החוויות של משפחות החטופים הן קשות מנשוא, ואפילו חשיפה קטנה אליהן מכבידה על הנפש כמו משקולת. למשל הידיעה על אם שנחטפה בעודה בהריון ונאלצה ללדת בשבי החמאס, או סיפורו של תומס הנד, שכמה ימים לאחר הטבח קיבל הודעה על מותה של אמילי, בתו בת ה-8, ושמח על כך שהיא לא נמצאת בשבי החמאס. בראיון הוא משתף ש"זה דבר מטורף בשביל הורה לגלות שהבת שלו מתה, ולשמוח מזה. אבל מבין שתי האפשרויות אבחר במוות כל פעם". אבל הטרגדיה לא נגמרת כאן. כמה ימים מאוחר יותר הוא קיבל הודעה רשמית שנעשתה טעות, וביתו עדיין בחיים ובשבי החמאס. כל סיפור של חטוף או חטופה הוא טרגדיה, והסבל של 240 החטופים ומשפחותיהם הוא קשה מנשוא. אבל למרות הקושי לשמוע את הסיפורים והרתיעה מעיסוק בנושא כ"כ רגיש וכאוב, אין לנו את הפריבילגיה הזו. אם אנחנו לא נעסוק בסוגיה ונשאיר אותה לממשלה, נגלה מהר מאוד שהיא פשוט לא עושה עבורם דבר.

לבושתנו, עד כה השארנו את העיסוק בחטופים לממשלה, אך לא עוד. סיימנו לסמוך על הממשלה בעיניים עצומות ולדמיין שמאחורי הקלעים יש איזו מדיניות סדורה להשבתם. עכשיו זה הזמן שלנו לפעול כדי לוודא שכל 240 החטופים ישובו אלינו. מתוך נקודת המוצא הזו, הטור יעסוק בשאלה "מה עלינו לעשות בטווח זמן המיידי בסוגיית החטופים?". אתחיל עם סקירה של מדיניות הממשלה עד כה, ולאחריה אציע שתי פעולות שעל ישראל לבצע עכשיו: ראשית, יש לאפשר הכנסה של מי שתיה, מזון, וציוד רפואי לרצועת עזה; ושנית, יש לחתור לעסקה עם החמאס כבר עכשיו להשבת כל החטופים חזרה לישראל.

מדיניות הממשלה להשבת החטופים: מחדל מסוכן

מדיניות הממשלה כלפי החטופים התפתחה בשלושה שלבים מאז טבח ה7.10. השלב הראשון ביטא התעלמות מוחלטת מקיומם: במוצאי שבת הטבח ב-7.10 שר האוצר סמוטריץ קבע שיש "להכות בחמאס באכזריות, לא לקחת את השבויים כשיקול משמעותי". יומיים לאחר מכן, שגריר ישראל באו"ם, גלעד ארדן, אמר בראיון לCNN: "כמובן שאנחנו רוצים לראות את כל החטופים שבים הביתה, אבל ברגע זה, המוקד, האסטרטגיה הלאומית היא למחוק את יכולותיו של חמאס". כלומר, בימים הראשונים ללחימה, מדיניות הממשלה הייתה שאין להתייחס לקיומם של החטופים בתור שיקול משמעותי. השלב השני לא הציע מדיניות להחזרת החטופים אבל לפחות הציע מצג שווא כאילו הנושא בטיפול. ב-15.10, שמונה ימים לאחר הטבח, נתניהו התפנה לפגוש את משפחות החטופים, ובפגישה אמר באופן מעורפל שאחד מיעדי המלחמה הוא החזרת החטופים ושאין סתירה בין "הניצחון על החמאס" לבין החזרת החטופים. בהצהרה לתקשורת ב25.10 חזר נתניהו על המסר לפיו מטרות המלחמה הן "לחסל את החמאס ולהשיב את החטופים הביתה". בהיותם עמומים ונטולי הסבר, המסרים הללו לא מבטאים איזושהי מדיניות ממשלתית.

