טור זה נכתב אחרי הבוקר הקשה מנשוא שבו חזרנו שוב, רחמנא ליצלן, בהפלת כמה טונות של פצצות על עזה, למלחמה הארורה, לאובדן חיים אינסופי.

שמענו בשנה וחצי האחרונות לא מעט אמירות כי תושבי עזה, גם החפים מפשע והבלתי מעורבים מתוכם, הם כמו עמלק. לעתים - שכל הפלסטינים הם כאלה. לפעמים נשמעו דברים אלו מפי שרים וחברי כנסת - כולל ראש הממשלה - או רבנים בציונות הדתית. המסקנה הברורה מהכינוי היא שיש "למחות" את אותם עמלקים, כדברי המצווה, מה שמאפשר להצדיק בעיני אותם דוברים את ההרג רחב ההיקף של אזרחים ברצועת עזה מאז פרוץ המלחמה. בשבוע שעבר הגדיל לעשות שופט בית המשפט העליון דוד מינץ כשבפסק דינו השתמש בסוגיה ההלכתית של מלחמת עמלק כדי לחזק את נימוקיו להחלטה לאפשר את הרעבת אזרחי רצועת עזה באמצעות עצירת הסיוע ההומניטרי.

לנוכח ההשלכות כבדות המשקל של הטענות האלה, אני רוצה לצלול לעומק המקורות היהודיים ולבחון את סיפור מצוות מחיית עמלק, ששולח שורשים עמוק במורשת היהודית. למעשה, הוא חלק בלתי נפרד ממנה - כמו שאלוהים עצמו אומר למשה רבנו בספר שמות: "יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". 

מה עשה לנו עמלק

הסיפור מתחיל כשעם ישראל יוצא ממצרים, כשהוא – תלוי לפי אילו פרשנים קוראים – חלש, מותש, כמעט בלי נשק או משאבים. בני ישראל צועדים שלושה ימים במדבר בלי מים, מתלוננים בפני משה ואלוהים, מבקשים שיתנו להם לשתות. בסוף משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים, אבל בדרך עולה שאלה שמטלטלת את בני העם: האם יש אלוהים שמלווה אותם או לא?

ואז, ברגע זה של חולשה, מופיע עם אחר, שהתורה קוראת לו עמלק. הוא תוקף את עם ישראל, שזה עתה השתחרר מעבדות, במקום שנקרא רפידים. מה מניע אותו? עם ישראל יצא ממצרים עם עושר שניתן לו בדרך ניסית בלי קרבות, ועמלק רואה בו הזדמנות להשיג כוח, כסף, עבדים ושפחות. הוא בוחר לתקוף דווקא כשהם מותשים וצמאים, כשאמונתם מתערערת. מסופר במדרש שחלק מהעם נפלט מההגנה שהאל סיפק להם - כל שבט דן נשאר מאחור כדי לשמור על החלשים ולתמוך בהם. עמלק לא בוחל באמצעים: הוא פוגע דווקא בנחשלים, תוקף אותם באכזריות, ומשתמש באלימות כדי לערער לא רק את העם, אלא גם את האמונה בכוח שמעל.

אבל התוכנית שלו נכשלת. הוא נסוג, והקרב מסתיים בניצחון של העם החלש לכאורה, בזכות מנהיג צעיר בשם יהושע שאלוהים מצוה על משה להורות עליו להוביל את הלוחמים. לפי המדרש, הבחירה ביהושע היא כנציג של עם ישראל - תלמיד של משה עבד ה' מבחירה, ויורש ברכותיו של יוסף בן יעקב דרך משפחת אביו. יוסף נחטף מבית אביו ומאז גיל 17 חי עשרות שנים בחברה אכזרית ומושחתת. הוא תמיד שמר על אמונתו ואמות המוסר שלו. עמלק לעומת זאת גדל אצל אביו אליפז בן עשיו, שגר עם סבא יצחק. למרות ההזדמנות ללכת בדרכו של יצחק, עמלק בחר בדרך חיי החרב של עשיו. כשצאצאי עמלק תוקפים את צאצאי יעקב בהנהגת צאצאו של יוסף ברפידים, זו לא רק סכנת חיים לעבדים המשוחררים אלא גם מפגש עם האנטי-תזה של דרכם. בסוף, בעיקר בזכות מבט לשמיים ותפילה לאלוהים הם מנצחים, זוכים לשרוד עוד יום של נדודים במדבר.

