יום בחירות הוא יום חג לדמוקרטיה שמבטא את "רצון העם". זה ידוע שמי שמצביע משפיע, ושהצבעה בבחירות היא מימוש של חירות דמוקרטית. אבל אם בחירות הן כזו חגיגה של עוצמה וחופש, אז למה תקופת בחירות היא כל כך בלתי נסבלת?

כנראה זה קשור לעובדה שבישראל של 2026 תקופת בחירות מראה כמה מעט כוח באמת יש לנו – כמה ההצבעה שלנו יכולה, במקרה הטוב, להאט את ההידרדרות לתהום; וכמה חופש הבחירה מרגיש יותר כמו אשליה – כמו נידון למוות שיכול לבחור אם ימות באמצעות כיסא חשמלי או זריקה קטלנית.

יותר מאשר ביטוי של חופש דמוקרטי או כח לשנות, מערכת הבחירות בישראל הפכה לשעשועון. השבוע, במכולת, שמעתי שיחה בין המוכר לאחד הלקוחות. "סקרים זה חרטא - ביבי הולך לקחת אני אומר לך". והלקוח עונה: "אני התערבתי עם כל השכונה שהפעם הוא גמור. חמישה בקבוקי שיבאס אני הולך לעשות". ככה נראית מערכת הבחירות של 2026: משהו בין "הישרדות" ל"הרווק", שבו מה שמעניין הוא מי ינצח ואיך הוא יעשה את זה. בעצם, אפילו לא מדובר בתחרות בין כמה שחקנים. כולנו בעיצומו של משחק Single Player עצום, שבו ביבי משחק לבד מול המחשב, וכולנו עוצרים את הנשימה כדי לראות אם הפעם הוא יפסיד, או שוב ייקח את כל הקופה.

זה יכול היה להיות מבדר, אלמלא המנצחים היו אלה שמכריעים איפה לתקוף ואת מי להרוג, מי יחיה בעושר ומי יתחנן לפת לחם. במקום בידור מהנה, אנחנו מקבלים את התחושה המאוסה והבלתי נסבלת של תקופת בחירות. 

החוויה שמשהו גדול, מסוכן או מפחיד מתנהל כאילו הוא משחק מחשב, שהקו המפריד בין מציאות למשחק הטשטש – זה לא ייחודי רק לבחירות. זו תופעה רחבה בישראל.

נהגים על הכביש נוסעים כאילו הם משחקים GTA – דוהרים בכבישים ולעתים יוצאים מהמכוניות לתקוף עם סכין או אקדח; אנשים, שבזמן שטילים נופלים עליהם, יוצאים למרפסת לצלם אותם במקום להיכנס למקלט; נערים שתוקפים נהגי אוטובוס פלסטינים עושים זאת כחלק מ"טרנד" בטיקטוק. כולם חווים חלקים מהמציאות כאילו היו משחק. כאילו אין השלכות. מקסימום נהרוג מישהו או נמות בעצמנו – המשחק יתחיל מההתחלה. המציאות איבדה את המציאותיות שלה.

ובעוד שהדוגמאות האלה מראות טשטוש בין מציאות לדמיון ברמת הפרט, בתקופת בחירות כולנו מטשטשים את הקווים כקולקטיב. כל סקר מראה לנו כמה נקודות כל שחקן קיבל. פרשנים מספרים לנו מי מחרים איזו מפלגה. על שלטי חוצות אנחנו לומדים מי "ימין" ומי "פלסטין". הקשר למציאות רופף אם הוא עוד בכלל קיים. רק המשחק אמיתי.

אבל מהי אותה מציאות שממנה המערכת התנתקה? שאיתה נישאר גם אחרי שהמשחק יסתיים?

אחרי הבחירות, אנחנו נשאר הכוח הכובש של כ-65% מרצועת עזה, לאחר שהחרבנו אותה מהיסוד וטבחנו באוכלוסייה. נשאר הכוח הכובש גם על כ-3.5 מיליון פלסטינים בגדה המערבית, וכן על שטחים נרחבים בדרום לבנון ובסוריה. נשאר עם מיליון ילדים רעבים בישראל, ועם רחובות שהופכים לפחות ופחות בטוחים לכולנו. נישאר עם משבר דיור ומשבר חובות שהולך ותופח. 

הדברים האלה הם הם המציאות שתכריע בפועל אילו מין חיים הולכים להיות לכולנו כאן. עבור מערכת הבחירות, לעומת זאת, המציאות היא רק רעש רקע שמפריע לשחקנים לשחק.

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה. 

עריכה: שני פייס