אם שופטים את המבצע הצבאי ברצועת עזה על פי המטרות שהממשלה הציגה לציבור, הרי ברור שהוא כישלון מוחלט. לאחר שישה חודשי לחימה, צה"ל לא עמד במשימתו העיקרית: חיסול שליטת החמאס בעזה. ההערכות הן כי עד כה צה"ל הוציא מכלל פעולה שליש מהכוח הלוחם של חמאס ופוצץ כעשרים אחוז מהמנהרות של הארגון. זו פגיעה קשה אך לא אנושה והחמאס עודנו מתפקד. לא זו בלבד אלא שהוא מצליח להשתלט על תאי שטח שצה"ל יוצא מהם, וגם לירות מאותם שטחים טילים על יישובי העוטף.

יתר על כן, גם המטרה הנוספת שהוגדרה למבצע – השבת החטופים – לא הושגה. הרוב המוחלט של החטופים שהשתחררו עד כה יצאו לחופשי כתוצאה מעסקה שבה הוחלפו תמורת אסירים פלסטיניים. לעומת זאת, רק שלושה חטופים שוחררו כתוצאה מפעולה צבאית. גרוע מכך, שלושה חטופים נורו למוות על ידי כוחות צה"ל ועוד מספר לא ידוע של חטופים נהרגו כתוצאה מההפצצות חסרות האבחנה של צה"ל (מהדברים שהחמאס הורה לחטוף הרש גולדברג להגיד בסרטון ששוחרר לאחרונה, מסתבר שהחמאס מעריך ששבעים חטופים מתו בדרך זו).

הקבינט שקיבל את ההחלטה לצאת למלחמה, כלל שני רמטכ"לים בדימוס, אלוף לשעבר, וראש ממשלה שאישר וניהל מבצעים צבאיים רבים. יתר על כן, הרמטכ"ל דחף ולחץ על הקבינט לאשר את התמרון הקרקעי ברצועה. האנשים הללו ידעו היטב מה המבצע שהם מאשרים יכול ולא יכול להשיג. הוכחה לכך, ניתן היה למצוא בראיון שנתן גדי אייזנקוט לאילנה דיין. הגנרל המנוסה הסביר היטב לעיתונאית הוותיקה מדוע למבצע אין סיכוי לשחרר חטופים: הם אינם מוחזקים על פני הקרקע באובייקט מבודד כמו מטוס או אוטובוס, הוא אמר, אלא מוסתרים במנהרות שאליהם כוחות צה"ל יתקשו להגיע. קל להסיק, אם כך, שמטרות המבצע כפי שהוצגו לציבור נועדו לגייס עבורו תמיכה ציבורית אבל לא היו המטרות האמיתיות שהדרג המדיני ביקש להשיג.

מה היו, אם כן, המטרות האמיתיות של המבצע?

המטרה האמיתית הראשונה של המבצע – והיא יקרה לקואליציה הנוכחית – היא הגנה על ההתנחלויות בגדה המערבית. הנהגת המתנחלים זוכה ליצוג במשרדי מפתח בממשלה הנוכחית: האוצר, הביטחון, וביטחון הפנים. ההפיכה המשפטית שהקואליציה קידמה נועדה גם לפתוח את הדלת למהלך של סיפוח חד צדדי של הגדה ללא מתן זכויות אזרח לפלסטינים החיים בה ובדרך זו להבטיח את זכויות הקניין של המתנחלים על הבתים שברשותם.

בעשור וחצי שקדם למתקפת החמאס, נתניהו עשה כל שביכולתו כדי לשכנע את הציבור בישראל כי לכיבוש אין מחיר. ישראל, טען נתניהו, יכולה להפוך למעצמה טכנולוגית ולקשור קשרים עם מדינות ברחבי העולם הערבי למרות התרחבות מפעל ההתנחלות בגדה המערבית. המפתח לכך, הסביר ראש הממשלה, הוא שמירת הפיצול בין הגדה המערבית לעזה, כתוצאה מכך שכל אחד משני האזורים האלו נשלט על ידי ארגונים פלסטינים יריבים ומתחרים. נתניהו ככל הנראה גם חשב שנוצר לחמאס אינטרס להפוך למשתף פעולה של הקולוניאליזם היהודי בגדה כתוצאה מהכסף שהוא מקבל מנסיכות הגז קטאר.

מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר מוטטה את כל ההנחות הללו. החמאס השתמש בכסף מקטאר לבנות מכונת מלחמה משוכללת והפך את נתניהו למושא של לעג וקלס בישראל ומחוצה לה. לו ישראל הייתה מסתפקת בתגובה מוגבלת למתקפה, מתמקדת בשיקום גדר הביטחון ובעיסקת חטופים, לציבור היה זמן לדון בקריסה של "דוקטרינת ביבי" ולדרוש את הפלת הממשלה. על ידי ההחלטה לפתוח במבצע קנתה הממשלה זמן יקר ודחתה את הדיון הציבורי בשאלת המחיר של ההתנחלות בגדה המערבית.

המשך המלחמה והסירוב המעשי של הממשלה לסיימה, ממשיכים לשרת מטרה זו. על ידי דחיית עסקת חטופים נוספת, מסירה הממשלה מעל סדר היום את הדיון בשאלת "היום שאחרי," כלומר ההסדר המדיני שנועד להבטיח שקט לאורך הגבולות בדרכי שלום וזאת מאחר והממשלה חוששת כי הסדר כזה יחייב פינוי של חלק מההתנחלויות.

יתר על כן, הממשלה לא רק פועלת על מנת להגן על ההתנחלויות, אלא גם שוקדת על הרחבתו של פרויקט זה על ידי פעילות שנועדה למוטט את היציבות בגדה. כך למשל, הממשלה מסרבת לאפשר לפועלים מהגדה לחזור לעבודה בתחומי ישראל והיא מנסה לפגוע בתקציב הרש"פ על ידי סירוב להעביר כספים המגיעים לה על פי הסכמי פריז. כך נוצר מחנק כלכלי בגדה ויכולת הרשות הפלסטינית לשלם לשוטרים של הרש"פ, נפגעת. פעילות של מיליציות המתנחלים המיועדת לפגיעה ברכוש של פלסטינים וגירושם המשיכו גם אחרי ה-7 באוקטובר.

תוך כדי התמשכות הלחימה הממשלה פועלת לקדם את המטרה האמיתית השניה של המלחמה, והיא ההפיכה המשטרית. זו מכוונת לא רק לצמצום המרחב הדמוקרטי אלא להפרטה מלאה של כל השירותים הממשלתיים. הממשלה פועלת להמרתם בשיטת השוק והסתמכות על אתנן מגזרי. אלו מהלכים משלימים, למעשה. צמצום חופש הביטוי והזכות להפגין הם כלי לחניקת המחאה על קריסתה של מדינת הרווחה. מי שעמלים במיוחד על קידום מטרות אלו הם שרי הציונות הדתית.

וכך למשל, השר לביטחון פנים, יכול להמשיך במלאכת המינויים בצמרת המשטרה ולהפוך אותה למיליציה מפלגתית. כמו כן, איתמר בן גביר מפריט את הביטחון הלאומי על ידי חלוקה של עשרות אלפי כלי נשק לאזרחים. כך המשטרה מאבדת את מעמדה ככלי להבטחת הסדר ושמירת הביטחון לטובת שורה של מיליציות מקומיות. הביטחון האישי הופך למשימה של האזרח הבודד ולא של המדינה.

במקביל, שר האוצר יכול לחלק כסף למגזרים המקורבים לממשלה, החרדים והמתנחלים. כל זאת קורה בזמן ששירותי הבריאות, החינוך, והתחבורה הולכים ומתמוטטים מהחנק התקציבי שאותו שר אוצר כופה. כך ההצטרפות למגזר המתנחלי או החרדי הפכת לחלופה היחידה לקבלת שירותי חינוך ובריאות, לאחר קריסתן של מערכות החינוך והבריאות ששייכות לכלל הציבור.