השלב השלישי, שבו לראשונה הממשלה הציגה מדיניות קוהרנטית כלפי החטופים הגיע במסיבת עיתונאים ב28.10, שלושה שבועות לאחר הטבח. שם, גלנט פנה אל משפחות החטופים ואמר: "ככל שתגבר עוצמת האש וככל שנכה יותר קשה את החמאס, כך גדל הסיכוי להביא אותו למצב שבו יסכים להגיע לפתרונות שיאפשרו לנו את ההגעה אל יקיריכם"; ובפגישה עם משפחות החטופים באותו יום נתניהו אמר: "המפתח הוא מידת הלחץ, ככל שהלחץ [על החמאס] יותר גדול כך הסיכויים [להשיב את החטופים] יותר גדולים". לאחר מכן, ב7.11 הדברים כבר נאמרים מפורשות על-ידי גנץ: "אני מבטיח – שנעשה הכל כדי להביא אותם הביתה – בכוח ובמעשה מדיני. נילחם במי שצריך, ונדבר עם כל מי שאפשר". כלומר, מדיניות הממשלה המוצהרת היא להפעיל לחץ צבאי על חמאס כדי להגיע איתו לעסקה להשבת החטופים.

ניתן לסכם שבמשך שלושה שבועות של מלחמה לממשלת ישראל לא הייתה מדיניות כלפי החטופים. ראוי לשאול האם ניתן היה להחזיר בעסקה לפחות חלק מהחטופים, אילו הייתה לנו ממשלה מתפקדת כבר מהתחלת המלחמה. פורסם ב10.10 שהתגובה הישראלית להצעה הומניטרית של שחרור של ילדים ונשים תמורת אסירות בשבי הישראלי הייתה שישראל לא תנהל מו"מ עם ארגון טרור. זו תגובה מחפירה שהרי שבועיים לאחר מכן הממשלה הצהירה שכן תנהל מו"מ עם ארגון טרור. האם עסקה כזו הייתה ריאלית בזמנו? לעולם לא נדע בוודאות. מה שאנחנו כן יודעים בוודאות זה שממשלת ישראל הפקירה את החטופים, כפי שהפקירה כבר כמעט עשור את אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, שני אזרחים ישראלים שנמקים בשבי החמאס מאז 2014 ו-2015 ולא הוכרו אפילו כחטופים עד אוקטובר 2023.

ענישה קולקטיבית מסכנת את חיי החטופים

היעדר המדיניות כלפי החטופים לא רק הביאה לכך שאולי התפספסה עסקה פוטנציאלית בשלב כזה או אחר. הרבה יותר חמור מכך, החלטות הממשלה ממשיכות לפגוע בחטופים ברגעים אלה. בימים הראשונים לאחר הטבח הממשלה ניתקה את אספקת החשמל והמים והחלה מצור מוחלט על רצועת עזה. ההחלטה הזו לא נומקה כצעד ביטחוני - שהרי אין תכנית להרעיב את לוחמי החמאס למוות - אלא בתור עונש כלפי כלל הפלסטינים בעזה. הן כלפי המיעוט הקטן שאשם בטבח המזוויע והן כלפי הרוב העצום של בני אדם החפים מכל פשע. מעבר לכך שהמדיניות האיומה הזו מביאה לחיים בלתי נסבלים בעזה ללא שום תועלת ביטחונית, היא פוגעת אקטיבית בחיי החטופים. ככל שהמחסור במי שתיה, מזון, וציוד רפואי בעזה מחריף, אנחנו מסתכנים שהמחסור יגיע גם לחטופים שלנו. לכן, הדבר הראשון שיש לעשות ממש עכשיו הוא לאפשר הכנסה של מזון, מים, וציוד רפואי לרצועת עזה – אפילו אם זה רק למען החטופים.

עסקת שבויים עכשיו

הדבר החשוב ביותר שיש לחתור אליו כעת, הוא עסקה מול החמאס להשבת כל החטופים. להבנתי, החזרת כל, או חלק משמעותי, מהחטופים בדרך צבאית איננה אפשרית, ואפילו הממשלה מודה שהפעולה הצבאית נועדה להפעיל לחץ כדי להגיע לעסקה. החילוץ של החיילת אורי מגידיש על-ידי השב"כ הצליח רק בעקבות "פריצת דרך מודיעינית", וברור שאם היו עוד כאלה היו מנסים לחלץ את מי שאפשר. פעולות צבאיות מוצלחות לחילוץ חטופים עלולות גם להעמיד את החטופים הנותרים לסכנת הוצאה להורג מצד חמאס. הדרך להשיב את החטופים היא רק דרך עסקה, ועלינו ללחוץ על הממשלה להגיע לעסקה כזו עכשיו. ראשית, בגלל המחויבות שלנו כלפי החטופים, ושנית בשל היתרונות האסטרטגיים והביטחוניים שצעד זה יביא איתו.

