור רוח אנשים שנתונים למרותה באופן מוחלט.

"אני חושש שנממש את הנקמה הזו. והיא לא תהיה מתוקה כמו שיש מי שמדמיינים. ההתפכחות תהיה נוראית. כשהפתח הזה נפתח הוא הופך לצורת ההתנהגות, שלא לומר צורת המשטר. חברה שבאמצעות המדינה מתירה את זה, בוחרת להיות חברה מענה, שבה עינויים הם עניין ראוי ונורמטיבי. זו לא הסיבה שאנחנו נגד עינויים, אבל הדברים האלה אף פעם לא נשארים מגודרים".

שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה

עריכה: תום אלפיה