חמישה ימים לאחר שנעצר בחשד למגע עם סוכן חוץ, שוחרר העיתונאי והפעיל החברתי עבד אבו-שחאדה ללא כתב אישום, וכמעט ללא תנאים מגבילים. מעצרו, שהתבסס בין היתר על ריאיון שערך עם עזמי בשארה בפודקאסט שלו, התרחש על רקע חקירות השב"כ סביב הבחירות והטענות להתערבות זרה בהן.

עורכת דינו, הדיל אבו-סאלח, היא עורכת דין בארגון עדאלה, שם היא עובדת מאז 2024 במחלקה לזכויות פוליטיות ואזרחיות. היא הצטרפה לארגון כאשר הרדיפה הפוליטית נגד פלסטינים אזרחי ישראל הייתה בשיאה, בעקבות השבעה באוקטובר. מאז, היא עוסקת בעיקר בהגנה על חופש הביטוי: בייצוג מפגינים שנעצרו במחאות נגד המלחמה בעזה, בהליכים פליליים לפי החוק למאבק בטרור ובתיקי פסילת המפלגות הערביות.

"כשמדברים על חופש הביטוי, קל לחשוב שזה מוגבל למעצרים ולכתבי אישום", היא אומרת, "אבל הגברת הדיכוי והרדיפה אחרי השבעה באוקטובר הובילו לכך שעסקתי גם בצו גירוש של אישה ממזרח ירושלים שרצו לגרש בגלל ביטויים שלא הורשעה בגינם. השימוש בעבירות הקשורות לחופש הביטוי מוביל להרחבת הדיכוי גם לתחומים אחרים".

נתחיל במעצר של העיתונאי עבד אבו-שחאדה. מה בעצם קרה שם? למה עצרו אותו?

"במשך שעות ארוכות אחרי שעבד נעצר, לא הצלחנו לברר היכן הוא מוחזק, מי חוקר אותו ומדוע נעצר. רק ביום ראשון, כשעתיים לפני הדיון בהארכת מעצרו, נמסר לנו שהוא מוחזק בפתח תקווה. החקירה הראשונה שלו הייתה בשב"כ, ובתחילה גם לא אפשרו לו ליצור קשר עם עורך הדין שביקש".

"החשד היה למגע עם סוכן חוץ, והתברר שהוא נוגע לריאיון פומבי שערך עם עזמי בשארה בפודקאסט שלו. הוא נחקר גם על כספים, אף על פי שלא נתפסו במעצר שלו כספים כלשהם. ביום ראשון בבוקר המשטרה הוציאה צו איסור פרסום. התנגדנו לו, כי היה ברור לנו שהוא נועד לנפח את התיק ולשוות לו אופי ביטחוני חמור. השופטת קיבלה את ההתנגדות ואפילו העירה שאין לדיון בתיק את האופי הביטחוני שמנסים לייחס לו. המשטרה ביקשה בתחילה להאריך את המעצר ב-15 ימים, ולבסוף הסתפקה בבקשה לשמונה ימים".

מה היו הטענות שלכם בדיון?

"אחת השאלות המרכזיות שהעלינו הייתה אם המשטרה קיבלה את האישור הנדרש מפרקליטות המדינה לחקירת עיתונאי לפי הנחיה 14.12 לפרקליטות המדינה. נציגת המשטרה לא ידעה לענות. היא יצאה לכמה דקות, וכשחזרה אמרה שעבד הוא יועץ פוליטי ולא עיתונאי. זאת למרות שעבד עצמו אמר בחקירה שהוא פרשן פוליטי, ולמרות שהוא עיתונאי מוכר, שעושה את הפודקאסט שלו כבר שבע שנים ועובד עם כמה כלי תקשורת".

"התברר שגם צו החיפוש וגם צו המעצר הוצאו, לטענתנו, בניגוד לחוק. אבל בית המשפט קיבל את הפרשנות של המשטרה. זה לא מפתיע. ברגע שפלסטיני מפרשן את המציאות הפוליטית שלו, זה הופך לעניין ביטחוני, וההגנות המשפטיות שלו נחלשות".

