התובנה שמנגנוני המדינה קרסו לחלוטין ביום הטבח הנורא חלחלה לכלל אזרחי ישראל מהר מאוד. עבור חלק, ההבנה שהמדינה קרסה משמעותה הייתה הצלת חיים של ממש: כאשר העיתונאי ניר גונטז' התקשר ליאיר גולן לבקש ממנו שיחלץ את הבן שלו מהמסיבה ברעים, הוא הבין שאם הוא רוצה לראות את הבן שלו בחיים, הוא צריך לדאוג לכך בעצמו ולא לחכות שמנגנון מדינתי יציל אותו. אותו דבר הבין יוסף אלזיאדנה, נהג מיניבוס בדואי מרהט שנסע תחת אש לאותה מסיבה וחילץ 30 אנשים מהאיזור.

בהמשך, מאות אלפי אזרחים הבינו שאם הם לא יתארגנו לספק לחיילים אוכל וציוד צבאי, ולמפוני עוטף עזה תמיכה ועזרה, אף מנגנון רשמי לא יעשה את זה. התובנה שמנגנוני המדינה קרסו הניעה המונים לפעולה משותפת מעוררת השראה. הבנו, בעצם, שבזמן אמת אסור לנו פשוט לשבת בשקט ולסמוך על מישהו שם למעלה שיפעל למעננו – כי אין מישהו כזה.

זו תובנה מפחידה אך אין מנוס אלא להישיר אליה מבט ולקבל אותה. אנחנו במלחמה עם מנגנונים מדינתיים שבורים, קורסים, ומיובשים, שבנייתם מחדש תיקח שנים ארוכות. נוסף על משרדי הממשלה והשירותים הציבוריים, הנהגת המדינה עושה הכול כדי להבהיר שאי אפשר לשבת בשקט בבית ולסמוך עליה. בהינתן שזה המצב, חובה עלינו האזרחים להיכנס לדיון ציבורי מבוסס עובדות על המלחמה. מטרותיה, אפשרויותיה, והשלכותיה על החיים שלנו כאן.

המטרה של הטור הזה היא להתחיל דיון בשאלה הגדולה: "מה עושים עכשיו?" ובפרט בשאלה: "מה עלינו לעשות בטווח הזמן המיידי כדי להביא לישראלים ביטחון?". התשובה של הממשלה היא שבמלחמה בעזה אנחנו נביס את החמאס ובכך נשיג ביטחון. אך העובדות בשטח מצביעות על כך שהמטרה הזו אינה ניתנת להשגה. יציאה למערכה ארוכה עם מטרות לא אפשריות לא תביא לנו ביטחון, ולכן אנחנו חייבים להציע תשובות אחרות. אני מציע ארבע תשובות הקשורות אחת בשניה: הפסקת אש, עסקה להחזרת כל החטופים, החלפת הממשלה ע"י הכרזה על בחירות כלליות, וגיבוש אסטרטגיה ביטחונית מחודשת כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. קשה כרגע לתת תשובות פסקניות, אבל חובה עלינו להציע דרך חדשה להתבונן על המציאות ולפתוח דיון ציבורי. אין אף אחד שם למעלה שיעשה זאת במקומנו.

מנקודת המבט של ביטחון ישראלי, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להפסיק את המתקפה הנוכחית על עזה, ולהחזיר את כל הלוחמים שבתוך הרצועה חזרה לתוך שטחי ישראל. הסיבה העיקרית לכך, היא שישנם ספקות משמעותיים לגבי היכולת של צה"ל להשיג את המטרה העיקרית של הלחימה: חיסול היכולות הצבאיות של חמאס בעזה. למטרה מוצדקת זו יש תמיכה ישראלית חוצת מחנות, והמערכות הפוליטית והצבאית מנופפות בה כסיסמה. אבל, למרות מה שאמרנו לעצמנו במשך הרבה שנים – ישראל איננה מעצמה. וצה"ל איננו כל יכול.

