לפני שבועיים (24.7) נהרגו שישה בני אדם בכפר הפלסטיני תל: ארבעה פלסטינים ושני ישראלים. על אף שהחל ממתקפת מתנחלים, האירוע תויג אוטומטית כ"פיגוע", והוביל באופן צפוי לקריאה לנקמה בקבוצת הוואטסאפ "חדשות הגבעות", בה נכתב כי חבריה "רוצים לראות דם". קריאות אלה זכו לעידוד של חברי כנסת ואנשי ציבור, כמו חבר הכנסת צבי סוכות שכתב שהכפר "צריך להפוך לתל חורבות". התוצאות אכן לא איחרו להגיע: בחסות ההתעלמות הרגילה של צה"ל מתנחלים ביצעו פוגרומים בשורת כפרים, במסגרתם הם תקפו תושבים ושרפו את בתיהם.

נקודת האור היחידה במציאות המדממת הזו הייתה התגובה הציבורית, שבאופן יוצא דופן, הגיעה גם מהמיינסטרים. אנשים רבים התרעמו על המסגור של "פיגוע" ועל ההתעלמות מטרור המתנחלים ומההרוגים הפלסטינים. דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בלחץ שהוביל לשינוי בתגובת מפלגת הדמוקרטים. בהתייחסות ראשונה לאירוע, כתב יאיר גולן ברשת X כי מדובר ב"פיגוע קשה" וטען ש"את הטרור חייבים להכות ביד צבאית קשה". לאחר תגובת נגד ציבורית תקיפה ברשתות החברתיות, הוא העלה כעבור יום פוסט נוסף בו קרא להצטער כל אובדן חיי אדם באשר הם, והטיל את האשמה למצב על המתנחלים הקיצוניים ועל הגיבוי הממשלתי המוענק להם.

בעידן של אופוזיציה חיוורת ומפוחדת, ציבור שלא מתפשר ודורש מנציגיו לגדל עמוד שדרה ערכי ומוסרי הוא הבשורה הטובה ביותר שאפשר לבקש. הטור הזה יכול היה להיות אופטימי, על ההתעוררות של השמאל הציוני ואפילו של חלקים במרכז, על ההכרה בטרור המתנחלים כאחת הבעיות החמורות ביותר, ועל הדרישה מנבחרי הציבור ונציגיו שיפעלו בהתאם. אבל הבשורה עוד רחוקה, כי יש עוד פיל אחד בחדר שעדיין זוכה להתעלמות קיצונית ועקבית.

מדובר כמובן על צה"ל – הריבון בשטח בגדה המערבית, צבא מודרני שמתהדר ביכולותיו לפעול בכל מקום, אך באורח פלא נעלם מהשטח כשכפרים נעקרים, קהילות מגורשות, בתים נשרפים, ואנשים מותקפים ואף נרצחים. במקרים שבהם החיילים דווקא נוכחים בשטח, הם לרוב מאבטחים את המתנחלים ויורים גז מדמיע או אש חיה בקורבנות הפלסטינים.

אבל זה עוד לא הכול. בשביל להבין עד הסוף את חלוקת העבודה בין המתנחלים לצה"ל, אפשר לבחון כמה מספרים: לפי בצלם, טרור המתנחלים בגדה המערבית הביא מאז ה-7 באוקטובר 2023 לגירוש מלא של 64 קהילות פלסטיניות וגירוש חלקי של 15 נוספות. בסך הכול, מדובר על קרוב ל-5,000 בני אדם. בינתיים, בחודשים ינואר ופברואר 2025, צה"ל כבש את מחנות הפליטים ג'נין, טול-כרם ונור שמס וגירש כ-32,000 בני אדם. בתיהם של רבים מהם נהרסו, על מנת למנוע מהם את האפשרות לחזור. בנוסף, 1.7 מיליון אנשים נעקרו מבתיהם ברצועת עזה, ובלבנון היו יותר ממיליון עקורים בשיאה של המלחמה.

התמונה המתקבלת מהמספרים היא חד משמעית: צה"ל הוא שמוביל ומבצע את מרבית הטיהור האתני – בגדה המערבית ומעבר לה. אסור להתעלם מעוצמתו של טרור המתנחלים ומקורבנותיו הישירים, אבל בו זמנית חייבים להכיר בתמונה הגדולה. מי שמגנה ומבטיח לפעול נגד הטרור, אך בו בזמן ממשיך לגבות ולחזק את צה"ל, מבטיח שהטיהור האתני ופשעי מלחמה נוספים ימשיכו להתרחש באופן קבוע. קל לגנות את המתנחלים הקיצוניים, אך כשצבא העם מבצע את אותם המהלכים בסקאלה גדולה הרבה יותר, שוררת שתיקה.