המטרה השלישית האמיתית של המבצע הינה ניסוי כלים של הצבא המשולב בניסיון לשקם את המוניטין שלו. האשמה של הממסד הצבאי רחבה אף יותר מהכישלון המהדהד ביום הלחימה של ה-7 באוקטובר. לא היה ארגון שהפנים את "דוקטרינת ביבי" כמו הצבא. הצבא לא רק אבטח את ההתנחלויות אלא יצר שורה של הסדרים בירוקרטיים וטכנולוגיים שהפכו את הכיבוש וההתנחלות לפרויקטים בעלות נמוכה.

הצבא זיהה את חוסר הנחת של הבורגנות המשכילה ממשימת השיטור בגדה ולכן העביר את המשימה לאוכלוסיות מעוטות הכנסה ששירתו במסגרות כמו חטיבת כפיר וגדוד נצח יהודה. בני ובנות הבורגנות המשכילה השתלבו ביחידות טכנולוגיות שנועדו לאפשר לנהל את הסכסוך גם עם כמות נמוכה יחסית של כוח אדם. אלו זכו לשרת ביחידות שהבטיחו להם תעסוקה רווחית בעתיד ועל הדרך פתרו את בעיית "השמיכה הקצרה" של צה"ל.

בזכות זה, צה"ל יכול היה להעביר את עיקר כוחות היבשה למשימות אבטחה בגדה המערבית ולהשאיר כמות מזערית של כוחות לאורך הגבולות הצפוניים והדרומיים. הצבא שכנע את עצמו כי היכולות המודיעיניות של 8200 והטכנולוגיות הרובוטיות שנפרשו לאורך הגבול הדרומי יבטיחו כי הצבא לא יופתע, ואם יופתע, יוכל לתת מענה מידי.

עד כדי כך קנה הצבא את "דוקטרינת ביבי" שהקצינים הבכירים בחיל המודיעין סירבו להבין את האותות הברורים שסימנו מתקפת פתע קרבה. גם כשדרגי השטח במערך המודיעין – כמו התצפיתניות או אנשי הקבע ב-8200 – הביאו הוכחות משכנעות לכך, אטמו הקולונלים במסדרונות אגף המודיעין את אוזניהם. התקפת הפתע של החמאס ב-7 לאוקטובר הציגה גם את ההנהגה הצבאית ככלי ריק.

על מנת להתמודד עם הפחד וההלם בציבור הישראלי, הצבא נאחז בתמרון המשוריין בעזה כפתרון מיידי למכה התדמיתית שספג ב-7 באוקטובר. מאז 2006, השקיע המטכ"ל, שמונהג כדרך קבע על ידי קצינים מחיילות היבשה, ביכולות הטכנולוגיות שיאפשרו לשפר את הביצועים העלובים שהפגינו כוחות היבשה במלחמת לבנון השניה. מלחמת חרבות ברזל נתנה בידי גנרלים אלו את ההזדמנות לבדוק האם ההשקעה נשאה פרי ולבחון אותה במבחן העליון של שדה הקרב.

משהבינו אותם גנרלים שהמבצע הקרקעי לא יביא לתבוסת החמאס, נולדה המטרה הרביעית האמיתית של המבצע: משימת הנקמה. אף שידעו שהדבר ייצור לישראל בעיה קשה עם מערכת המשפט הבין-לאומית, האלופים במטכ"ל והאוגדונרים בשטח התירו לחיילים בחזית להעלות סרטונים ותמונות שישביעו את תאוות הנקם של הציבור וישכיחו את העובדה שהמבצע לא יצליח למוטט את ארגון החמאס.

כך הפך המבצע הקרקעי בעזה לכישלון צבאי והצלחה פוליטית. בחסותו משקמים הצבא והקואליציה את מעמדם הציבורי ומקדמים את האינטרסים המוסדיים שלהם. האגואיזם הפוליטי שלהם מתבטא בכך שהם מוכנים להתעלם מהבעיות הקשות שנולדו כתוצאה מכך: הפיכת ישראל למצורעת, מלחמת נצח ברצועה שהפכה למוגדישו, קשיים כלכליים ופילוג פנימי הולך ומחריף. פניהם של השרים והגנרלים למלחמת נצח. ואחריהם – המבול.

עריכה: תום אלפיה