"שאלנו גם איך פתאום עזמי בשארה הוא 'סוכן חוץ'. האם הוא עובד בשירות מדינת אויב? האם הוא פועל מטעם ארגון טרור? המשטרה לא הצליחה להראות שיסודות העבירה מתקיימים, אבל היה ברור שבית המשפט ישתף עם זה פעולה".

עבד שוחרר אחרי חמישה ימים, ללא כתב אישום וכמעט ללא תנאים מגבילים. האם אפשר לומר שהמעצר עצמו היה העונש?

"בהחלט. מאז השבעה באוקטובר היו יותר מאלף מקרים של מעצרים של פלסטינים אזרחי המדינה על רקע התבטאויות פחות מ-50% מהם הגיעו לכתבי אישום, אבל ביותר מ-95% מהמקרים בתי המשפט האריכו את המעצר. זאת אומרת שמאות אנשים ישבו במעצר על אף שבסופו של דבר לא הוגשו נגדם כתבי אישום. בנוסף, ייצגנו בקרוב ל-250 מעצרים שהמשטרה ביצעה בחיפה בהפגנות נגד ההשמדה בעזה. בעשרות מתוך המקרים הללו, המשטרה עצרה אנשים ושחררה אותם למחרת בבוקר כדי להימנע מהבאתם בפני בית המשפט, כי היא ידעה בעצמה שאין במעשי המפגינים כל עבירה".

"בכל המקרים האלה, המעצר עצמו הופך לעונש. המטרה היא להעביר מסר של הפחדה פוליטית, ובמרבית המקרים זה מצליח. במקרה של עבד, יש לו מזל שהוא השתחרר, אבל המקרה שלו לא שונה מהרבה מקרים אחרים. לדעתי, המשטרה נמנעה מביקורת שיפוטית נוספת, כי אם היא הייתה מגיעה לבקשת הארכת מעצר שנייה, לא היו לה ראיות להציג".

"אבל במקרה של עבד היה גם הקשר פוליטי מאוד מסוים: הנרטיב של 'גניבת הבחירות'. עבד לא היה היחיד. נעצרו גם שלושה אנשים בנגב, ששוחררו באותו יום. היה ברור שמשתמשים במקרה של עבד כדי להפחיד עיתונאים, ובמקביל להצדיק את הנרטיב שלפיו הערבים גנבו את הבחירות. זה נמשך עד היום. השב"כ עדיין מחפש שעירים לעזאזל כדי להוכיח את התיזה של גניבת הבחירות".

ראינו במהלך המלחמה גם פגיעה קשה בעיתונאים פלסטינים בעזה ובגדה המערבית. האם את רואה קשר בין הדברים?

"ברור שהמשטר הישראלי מנסה לרדוף את האמת. בעזה, הרג העיתונאים היה חלק מהניסיון לחזק את הנרטיב הישראלי שהפשיט אנשים מהאנושיות שלהם. בלי עיתונאים, אף אחד לא יכול לראות את האמת. כשעיתונאים זרים לא הורשו להיכנס, זאת הייתה הדרך היחידה לשקף לעולם מה קורה שם. כל עיתונאי בולט בסופו של דבר נהרג בידי ישראל".

"בעזה צורת הדיכוי הייתה השמדה, בגדה המערבית מדובר על אלימות יומיומית וטיהור אתני, ובתוך ישראל אחד הכלים המרכזיים הוא המעצרים על רקע התבטאויות. עיתונאים הפכו למטרה. אבל יש כאן גם מסר רחב יותר: האזרחות שלכם היא על תנאי. אתם חייבים לפעול רק בגבולות ה'מותר', והגבולות האלה משתנים כל הזמן".

יש לנו תיק שבו אנחנו מייצגים שני פעילים שיצאו להפגין ב-19 באוקטובר 2023, יומיים אחרי הפצצת בית החולים הבפטיסטי בעזה. הם קראו סיסמאות שפלסטינים אזרחי המדינה קוראים כבר 50 שנה. אני כמעט לא מכירה מישהו שלא קרא את הסיסמאות האלה בהפגנות. אותן סיסמאות המשיכו להישמע גם אחר כך, בהפגנות אחרות, מבלי שבוצעו מעצרים על רקע הסיסמאות ומבלי שאנשים הועמדו לדין בגין השימוש בהן. אין כאן שום קוהרנטיות. מה שמותר ומה שאסור משתנה בהתאם לנסיבות הפוליטיות".