כל ההערכות לגבי גודלה של מערכת המנהרות של חמאס בעזה קובעות שמדובר במאות קילומטרים של קומפלקס אדיר מימדים. הערכה אחת, שמיוחסת לגורמים בצה"ל, קובעת שמערכת המנהרות אורכת כ-480 ק"מ, ומגיעה לעומק של 45 מטר מתחת לפני האדמה. צה"ל טוען שבמהלך מבצע שומר החומות במאי 2021 הוא השמיד כ-100 ק"מ של מנהרות תת-קרקעיות, ולאחר המבצע יחיא סינוור, מנהיג חמאס בעזה, הוציא הודעה לעיתונות שאומרת "יש לנו ברצועת עזה מנהרות שחוצות את ה-500 ק"מ. גם אם הנרטיב שלהם (צה"ל) נכון, הם הרסו רק 20% מהמנהרות". ההערכות שמערכת המנהרות משתרעת על מאות קילומטרים תואמות גם את עדותה של החטופה יוכבד ליפשיץ ששוחררה, שהעידה כי היא וחטופים נוספים צעדו במשך שעות ולאורך קילומטרים ברשת מנהרות שצורתן הסבוכה תוארה בתור "קורי עכביש". אורכה של כל רצועת עזה הוא כ-40 ק"מ, ורוחבה, בנק' הרחבה ביותר, הוא כ-12.5 ק"מ. המנהרות באמת נמצאות בכל מקום. כדי למוטט את היכולות הצבאיות של חמאס אין מנוס מכניסה קרקעית לתוך המנהרות, טיהורן ממצבורי נשק, מיכולות התקשורת של הארגון, מהקנים לשיגור טילים ומחיילי חמאס, והריסה של חלק משמעותי מהמנהרות עצמן.

באקונומיסט מתארים כיצד נראית לחימה בתוך מנהרות: הרעש שנוצר מכל ירי מוגבר מאוד בתוך החלל הסגור, ולא מאפשר תפקוד תקין של חיילים לאורך זמן. לכן לחימה במנהרות דורשת תחלופה גדולה של חיילים. בנוסף, החושך בתוך מנהרה הוא חושך מוחלט ובשונה מלחימה מעל פני השטח, משקפי ראיית-לילה לא עובדים. כל ירי בתוך מנהרה מפזר אבק, חול וחלקיקים שמתפזרים בחלל, דבר שמקטין עוד יותר את הראיה של חיילים, שנאלצים להשתמש בפנסים, ומאט מאוד את התקדמותם. המנהרות של חמאס גדולות מספיק למעבר של אדם אחד, וכך חייל חמאס בודד יכול לעצור את ההתקדמות של טור של חיילי צה"ל רבים.  ניווט במנהרות קשה במיוחד: בתוך מבוך חשוך לחלוטין של פניות לכל הכיוונים ללא שום מיפוי של השטח, ובשל אבדן מוחלט של תחושת כיוון, קל ללכת לאיבוד. ההערכות הן שמנהרות רבות ממולכדות, וכניסה לתוכן יביאו להרג של חיילים או לפציעתם ולקיחתם בשבי.

לצה"ל יש יחידה שמתמחה בלחימה במנהרות, יחידת יהלום, אך זו מונה רק כ-900 חיילים לפי דיווחים. דו"ח של מכון מחקר מטעם האקדמיה הצבאית האמריקאית ווסט פוינט, מונה רשימה של כוחות וטכנולוגיות שצה"ל אימן ופיתח בשנים האחרונות כדי להתמודד עם איום המנהרות. אך גם לאחר מניית כל ההישגים הללו, הכותב מסכם כי "האמת הקשה היא שהעומק וההיקף של מנהרות חמאס בעזה עולות בהרבה על היכולות של הכוחות המיוחדים (ללחימה במנהרות) של ישראל. ייתכן שבסופו של דבר, לוחמי חי"ר והנדסה יאלצו להתמודד עם המנהרות תוך כדי שהם מגלים אותן".

לכן כולם אומרים שהמלחמה "תיקח זמן". כמה זמן? אלוף פיקוד העורף אומר שזו תיקח חודשים, ובכירים אחרים אומרים חודשים ואף שנה. ראש המל"ל לשעבר מעריך "לפחות חצי שנה" ולאחריה נצטרך "לשמור על חופש פעולה". מחוץ לישראל טווח הזמן שמדווח הוא אחר: באקונומיסט מעריכים שטיהור כמות מנהרות כזו תקח שנים, לא שבועות ולא חודשים, ובניו יורקר פורסם שבכירים ישראלים מודים שהמלחמה יכולה לקחת "עד עשור". מי שמובילים את המלחמה הזו מצפים מאיתנו להתכונן לאפשרות שילדים ישראלים שעכשיו עולים לכיתה ב', בעוד עשור יתגייסו למלחמה שמטרתה עדיין תהיה למוטט את היכולות הצבאיות של חמאס בעזה.

