מילת המפתח של בחירות האמצע בארה"ב היא affordability - היכולת של אנשים לחיות בכבוד, לממן דיור, מזון, בריאות, חינוך ושירותים בסיסיים בלי להיקלע למצוקה כלכלית. הזינוק החד בשימוש במילה בקרב הדמוקרטים הוא תוצאה ישירה של הקמפיין המבריק של זוהראן ממדאני בניו יורק ושל תנועת השטח הסוציאליסטית  DSA (Democratic Socialists of America), שהייתה הכוח המאורגן מאחוריו. קמפיין שבמידה רבה שינה את הפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית כולה.

במקום ללעוג למצביעי טראמפ ולהציג אותם כבורים, ממדאני הבין שכנראה היו להם סיבות טובות להצביע עבורו, ושהן היו בעיקר כלכליות: יוקר המחיה המשתולל, הידרדרות השירותים הציבוריים ותחושה עמוקה של ייאוש וניכור כלפי המוסדות הדמוקרטיים. הוא הבין גם שהדרך לקחת אותם שמאלה אינה להטיף להם מוסר, אלא להתמודד עם המצוקות הכלכליות שגרמו להם להצביע לטראמפ מלכתחילה.

כך הפך המושג affordability ללב המסר של השמאל הסוציאליסטי בארה"ב, שהולך וצובר כוח בתוך המפלגה הדמוקרטית. מסר פופוליסטי קלאסי, המקטב בין הרוב המוחלט של הציבור לבין האוליגרכיה: קומץ מיליארדרים המתעשרים על חשבונו, קונים פוליטיקאים ומרוקנים את הדמוקרטיה מתוכן. מסר המתמקד בקשיים הכלכליים של האמריקאים. ביוקר המחיה, בדיור, בחינוך ציבורי ובביטוח בריאות ממלכתי, כמו גם בסכנות הבינה המלאכותית והרשתות החברתיות שמלבות פילוג ושנאה ומשרתות את בעלי ההון.

ההיגיון הזה אפשר לשמאל גם לנסח מסר חדש ואפקטיבי נגד המלחמות האימפריאליות המיותרות של טראמפ מעבר לים: איך ייתכן שארה"ב מוציאה מאות מיליארדים על מלחמות מפוקפקות בצד השני של העולם (כולל על המלחמות של ממשלת נתניהו), בזמן שאזרחיה מתקשים לשלם שכר דירה ולקבל שירותי בריאות וחינוך בסיסיים? במקום להסתפק בטיעונים מוסריים, השמאל הפופוליסטי החדש מחבר את ההתנגדות למלחמות למצוקות היומיום של רוב האמריקאים. כך הוא מצליח להתגבר על המוסרנות השיפוטית ועל השפה עמוסת הז'רגון הרדיקלי, שהפכו לנורמה בשמאל והקשו עליו לזכות בתמיכה ציבורית רחבה.

תוצאות הבחירות המחישו את כוחו של המסר הזה. הדמוקרטים הצליחו הרבה מעבר למשוער, הניעו בוחרים וניצחו אפילו במעוזים רפובליקניים מובהקים שבהם לא ניצחו מועמדים דמוקרטים כבר עשרות שנים. בקנזס למשל, נבחר סנאטור דמוקרטי לראשונה מאז 1932. מסתבר שכאשר מדברים עם אנשים בגובה העיניים, מקשיבים למצוקות שלהם ומציעים פתרונות מעשיים לקשיי היום-יום שהם מתמודדים איתם, אפשר לשכנע גם את מי שהצביעו עד היום למחנה היריב.

מספר חסר תקדים של סוציאליסטים ניצחו בבחירות לקונגרס, לסנאט ולתפקידים נבחרים אחרים. אך גם מועמדים ממסדיים של המפלגה הדמוקרטית, שכלל אינם מזדהים כסוציאליסטים, כבר לא העזו להסתפק בסיסמאות ניאו-ליברליות שחוקות ובפוליטיקת זהויות, אלא אימצו שיח פופוליסטי יותר, המדבר בשם העם ונגד המיליארדרים. אפילו מועמדים ניאו-ליברלים מובהקים, המזוהים כבר שנים עם בעלי ההון, נאלצו לשנות את השיח הכלכלי שלהם, להצניע את קשריהם עם איפא"ק ולאמץ מסרים בדלניים יותר במדיניות החוץ.

