ישראל זקוקה לשינוי כיוון עמוק. אחרי שנים של מלחמות בלתי פוסקות, הרחבת הכיבוש, שאיפות להתפשטות אזורית והרס שיטתי של המוסדות הדמוקרטיים, הגיע הזמן להחליף דיסקט. לבחור בעתיד אחר: מדינה שמבקשת לחיות בשלום עם שכנותיה, לצד מדינה פלסטינית עצמאית, ומשקיעה את משאביה בבניית עתיד טוב יותר לאזרחיה, במקום בעוד ועוד מלחמות. 

תוצאות הבחירות יוצרות הזדמנות להתחיל בשינוי הזה.

לפי תוצאות הבחירות, לגוש איזנקוט יש 48 מנדטים ולמפלגות הערביות 19. יחד, 67 מנדטים. לגוש נתניהו יש 53 מנדטים, מתוכם 13 של המפלגות החרדיות. המשמעות ברורה: לגוש השינוי היהודי-ערבי יש רוב מוצק להקמת ממשלה, והוא חייב לעשות זאת ללא דיחוי. אחרי שנים של שלטון נתניהו, אסור לבזבז את ההזדמנות ההיסטורית הזאת על חיפוש קומבינציות שיאפשרו להקים ממשלה בלי המפלגות הערביות.

רבים מעריכים שממשלת מרכז-ערבים לא תאריך ימים, בשל הפערים העמוקים בין השותפות ומכונת ההסתה של הימין שתפעל נגדה. ובכל זאת, הקמתה תהיה פריצת דרך היסטורית, המשך משמעותי לניסיון המהוסס וקצר הימים של ממשלת בנט-לפיד. ומה אם נלך צעד אחד קדימה? מה אם הברית הפוליטית תורחב ותכלול גם את המפלגות החרדיות? לשם כך כדאי להשתחרר מההנחה שהחרדים שייכים בהכרח לגוש הימין.

הברית בין החרדים לימין אינה עתיקה כפי שנדמה לנו. המפלגות החרדיות ישבו בממשלות בהנהגת מפלגת העבודה, ש"ס הייתה שותפה בממשלת רבין, והפוליטיקה החרדית ידעה בעבר לנהל משא ומתן עם מחנות שונים ולהשיג הישגים עבור ציבור בוחריה. החרדים לא נולדו בכיס של נתניהו, ואין שום סיבה להניח שיישארו שם לנצח.

ומה בעצם הרוויחו החרדים מהברית עם נתניהו? את ההסדר המיוחל בסוגיית הגיוס הם לא קיבלו, אבל הפכו למוקד של זעם ציבורי, במיוחד בקרב משרתי המילואים. גם הירידה בכוחן של המפלגות החרדיות בבחירות מעלה שאלות לגבי התועלת שבברית הזאת. לחרדים יש שותפים אפשריים נוספים, ובראשם דווקא הציבור הערבי.

לשתי האוכלוסיות יש לא מעט אינטרסים משותפים. שתיהן מתמודדות עם שיעורי עוני גבוהים, עם חסמים להשתלבות כלכלית ועם הצורך להגן על אורחות חיים ועל מוסדות קהילתיים ייחודיים. שתיהן מבקשות מהמדינה משאבים ושירותים שוויוניים, לצד הכרה בזכותן לשמור על זהותן. בכנסת כבר התקיימו לאורך השנים שיתופי פעולה בין נציגים חרדים וערבים סביב סוגיות של רווחה, תקציבים וזכויות חברתיות.

כמובן, אין זהות בין שתי הקבוצות. הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל הם מיעוט לאומי, עם היסטוריה, זהות ותביעות קולקטיביות שונות בתכלית מאלה של הציבור החרדי. גם יחסם למדינה ולמוסדותיה אינו דומה. אבל שותפות פוליטית אינה מחייבת זהות. קבוצות שונות, ולעיתים אף חלוקות מאוד, יכולות לפעול יחד סביב אינטרסים משותפים.

אחד המכשולים המרכזיים בדרך לברית כזאת הוא סוגיית הגיוס. אי השוויון בנטל הוא בעיה אמיתית, והכעס של מי שנדרשים לשרת חודשים ארוכים במילואים מובן ומוצדק. אבל מופרך להאמין שכפיית גיוס המוני על הציבור החרדי תביא לפתרון. גם מעמדם של האזרחים הערבים בכל הנוגע לשירות אזרחי מחייב חשיבה מחודשת. ישראל זקוקה להסדר אוניברסלי והוגן ככל האפשר, שיכיר במגוון דרכים לתרום לחברה וייבנה בהסכמה. ומעל הכול, הדרך העיקרית להפחתת הנטל הצבאי עוברת בצמצום המלחמות, בסיום הכיבוש ובחתירה להסדרים מדיניים. זהו תהליך שידרוש זמן והידברות, ויש להתחיל בו בלי להפוך אותו לתנאי מוקדם לשותפות פוליטית.

אז מה עושים? מקימים עכשיו ממשלה יהודית-ערבית, שתראה ששיתוף פעולה עם המפלגות הערביות נושא פירות כאשר פועלים למען אינטרסים משותפים; שתפעל להרחיק את נתניהו וחבריו הכהניסטים ממוקדי הכוח; ואולי אף תצליח לפעול לקידום שוויון אזרחי, להיאבק בעוני ובפשיעה ולחזק את השירותים הציבוריים. ממשלה שבה המפלגות הערביות יהיו שותפות מלאות להנהגת המדינה.

הממשלה הזו צריכה להקפיד להשאיר דלת פתוחה להצטרפות המפלגות החרדיות. אפשר להציע להן שותפות המבוססת על אינטרסים משותפים, על כבוד הדדי ועל מחויבות לגבש הסדר הוגן בסוגיית השירות, באמצעות הידברות והסכמות ותוך הימנעות מכפייה. ברית כזאת עשויה להציע לציבור החרדי עתיד טוב יותר מהתלות הפוליטית בנתניהו ומהעימות המתמשך עם חלקים גדולים בחברה הישראלית.

ממשלה כזאת לא תהיה נטולת סתירות. היא תכלול מפלגות שחלוקות ביניהן כמעט בכל שאלה של דת ומדינה, זהות לאומית וביטחון. אבל גם הממשלות שהתרגלנו אליהן אינן מבוססות על הסכמה עמוקה. הן מבוססות על עסקאות פוליטיות ועל נכונות להתעלם ממחלוקות כל עוד יש אויב משותף. מדוע שלא ננסה לבנות שותפות דווקא סביב אינטרסים משותפים, ומתוך רצון לשנות את הכיוון שאליו צועדת המדינה?

ברית יהודית-ערבית-חרדית אולי נשמעת כרגע כמו דמיון רחוק. אבל גם הבריתות שנראות לנו היום טבעיות ומובנות מאליהן לא היו כאלה מאז ומעולם. לפעמים, כדי לשנות את המציאות הפוליטית, צריך קודם כול להעז לדמיין אותה אחרת.

כדי להפוך את הדמיון הפוליטי למציאות, צריך להתחיל במה שכבר אפשרי: להקים עכשיו ממשלת שינוי יהודית-ערבית. את הרחבת הברית אפשר לבנות בהמשך. ואם יש מישהו שלא ימצא את מקומו בברית הזאת, זה יהיה נתניהו. אולי זאת תהיה, סוף סוף, ממשלת אחדות ושינוי.

שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה

עריכה: תום אלפיה