השאלה שהקורא וודאי שואל היא שאלת המחיר המוצדק: אז השגת חיסול היכולות הצבאיות של חמאס ייקח שנים רבות, וחיילים כנראה ימותו בהגנה על המולדת. אולי זה המחיר שעלינו לשלם כדי להסיר את האיום מעבר לגבול? אני חושב ששאלת המחיר היא לא השאלה הנכונה. העדויות שמצטברות מעידות על כך שבמצב הנוכחי לישראל אין אפשרות להשיג את מטרתה, לא משנה איזה מחיר היא מוכנה לשלם. לכן, אני גם שם בצד את שאלת "היום שאחרי" שמדינת ישראל מודה שאין לה תשובה לה. אין לה תשובה כי היא יודעת שהמלחמה לא תחסל את כלל היכולות של חמאס. המסקנה מהדיווחים השונים היא שגם אם כוחות צה"ל ייכנסו בכל הכוח לרצועה, במטרה להישאר שם אפילו עשור, כדי למוטט את היכולות הצבאיות של חמאס, שלושה גורמים ימנעו ממנו להשלים את המטרה, ובעוד כמה שבועות או חודשים הכוחות יאלצו לסגת כשהמטרה לא הושגה. שלושת הגורמים הם הזירה הצפונית, מעצמות העולם, וקריסת העורף האזרחי.

ככל שנכנס עוד ועוד לרצועה, אנחנו מסתכנים בפתיחת חזית צבאית נוספת, מאיימת בהרבה מכל מה שאנחנו מכירים - מול חזבאללה בלבנון. לפי תרחיש שהוגדר "חמור-סביר", צה"ל מעריך שמלחמה מול חזבאללה תכלול כ-1500 פגיעות אפקטיביות של טילים בעורף בכל יום לחימה, זאת לאחר ניכוי יירוטים של כיפת ברזל ונפילות בשטחים פתוחים. לשם השוואה, במלחמה הנוכחית חמאס שיגר כ-7500 רקטות ב21 ימי הלחימה הראשונים, ומתוכן רק מיעוט קטן היווה פגיעה אפקטיבית. באותו תרחיש, צה"ל מעריך שחזבאללה יצליח לפגוע במתקנים אסטרטגיים בישראל (כמו הכור בדימונה, נתב"ג, נמלי ים, ואסדות הגז בים), שיכולות ייצור החשמל במדינה ותשתיות התקשורת הסלולרית ייפגעו משמעותית, ובנוסף ששרשרת אספקת המוצרים תיקטע באופן משמעותי, כלומר מוצרים בסיסיים ומזון לא יהיו זמינים באופן סדיר. בתרחיש האימים הזה צה"ל יסיט את מרבית הכוחות לזירה הצפונית והזירה בעזה תיזנח ממילא. כלומר, אם חזבאללה יחליט להיכנס למלחמה, המטרה "למוטט את היכולות הצבאיות של חמאס בעזה" לא תמומש.

אחת הסיבות שבגללן חזבאללה לא נכנס ללחימה עד כה, היא כמות הכוחות האמריקאים שבאזור, שאמורים להרתיע את חזבאללה מכניסה למלחמה. אבל כוחות אלה עושים פעולה כפולה עבור האמריקאים – בו בזמן שהם מגינים על ישראל מפני תקיפה חיצונית, הם גם כופים על ישראל לפעול לפי אינטרס אמריקאי. והאינטרס הזה מנוגד לכניסה קרקעית מסיבית של חיילי צה"ל לרצועה, למשך שנים ארוכות, תוך כדי זריעת הרס שלא ניתן להימנע ממנו לתשתיות ואוכלוסיה אזרחית. תומאס פרידמן, פרשן שנחשב למקורב לביידן, כותב ב-29.10 כי "ישראל צריכה לדעת שהסבלנות האמריקאית להרג מאסיבי של אזרחים בעזה איננה חסרת-גבול. למעשה, ייתכן שבקרוב נתקרב לגבול הזה." ישראל לא יכולה לקיים מלחמה ללא תמיכה אמריקאית. ישראל מסתמכת על אספקת ציוד צבאי אמריקאי – הגנתי והתקפי, וכן סיוע כספי, ובנוסף זקוקה לסיוע אמריקאי במוסדות הבינ"ל. המחשבה שארה"ב פשוט תתן לישראל את כל התמיכה הזו, במשך שנים ארוכות של לחימה ברצועה, וללא שום תנאים, היא לא מציאותית. 

