אתמול(רביעי),  הכו את הנגב החדשות הנוראות על מציאת גופתם של חמזה ויוסף אל זייאדנה, שנחטפו לעזה בשבעה באוקטובר על ידי חמאס. לפי הפרסום ב"הארץ", קיימת סבירות שחמזה ויוסף נהרגו מהפצצות צה"ל. החדשות הזכירו לרגע את טבח השבעה באוקטובר, שלא הבחין בין יהודים לערבים אזרחי ישראל. כתוצאה מכך, לרגע נדמה היה שהגורל המשותף מחזק את הסולידריות בין יהודים לבדואים תושבי הנגב. בדואים נחטפו ונרצחו בשבעה באוקטובר, ותשומת הלב הציבורית הופנתה גם לסיפורי גבורה של אזרחים בדואים כמו נהג המיניבוס יוסף אל-זיאדנה, קרוב של יוסף וחמזה, שהציל תחת אש 30 צעירים וצעירות יהודים בפסטיבל המוזיקה ברעים. ברהט הוקם חמ"ל משותף, בדואי-יהודי, שסיפק סיוע חומרי לנפגעי המלחמה בעוטף עזה ובכפרים הלא מוכרים. אבל עבור תושבי הכפרים הלא מוכרים, הסולידריות התחלפה עד מהרה באימה, כשתוכנית המיקודים ל"הסדרת" ההתיישבות בנגב שמוביל השר עמיחי שקלי הורחבה, וקצב הריסות הבתים הוגבר ב-400 אחוזים במהלך שנת 2024, נתון שממשלת הימין רואה בו מקור לגאווה. 

בכתבה הקודמת, שפורסמה בשבוע שעבר, עסקנו ברקע הפוליטי וההיסטורי של המאמץ לעקירת הכפרים הבלתי מוכרים. כתבה זו עוסקת במאבקם של תושבי הכפרים נגד העקירות. שוחחנו עם מוסא אל-הואשלה, ראש הוועד של הכפר הלא מוכר ראס ג'ראבה, מזרחית לדימונה, המצוי במאבק נגד פינויו. הכפר היה מיועד להריסה עד סוף 2024, אך כמה ימים לפני סוף השנה בג"צ הורה על עיכוב פינויו ב30 יום.

מוסא, ספר על הכפר ועל המאבק שלכם.

"אנחנו גרים בכפר הזה מלפני קום המדינה. אני כיום בערך בן 58. אבא שלי חי פה, סבא שלי חי כאן. ב-2018 אמרו לנו שפלשנו לאדמות של המדינה. אנחנו לא פלשנו, אנחנו נולדנו פה. הם רוצים להרחיב את דימונה על חשבון הכפר שלנו. ביקשנו מהמדינה ומעיריית דימונה להפוך לשכונה בדימונה, והם לא הסכימו"

"המדינה טוענת שיש שטחים ביישוב קסר א-סר, מערבית לדימונה, אליהם אנחנו אמורים לעבור. ברשות הבדואים אומרים שהאדמות שייכות למדינה. מצד שני, האנשים שיושבים שם מתקשרים ואומרים לנו שהאדמות שלהם, ומאיימים עלינו לא להיכנס אליהן. שהם מפנים הם באים עם הצבא ועם השוטרים של בן גביר. אין לנו עכשיו לאן ללכת. 500 נפשות". בגלל קיום ה"פתרון" המוצע בקסר א-סר, רשויות המדינה קיבלו את הטענה תושבי ראס ג'ראבה הם סרבני פינוי.

"יש פה בחור שקוראים לו פרג', בן 86, הוא עזר לאנשים בדימונה כשהיו שם שני צריפים בשנת 58. נתן להם אוכל, מים, הכול. עבד בעיריית דימונה 23 שנים, כמו המון צעירים שחיים פה, שעושים קניות ועובדים בדימונה. בינתיים אנחנו פה. מחכים לטרקטור. אלא אם בית המשפט העליון יעצור את זה. במקום לבוא ולהרוס תמצאו פתרון."