חלק גדול מהשיח על המחויבות כלפי החטופים מתבסס על תיאוריה של "חוזה חברתי" שטוענת שבין האזרחים והמדינה מתקיים הסכם, לפיו המחויבות הבסיסית של המדינה היא לספק לאזרחים ביטחון. אבל מה עושים כאשר המדינה, באופן מוצהר, בוטה ומתמשך, מתעלמת מהחוזה ומהמחויבות הזו? ההפקרות של ביטחון האזרחים מצד המדינה כמובן הגיעה לשיא ב-7.10, אבל מדובר בהפקרות של עשורים בהם המדינה סדקה ושחקה את החוזה, וכעת הוא נשבר באופן בלתי ניתן לתיקון. הדבר הטוב ביותר שאנחנו האזרחים יכולים לעשות, לאחר שהמדינה שברה את החוזה הזה, הוא להתנער ממנו, ולייסד חוזה מסוג חדש. לא עוד חוזה בין "האזרחים" לבין "המדינה", אלא חוזה של האזרחים אחד עם השני.

הסולידריות שלנו הישראלים אחד כלפי השני הייתה מעוררת השראה בשבועות שמאז ה-7.10. המחויבות הזו יכולה וצריכה לבטא חוזה מסוג חדש – חוזה של סולידריות בין כל הישראלים: יהודים וערבים, פריפריה ומרכז, שמאלנים וימנים, דתיים וחילוניים. זהו חוזה ישראלי חדש, ואותו עלינו לחזק. המדינה, בחוזה הזה, איננה יישות שחייבת לנו האזרחים ביטחון ויכולה להכריע אם לספק אותו או לא, כפי שהיה עד עכשיו. במקום, אנחנו האזרחים אחראים לביטחון של עצמנו. המחויבות לביטחון, לשגשוג, ולחיים ראויים היא שלנו, אחד כלפי השני. ואם לאחר המלחמה, המחויבות ההדדית הזו תהפוך למציאות יומיומית המורגשת על ידינו בכל יום בשנה ולא רק בשעות חירום – אפשר יהיה לומר שמתוך האפר קמנו מחדש.

הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי לחזק את החוזה החדש הוא לפעול להשבת החטופים באמצעות לחץ על ממשלת ישראל לחתום על עסקה מול החמאס. התפיסה שיש לפעול להשיב חטופים מתוך סולידריות איננה המצאה חדשה, והיא נטועה עמוק בהיסטוריה היהודית. בימי הביניים, כאשר היה נשבה יהודי ונלקח כעבד, הייתה הקהילה מתארגנות להשיג את הכסף הדרוש על מנת לפדות אותו. הסולידריות של אנשי הקהילה ביטאה מחויבות שלהם אחד כלפי השני בהיעדר שלטון מרכזי שידאג לכך במקומם. כדאי שנבין זאת היטב ומהר: בישראל אין שלטון שדואג לחטופים בעזה, כפי שהמקרים של אברה מנגיסטו והישאם א-סייד מדגימים. היות ורק המדינה יכולה לקיים מו"מ מול החמאס המחויבות שלנו היא להפעיל לחץ על הממשלה להחזיר אותם. המחויבות הזו דומה מאוד למחויבות שהרגשנו כלפי המפונים והפצועים במלחמה, רק שהחטופים זקוקים לנו אפילו יותר: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והעירומים ועומד בסכנת נפשות" (משנה תורה לרמב"ם). החטופים במצב גרוע יותר מהעניים ומחסרי הבית, והם סומכים עלינו שנפעל למענם. לשמחתנו, לאחר שנה של הפגנות ענק בכל רחבי הארץ אנחנו כבר יודעים שכשאנחנו פועלים יחד אנחנו חזקים. החוויה שישראלים רבים הרגישו בשלל פעילויות סולידריות בחודש האחרון הייתה חוויה של עוצמה: כשאנחנו סולידריים אנחנו חזקים. עכשיו תארו לעצמכם שהפעולות שלנו למען החזרת 240 החטופים, יביאו להשבתם לחיק משפחתם. הרגע הדרמטי שבו שבוי חוזר לקהילתו, מצויין ב"העבד" של יצחק בשביס זינגר בברכת "ברוך מחיה מתים". הסולידריות שלנו היא כ"כ עוצמתית שביכולתה להחיות את המתים. בואו נפעיל את הכוח שלנו להחזיר אותם הביתה. 