הסיבה השלישית שבגינה ישראל לא יכולה לנהל מלחמה של שנים מול חמאס, היא היכולת של העורף לעמוד בכך. מלחמה כזו דורשת, לפי אלוף פיקוד העורף, "לנהל 'שגרת חירום' בעורף האזרחי". קריסת המנגנונים המדינתיים מראים לנו בבירור שאין לעורף יכולת לנהל שגרת חירום במשך מספר שנים. "שגרת חירום" לזמן כל-כך ממושך כוללת לא רק חוסן נפשי של אינדיבידואלים, אלא גם היערכות משמעותית מצד המדינה לכך: היא דורשת סיוע מטעם פסיכולוגים ועו"סים למאות אלפים שנפגעו וייפגעו נפשית במלחמה, או שמוגדרים כפליטים, ולא ברור לאן יחזרו ומתי; היא דורשת מקום מגורים יציב לאותם מפונים; היא דורשת מערכת חינוך מתפקדת שניתן לשלוח אליה את ילדינו בביטחון; היא דורשת סיוע כספי לכל המפונים מבתיהם, ולכל מי שנפגע כלכלית במלחמה; היא דורשת סולידריות, או לכל הפחות יחסים לא אלימים, בין כל חלקי החברה – בין יהודים לערבים, בין ימנים ושמאלנים; היא דורשת מוסדות פוליטיים מתפקדים, שאנחנו יכולים לסמוך עליהם שפועלים למעננו בזמן שאנחנו נאבקים עם שגרת החירום. כל התנאים הללו לא מתקיימים כעת. במשך שנים של מלחמה, העורף שמאחורי הלוחמים לא יהיה במצב של "שגרת חירום". הוא פשוט יקרוס.

המסקנה שלי מכלל הידיעות הללו היא שמלחמה לא יכולה להשיג את המטרה של חיסול היכולת הצבאית של חמאס בעזה. אם נכנס למערכה משמעותית ברצועה, סיכוי סביר שנאלץ לסגת תוך שבועות או חודשים בודדים – אם בגלל כניסה של חזבאללה למערכה ואם בגלל לחץ בין-לאומי מסיבי להפסקת אש. אמנם חמאס יפגע קשות, אבל, לא נצליח להשמיד את מערך המנהרות ואת כלל היכולות הצבאיות של הארגון. חמאס כארגון פוליטי-חברתי, שעוסק גם בארגון דתי, חברתי, תרבותי, וחינוכי של תושבי הרצועה יישאר כמובן, ויהיה לו חלק משמעותי בשיקום הרצועה שתישאר במצב קטסטרופלי לאחר הנסיגה הישראלית משם. הציפייה שאחרי שנעשה את כל זה מישהו בעולם ייקח אחריות על עזה היא פנטזיה שלא מהעולם הזה. מעבר לכך שלא נשיג את המטרה הצבאית, המשך הלחימה תביא בסבירות גבוהה למותם וחטיפתם של חיילים, להרג של החטופים הישראלים בעזה, לפגיעה קשה ביחסים בין יהודים וערבים בתוך גבולות ישראל וערעור ממשי של המרקם החברתי בישראל, לפגיעה ביחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב ובעלות ברית ערביות ואירופאיות, ואולי אפילו תמיט עלינו אסון אזרחי גדול יותר אם חזבאללה יצטרף למלחמה. כלל ההשלכות הללו פוגעות באופן משמעותי וארוך טווח בביטחון של ישראלים.

כעת יש לעצור את האש, ולהחזיר את הלוחמים שכבר נכנסו לרצועה חזרה לשטח ישראל. בתמורה להפסקת האש יש לחתור לעסקת חילופי שבויים ולהחזיר את החטופים הביתה. לאחר מכן, יש לקיים בחירות כלליות בהקדם האפשרי, לכונן ממשלה חדשה, ולתכנן אסטרטגיה ביטחונית חדשה לישראל. אפרט על כל אלה בטור הבא.

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה.

עריכה: סתו גרסטל.