במקום לבוא ולהרוס תמצאו פתרון

הפתרון המובן מאליו הוא הכרה בכפרים הלא מוכרים. כל הכפרים הלא מוכרים גדולים בהרבה מסף הגודל המינימלי של יישוב לפי הקריטריונים של מערכת התכנון הישראלית. כבר בשנת 2012 פורסמה תוכנית אב להכרה בכפרים הלא מוכרים בנגב. התכנית נכתבה על ידיו המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב יחד עם עמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון ועמותת סידרה – עמותת נשים ערביות בדוויות בנגב. התוכנית מציעה תהליך להכרה בכפרים הבדווים במקומם הנוכחי, מה שיאפשר להם אספקת תשתיות ושירותים כמו לכל אזרחי המדינה. הרציונל שהיא מציעה הוא פשוט: "הכרה בכפרים במיקומם הנוכחי עדיפה על תוכניות הממשלה הנוכחיות, המבוססות על העברה של עשרות אלפי בני אדם, כיוון ש[היא] מתבססת על הקשר ההיסטורי החזק של הכפרים לאדמותיהם ולמקום מושבם... התוכנית גם תחסוך משאבים רבים הדרושים לשינוי הגאוגרפיה האזורית ולאמצעי אכיפה, ותמנע את החרפת הסכסוך בין המדינה לבדווים". מתוך 46 כפרים לא מוכרים, 11 זכו להכרה והשאר נותרו בלתי מוכרים. בגליל, רוב ההתיישבות הבדואית זכתה להכרת המדינה בין 1994 ל-2007.

לדבריו של פרופ' אורן יפתחאל, מרצה לגאוגרפיה ותכנון עירוני באוניברסיטת בן-גוריון, "הסכסוך הזה כביכול הוא בעצם לא סכסוך. הסכסוך נכפה על ידי המדינה שתובעת את הקרקעות של הבדואים. ייהוד הקרקעות בגדה הוא על סמך הניסיון שנצבר בנגב. בנגב אפילו אומרים לבדואים, אנחנו אפילו לא מפקיעים כי הקרקע הזאת אף פעם לא הייתה שלכם. וזה עלבון מאוד מאוד צורב. נכון, אתם פה מאות שנים, אבל אתם פולשים, אתם גנבים, כי אף פעם זה לא היה שלכם.

"הנושא ההשוואתי גם הוא מקומם. אומרים לבדואים,  היישובים שלכם קטנים מדי, ובאותו זמן ישראל חוקקה חוק מיוחד בכנסת לאשר את חוות היחידים, שגרות בהן משפחה או שתיים, כדי שיהיו להן תשתיות, חשמל, מים, תחבורה. אני לא נגד חוות יחידים, הבעיה היא האפליה. אם יהיו חוות יחידים גם לבדואים, זה יפתור הרבה מאוד בעיות של מקבצים קטנים. יש בנגב מקום לכולם, ליהודים ולבדואים."

"אני מאמין שמאבק כזה יכול להציל את הכפרים"

ד"ר קייס נאסר, ד"ר למשפטים באוני ת"א ועורך דין בתחום התכנון והבנייה בזיקה לזכויות אדם ואזרח, מייצג כפרים בדואים מול רשויות האכיפה כבר 12 שנים. נאסר סבור כי נישול הבדואים בכפרים הלא מוכרים הוא דוגמה קיצונית לשימוש חמור בכלים משפטיים שנועד להביא לכמה שיותר הריסות בתים ופינוי של תושבים. לדבריו של נאסר, "ברמת השלטון המקומי ומדיניות התכנון, רשות הבדואים והמדינה רוצות כמה שיותר בדואים מצומצמים לכמה שפחות שטח".

איך מתנהל הפינוי?

"רשות הבדואים מחליטה באופן חד צדדי שמאות מקבצים צריכים להתפנות לשכונות מסוימות ביישובים מסוימים. הרשות בכלל לא מקיימת התייעצות עם המשפחות ולא מקבלת הסכמה. ואין אפילו תיעוד ברור להחלטות של הרשות. מדובר ברשות ציבורית שאמורה לפעול לפי חוק: לתעד החלטות, דיונים, לקיים התייעצות עם בעלי עניין. זה לא קורה אף פעם. למשל, משפחת אבו עסא בוואדי אל-ח'ליל, שייצגתי בבג"ץ.  החליטו להעביר אותם לשכונה אחת באום בטין. אין תיעוד. פשוט בא פקיד, מחליט להעביר אותם לשם. זה חוזר בכל פינוי. מישהו מחליט, אין שקילת חלופות. א"ב של משפט מינהלי לא מתקיים. אפילו אין שקיפות לאיזשהו תהליך החלטה".

מה קורה למי שמתנגד להצעה של רשות הבדואים?