בבחירות האחרונות ראינו השתתפות פוליטית חסרת תקדים בחברה הערבית, ומצד שני ניסיונות לערער על הלגיטימיות של ההצבעה הערבית. עכשיו, כשיש אפשרות לחילופי שלטון, האם את חושבת שהמצב עשוי להשתנות?

"אני רוצה להיות אופטימית ולהגיד שכן. הרבה מהאנשים שנמצאים עכשיו בממשלה רואים בגזענות ובפשיזם דרך חיים - אלה הערכים שלהם. אפרטהייד, אפילו בנושא של עונש מוות, הוא מבחינתם דבר מקובל".

"מצד שני, הממשלה הנוכחית הרחיבה את הגבולות של מה שנחשב אפשרי ומקובל באופן כזה שגם מי שירצה לחזור למצב שהיה לפני השבעה באוקטובר, מרגיש מורתע. צריך גם לזכור שהרבה מהמנהיגים של מה שמכונה "גוש השינוי" היו מעורבים בעצמם בהרג של אנשים חפים מפשע. איזנקוט, למשל, היה הרמטכ"ל בזמן צעדות השיבה בעזה. אני רוצה להיות אופטימית, אבל קשה להיות אופטימית באווירה שאנחנו חיים בה".

את מתארת מציאות שבה גם בתי המשפט משתפים פעולה עם הפגיעה בזכויות. האם מערכת המשפט עדיין יכולה לשמש כתובת עבור אזרחים פלסטינים שזכויותיהם נפגעות?

"אנחנו ממשיכים ללכת לבתי המשפט, למרות התחושה שהשפה המשפטית השתנתה אחרי השבעה באוקטובר. השופטים בעצמם אומרים את זה. בתחום חופש הביטוי, למשל, שופטים הרגישו בנוח להגיד לנו שלמרות שהחוק לא השתנה, הפרשנות שלהם השתנתה בעקבות המצב, ובהתאם לכך, השתנו גם גבולות המותר".

"וזה לא מוגבל לבתי משפט השלום או המחוזי. גם בבית המשפט העליון אנחנו רואים את זה. אחרי השבעה באוקטובר, המדינה התחילה להחזיק בגופות של אזרחים פלסטינים, ובית המשפט הצדיק את זה בכך שיש חטופים ישראלים בעזה, ולכן לגיטימי להחזיק בגופתו של פלסטיני אזרח ישראל שיש חשד שהשתתף באירוע טרור, על מנת להשתמש בה למשא ומתן מול חמאס. זאת למרות שהמדינה לא תמיד מציגה תשתית ראייתית מספקת. היו לי שלושה מקרים שבהם המדינה שחררה גופות אחרי חודשים, כי לא היו לה ראיות. אין שום דבר שיכול לתקן את העוול שכבר נעשה למנוח ולבני משפחתו, שהמשיכו לחיות בחוסר ודאות לאורך כל אותה תקופה. בינתיים, גם אחרי שכל החטופים שוחררו, אנחנו מייצגים בעתירות בעניינן של שמונה גופות של פלסטינים אזרחי המדינה שהמדינה עדיין מחזיקה בהן".

"התחושה היא כאילו אנחנו נמצאים בבית משפט צבאי. למרות שזה לא אמור להיות השיח המשפטי עם אזרחים, הגבולות היטשטשו אחרי השבעה באוקטובר. המסרים שהציבור והפוליטיקאים מהימין משדרים חלחלו גם לבתי המשפט. השופטים עצמם מייצרים הרתעה כלפי האזרחים הפלסטינים, אבל בעיניי זה גם משקף את ההרתעה שהם עצמם חווים - את החשש שלהם לתת פסקי דין שנותנים ערך לזכויות אדם או לזכויות יסוד של פלסטינים אזרחי המדינה".

עם כל מה שאת מתארת, מאיפה את שואבת את הכוח להמשיך?

"בלי קצת תקווה אי אפשר להמשיך להיות עורכת דין כאן. אבל אני לא זוכרת אף ניצחון משפטי שלא היה עצוב. לשחרר גופה זה ניצחון משפטי, אבל כל הסיפור שם הוא כאב".

שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה 

עריכה: שירז אנגרט