אך האם עסקה מול החמאס להחזרת החטופים לא תפגע בביטחון הישראלי? לדעתי, היא תעשה בדיוק ההפך. אחת הסכנות הביטחוניות הגדולות ביותר שאורבות לנו היא להישאב לשנים ארוכות של לחימה בעזה ללא שום אפשרות לחסל את החמאס באופן צבאי. בפעולותיו, צה"ל בהחלט מחליש את היכולות הצבאיות של החמאס, אך היות והארגון יישאר בעזה בסוף המלחמה הזו, איך נכריע מתי לסיים? השאלה הזו משמעותית במיוחד לאור האינטרס של נתניהו והמתנחלים להמשיך את הלחימה לזמן ממושך עד כמה שאפשר: נתניהו מנסה בכל כוחו לקבע נורמה שלא מחליפים ראש ממשלה בזמן מלחמה, כך שהמשך הלחימה פירושה המשך שלטונו; ומבחינת המתנחלים, המלחמה היא בכלל הזדמנות ליישוב מחודש של רצועת עזה, כפי שהם מצהירים בכל מקום אפשרי: בממשלה, בתקשורת ובצבא. עסקה להחזרת החטופים, שתכלול הפסקת אש והסגת כוחות צה"ל, תאפשר לישראל לסיים את החלק הצבאי של המלחמה בחמאס, ולעבור לפעול להחלשת החמאס בזירות אחרות. בנוסף, חשוב לומר שהמשך הלחימה מסכן את חיי החטופים, היות ואין לנו מושג היכן הם מוחזקים, וזה לא מופרך שלפחות חלק מטענות חמאס בדבר מות חטופים ע"י הפצצות הצבא הן נכונות.

כעת, מעל חודש מתחילת הלחימה, אני מציע להסתכל על שני היעדים המוצהרים של המלחמה באופן הפוך מאיך שפוליטיקאים רוצים שנראה אותם. לפי הפוליטיקאים, מטרת הלחימה היא בעיקרה להחליש את החמאס, ובאופן משני, להחזיר את החטופים הביתה. אני מציע שמטרת הלחימה חייבת להיות, בעיקרה, להחזיר את כל החטופים הביתה, ובאופן משני להחליש את החמאס. החלשת החמאס היא יעד עמום שלא ניתן להצביע על אירוע שלאחריו כולם מסכימים שהיעד הושג. היות והחמאס כבר הוחלש באופן משמעותי, ואין אפשרות להביסו באופן צבאי, המטרה שאליה יש לחתור עכשיו היא עסקה להחזרת החטופים, שלאחריה נדע שהמלחמה הסתיימה.

לבסוף, חשוב לדבר על המחיר שעסקה כזו תגבה מאיתנו, ובפרט על שחרור אסירי חמאס מהכלא הישראלי. אני נשאל: כפי שיחיא סינוור ששוחרר בעסקת שליט הוא האחראי הראשי לטבח ה-7.10, איך נבטיח שהמחבלים שנשחרר בעסקה הנוכחית לא יהיו אחראיים לטבח הנורא הבא? התשובה הקשה היא שאין לנו דרך להבטיח את זה. יחד עם זאת, אני מפקפק בהנחה שהטבח של ה-7.10 התרחש באופן מוחלט בגלל שיחיא סינוור שוחרר מהכלא. ברור לי שהטבח התרחש, לפחות חלקית, בגלל מדיניות הביטחון של הימין, שכללה פיתוח התנחלויות וניהול הסכסוך. כחלק מהמדיניות הזו, בבוקר הטבח ב7.10 היו בעוטף עזה ארבעה גדודים במתכונת חג, כלומר סדר גודל של שני גדודים, לעומת 32 גדודים ביהודה ושומרון. מה שימנע את הטבח הבא הוא שינוי האסטרטגיה הביטחונית של ישראל, ולא השארת מחבלי החמאס בכלא הישראלי.

עסקה להשבת כל החטופים תגבה מחיר גבוה שעלינו לשלם מתוך סולידריות עם האזרחים החטופים. עסקה כזו תאפשר לנו לסיים את המלחמה, להשיב את החיילים הביתה, לקבור את המתים, ולנשום. מיד עם סיומה, יש להכריז על בחירות כלליות להחלפת הממשלה ולגבש מדיניות ביטחונית חדשה כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני, לאחר שמדיניות הימין התפוצצה לכולנו בפנים. על כך, בחלק הבא של הטור.

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה.

עריכה: סתו גרסטל.