"אם לא הסכמת, מגיעה האכיפה. הרשות פונה ישירות לפרקליטות המדינה, טוענת התושבים לא מסכימים להתפנות למה שהצעתי להם ומבקשת להוציא להם צווי הריסה. סעיף 239 של חוק קמיניץ מאפשר הריסה מהירה במקרים שבעל המבנה לא בחיים, פסול דין או בחו"ל, ומאפשר למדינה לבקש מבית המשפט צו הריסה שיפוטי אפילו ללא כתב אישום. בצווים האלה כתוב שהנמענים "לא ידועים". איך הם משכנעים את בתי המשפט? הם שולחים את המפתחים של רשות המקרקעין לאותה התיישבות, באים עם כוחות משטרה, במצב של פניקה וטרור, מדביקים הודעות הריסה, התראות, לא מדברים עם אף אחד. בהודעות כתוב בערך כך: 'אדוני הלא ידוע, בנית בנייה לא חוקית, עליך להגיע לחקירה של רשות המקרקעין'. אנשים, ששמם אפילו לא מופיע בהתראה, לא מגיעים לחקירה המאיימת. ואז הם מגישים לבתי משפט תצהירים, באנו להתיישבות, הגענו, לא הצלחנו לדבר עם אף אחד.  פעם חקרתי נגדית. שאלתי, דפקתם בדלת? אמרו לי: הנהלים שלנו הם לא לדפוק על דלתות. זה  פשוט מצג שווא. המדינה יכולה לאתר אותם, אפילו מכירה אותם, בשם, במשפחות. באים עם מצג השווא לבית המשפט ומקבלים את צווי ההריסה. הפרקליטות ובית המשפט עוצמים את עיניהם ומשתפים פעולה". 

מרגע שבית המשפט פסק ב-1984 שלבדואים בכפרים הלא מוכרים אין בעלות על הקרקעות, גורלם הוכרע?

"המצב של הבדואים הוא נקודת מבחן למערכת המשפט שלנו. היא לא יכולה לשתף פעולה בצורה כזו עם הטיהור האתני של הבדואים בנגב. למשל, הצורה שמשתמשים בחוק לפינוי כל כך אגרסיבי של הבדואים. בית המשפט לא בודק את ההליך של רשות הבדואים, לא בודק את התלונות שלי כאזרח, אז איך אפשר לקרוא לזה מדינה דמוקרטית? תפקידה מכוח הפרדת הרשויות לבקר את הרשות המבצעת. אם היא לא עושה את התפקיד שלה, אז לא צריך בתי משפט בכלל. זה חורה לי. אני מופיע בעשרות עתירות בבתי משפט, מבחינתם, כל העותרים הם פולשים. מלבד מקרה חריג אחד שבו שר הרווחה בממשלת בנט-לפיד, מאיר כהן,  התערב, בית המשפט דחה כמעט את כל העתירות של הבדואים שפנו אליו".

כשהממשלה נחושה לפנותם ובתי המשפט לא עומדים לצידם, מה נותר לבדואים לעשות?

"ישראל מנשלת את הבדואים כי מבחינתה הזכויות שלהם על הקרקע הן בלתי פורמליות. זו גישה שלא מתקבלת בעולם. הגישה היום היא לתת זכויות לאנשים מהיותם אנשים, לא מהיותם בעלי קניין. 

גם אם אני מקבל את גישת המדינה שלבדואים אין זכויות בקרקע, האם אין להם זכויות תכנון, זכויות לגבי העתיד שלהם, המשפחה שלהם? אם אין לי זכות קניין, אז אני כבר אדם חסר זכויות, אני שקית ירקות שאפשר להזיז אותי מפה לשם? בעולם הגישה הזו לא מתקבלת, בוודאי לא לגבי אוכלוסייה ילידית, שיש לה זכויות יתרות במקום שבו היא מתגוררת. כעו"ד, אני מרגיש אבוד. המדינה דורסת אותנו כמשפטנים בתוך המשפט המקומי, אבל הם כן דואגים כשגופים אמריקאים או בינלאומיים בודקים את מצב זכויות האדם. פעם הייתה ישיבה של ממשלת שוודיה על זכויות החברה הבדואית וזה עשה רעש. כשמישהו בודק אותם, הם נוהגים יותר באיפוק. במדינת ישראל אין החלטה רשמית שהיא לא מכירה בזכויות הבדואים. לכאורה, היא הקפיאה את המצב, למעט מקרים חריגים, כדי שהממשלה לא תצטרך להצהיר שהיא מפנה 300,000 תושבים, ובינתיים רשות הבדואים מפנה. זו נקודה שאנחנו צריכים להשתמש בה ולנהל עליה מאבק, שיוביל לעניין ציבורי ובין-לאומי. הם מנסים לפרק את הסיפור הבדואי למקרים פרטניים, אנחנו צריכים להציף את הסיפור הקולקטיבי. אני מאמין שמאבק כזה יכול להציל את הכפרים".

סייעה בהכנת התחקיר: שני פייס

עריכה: מעין גלילי