כך קרה גם בשבוע שעבר: על אף העמדה הברורה שרבים נקטו ביחס לאירועי כפר תל, שתיקה רועמת השתררה כששר הביטחון ישראל כץ, הודיע כי הנחה את הצבא להיערך לכיבוש מחנה פליטים נוסף וגירוש תושביו בתגובה ל"פיגוע". השתיקה הזו מאכזבת, אך אינה מפתיעה כלל כאשר מרבית מפלגות האופוזיציה בוחרות להדגיש את הקשר שלהן לצה"ל. קמפיין הבחירות של מפלגת הדמוקרטים, למשל, מתגאה בדרגות ואורך השירות של חברי הרשימה, ותוקף חברי כנסת מהקואליציה שלא התגייסו. המפלגה בחרה לתקוף את ישראל כץ לא על קידום טיהור אתני, אלא על תמיכתו בחוק הפוטר חרדים מגיוס, והתגאתה כי יאיר גולן, בניגוד לכץ, "יודע לתפעל M-16". נפתלי בנט וגדי אייזנקוט, הנחשבים למועמדים ריאליים לראשות הממשלה, משמיעים מסרים דומים, המתמקדים בגיוס חרדים. בנט מנהל קמפיין המבטיח כי "ביחד נגייס את כולם", ואייזנקוט טוען כי הבחירות הן על השאלה "השתמטות או ציונות?". 

בזמן שבעזה נהרג בממוצע ילד אחד ביום מאז הפסקת האש, מלחמה נוספת מול איראן שוב נראית באופק, והאלימות בגדה לא עוצרת לרגע, מרבית מפלגות האופוזיציה ממשיכות לטעון שמה שחסר לנו הוא עוד ועוד חיילים. ערך השוויון – אחד הערכים המרכזיים ביותר בדמוקרטיה – מצומצם לשוויון בזכות להרוג, והאמצעי הליברלי והנאור להשגתו הוא כפיית גיוס. על זכויות האדם של הפלסטינים כמובן שאין בכלל טעם לדבר.

וכך אנחנו מוצאים את עצמנו במערכת בחירות קריטית, שמתעלמת מהבעיות הדחופות ביותר, ושומעים ערמות של הבטחות שעוסקות בשינויים קוסמטיים בלבד. כי האמת היא שבכל מה שקשור לצבא, אין כמעט הבדל בין מרבית המפלגות בארץ. נדמה שהמחויבות לצבא ניצבת מעל כל ערך אחר, ובכך גודעת באיבה כל אפשרות לשינוי מהותי. 

כאשר מעלים את הנקודה הזו, במיוחד בתקופה הנוכחית – חודשיים וחצי לפני הבחירות – הביקורת לרוב מושתקת במהירות בטענה שהיא פוגעת בסיכוי להחליף את הממשלה. מצופה מהשיח לכלול קורבנות ישראלים ופתרונות צבאיים בלבד, במקרה הטוב ביותר תוך תוספת אמורפית על "רגל מדינית" עתידית. מי שמזכיר את הפיל שבחדר – את מה שהצבא שלנו ביצע ומבצע בשמנו גם ברגעים אלה ממש – מואשם מיד בטהרנות. אך לא, זה הזמן לומר באופן נחרץ שמחויבות לזכויות אדם אינה טהרנות, וטיהור אתני ורצח עם הם לא נושאים שאפשר להתפשר עליהם. המחשבה שקודם כל נעלה לשלטון גבר אחר, בעל אידיאולוגיה כמעט זהה, ונגדיל את הצבא בזמן שהפלסטינים ממשיכים למות בשקט, רחוק מהעין, היא התגלמות הבעיות של האופוזיציה החלולה.

השינוי בתגובת מפלגת הדמוקרטים לאירועים בכפר תל מוכיח שלחץ על נציגי ציבור עובד. אין ספק ששינוי הסנטימנט ביחס לצה"ל, שניצב בלב ליבו של הקונצנזוס הציבורי, הוא משימה קשה הרבה יותר. המתנחלים הקיצוניים הם ה"אחר" שקל לבקר, אך הכרה בחלקו של צה"ל בפשעים דורשת הפניית מבט פנימה, אל מה שרבים ממצביעי האופוזיציה וסביבתם הקרובה ביותר לקחו בו חלק. הפיתוי להתמקד בהתחלה בשינויים קונצנזואליים יותר מובן, אבל דווקא מול השתיקה המהדהדת חובה עלינו להשמיע קול. אי אפשר לשתוק ולהתפשר על חיי אדם. זאת לא טהרנות, זאת האפשרות המוסרית היחידה.  

שירז אנגרט היא ירושלמית, פעילה בפרי ג'רוזלם ובעומדים ביחד. כרגע סטודנטית ללימודי שלום וקונפליקטים באוסטריה. 

עריכה: רם וייגמן