עם זאת, שינוי השיח וניצחון בבחירות הם רק ההתחלה. כדי שהמאבק ביוקר המחיה לא יישאר בגדר הבטחת בחירות, השמאל יהיה חייב לשנות את כללי המשחק ולעצב מחדש את הכלכלה האמריקאית. יהיה עליו להוריד את יוקר המחיה, להחזיר את הכוח לידי הציבור, להבטיח רמת חיים ראויה לכל אדם, להנהיג ביטוח בריאות ציבורי, להגביל את כוחם של התאגידים, להוציא את הכסף מהפוליטיקה, להשקיע פחות במלחמות, ולהטיל מיסי עושר על מיליארדרים. או במילים אחרות - למנוע מצב שבו קומץ אנשים מרכז בידיו חלק הולך וגדל מהעושר ומהכוח הפוליטי.

המיליארדרים, מצידם, יחד עם הממסד הפוליטי הישן לא הולכים לוותר בקלות. דוגמה מובהקת לכך היא ההצעה 'Prop 40', שעלתה למשאל עם בקליפורניה במקביל לבחירות האמצע וביקשה להטיל מס חד-פעמי של 5% על הונם של כ 200 המיליארדרים החיים במדינה, כדי לממן שירותי בריאות שממשל טראמפ קיצץ. בתגובה, קואליציה של מיליארדרים גייסה סכום שיא של כ 317 מיליון דולר למאבק בהצעה. ההתנגדות להצעה לא הגיעה רק מעשירי המפלגה הרפובליקאית: מושל קליפורניה הדמוקרטי, גאווין ניוסום, שנחשב לאחד המועמדים הבולטים של הממסד הדמוקרטי לנשיאות ב 2028, התנגד להצעה גם הוא. בסופו של דבר ההצעה נפלה. 

זוהי דוגמה מוחשית לכוחו של ההון הגדול ולמאבק על עתידה של המפלגה הדמוקרטית: בין הממסד הוותיק, השמרני והניאו-ליברלי המחובר לבעלי ההון, לבין האגף הפרוגרסיבי-סוציאליסטי, שהולך וצובר כוח. המאבק על הכיוון הפוליטי של המפלגה צפוי להתחדד לקראת המרוץ לנשיאות ב 2028, בעימות בין מועמדי הממסד למועמדי השמאל הפופוליסטי. אם הממסד הוותיק ימשיך להוביל, ולא יחול שינוי עמוק במדיניות שישפר משמעותית את חייהם של האמריקאים, הפשיזם ימשיך לארוב מעבר לפינה.

גם ביחס למדיניות, מאז שנכנס לתפקיד, ממדאני מציע לשמאל מדריך פוליטי מעשי: איך גם מנהלים קמפיין מוצלח ומנצחים בבחירות, וגם מקיימים הבטחות ומשפרים את חייהם של אנשים. בעיקר, הוא מדגים איך מחזירים לציבור את האמון בכך שהפוליטיקה מסוגלת לשנות את המציאות לטובה. שמוסדות השלטון אינם בהכרח הבעיה, אלא יכולים להיות חלק מהפתרון, ולפעול למען הציבור הרחב, לא רק למען העשירים ובעלי הכוח. לא במקרה ממדאני זוכה לתמיכה ציבורית חסרת תקדים בקרב תושבי ניו יורק.

נסיים עם האב הרוחני של הפופוליזם השמאלי העכשווי, ברני סנדרס. הוא אמנם לא ניצח בעצמו, אבל התנועה שייסד משנה את פניה של הפוליטיקה האמריקאית. נכון למועד כתיבת שורות אלה, 17 מתוך 21 המועמדים שזכו לתמיכתו של הסנאטור הסוציאליסט ניצחו בבחירות, שניים בלבד הפסידו, ובשני מרוצים נוספים טרם הוכרעה התוצאה. במידה רבה, מה שאנחנו רואים היום הוא הניצחון הגדול של סנדרס ושל הפופוליזם השמאלי שהביא לקדמת הבמה. פופוליזם כלכלי המתגלה כאסטרטגיה הפוליטית האפקטיבית ביותר במאבק בלאומנות, בפשיזם ובמגמות האוטוריטריות המאיימות על הדמוקרטיה האמריקאית.

יאיר גולדשמידט הוא דוקטורנט וחוקר בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. עוסק בפופוליזם, תיאוריה דמוקרטית ופוליטיקה ישראלית.

עריכה: שי-לי ושדי