מאוחר יותר, מגיע ציווי: לזכור את מה שעמלק עשה ולהילחם בו. אבל איך עושים את זה? התשובה לא פשוטה. כשיש מלך בישראל ונביא שמקבל נבואה מאלוהים, הוא יכול להורות לצאת למלחמה נגד עמלק. בלי נביא, כדי לדעת מתי לצאת למלחמת מצווה צריך כלים נוספים כמו אורים ותומים וסנהדרין - אותם אין לנו היום. אז חכמים לאורך הדורות הציעו דרך אחרת: לא להשמיד אנשים, אלא רעיון. המסורת מזהה בעמלק משהו עמוק יותר מקבוצה דמוגרפית כזו או אחרת: שורש של תאווה לכסף ולשליטה, שמוכן לעבור על כל גבול, כולל הרג ודיכוי המוני, כדי להשיג את מטרותיו.

העמלקיות שבתוכנו

ברעיון העמלקי יש להלחם, אך מה עם בני האדם שהם צאצאי עמלק עצמו? כבר אצל חז"ל ניתן למצוא דוגמאות לויתור על השמדת צאצאי עמלק, ואפילו הכלתם כחברים לגיטימיים בחברה. יש סיפור מדהים בתלמוד על צאצאים של המן האגגי - שהיה עצמו מבני עמלק, ושניסה להרוג את ישראל רק שלוש דורות קודם לכן - שהתגיירו, הפכו לחלק מעם ישראל, למדו תורה ולימדוה. לפי ההלכה, גם אם מישהו הוא צאצא ביולוגי של עמלק, אין לפגוע בו אם הוא חי בשלום ולא נלחם בנו, או לפחות שומר את שבע מצוות בני נוח, מספר כללים בסיסיים שצוו בהם כל בני האדם וגם חוקי האסלאם מקיימים. אבל לא פחות חשוב  – היום אין לדעת מי הם אותם צאצאי עמלק.

אז אם לא חייבים להרוג, איך מקיימים את הציווי למחות את זכר עמלק? התשובה היא במישור הרוחני: על ידי מעשים טובים, שינוי פנימי ומלחמה בערכים שמייצג עמלק. מה הם הערכים האלה? המקורות החסידיים מלמדים: מרדף אחר כסף וכוח, במיוחד על חשבון החלשים. עמלק לא מסתפק במה שיש לו, תמיד רוצה יותר, והוא מוכן לשבור כל כלל מוסרי בדרך. למשל, במלחמה שפרצה מחדש בהקרסת הפסקת האש על ידי ישראל ב-18.3, כשיותר ממאה ילדים נהרגו בשעות הראשונות, אפשר לראות שבירה של גבולות מוסריים בסיסיים – כמו הכללים המוסריים שמנחים את דיני המלחמה החילוניים, וגם ההלכות הדתיות שחלות על מלחמת רשות, כמו איסור על הרג נשים וילדים. במובן הזה, תאוות השליטה הזו, שמפרה שלום ומביאה הרס, היא עמלקית.

על חרבך תחיה?

רבי נתן מברסלב, תלמידו של רבי נחמן, מתפלל על שלום ורחמים בין כל בני האדם, יהודים ואחרים כאחד. הוא מבקש מאלוהים להסיר שנאה ומריבות מהעולם ולהביא חיים של חסד וצדק. התפילה הזו עומדת בניגוד חריף לדרך של עמלק. גם בדברי חכמים אחרים הסיפור ממשיך: עמלק הוא נכדו של עשיו, שקיבל מיצחק אביו ברכה שמסמלת חיים של מאבק ואלימות – "על חרבך תחיה". לפי הרב עמיאל, מרבני תנועת המזרחי, לאומיות יהודית אמיתית, לעומת זאת, אמורה להתבסס על ערך יסוד: כל אדם נברא בצלם אלוהים. הערך הזה קודם לערך הבחירה בעם ישראל. כשהערך הזה נשבר, נשארת לאומיות ריקה מתפיסת המוסר ההומניסטית שאנו מוצאים בתנ"ך, במשנה, בתלמוד, בספרי חסידות מכל התקופות ובספרי המוסר היהודיים.

הרב תמרת שפעל בפולין במהלך מלחמת העולם הראשונה, הזהיר את הצעירים שנהו אחר התנועה הציונית מפני מלחמות ודיכוי. הוא האמין שהייעוד של עם ישראל הוא להראות דרך אחרת – חיים של שלום, שבהם "וכיתתו חרבותם לאיתים" הופך ממשפט יפה למציאות. הוא ראה במלחמה ובשאיפה לשליטה קללה שמרחיקה אותנו ממושא שאיפותינו האמיתי: עולם שבו הידע והקרבה האלוהית ממלאת את הכל. כמו שכתוב אצל ישעיהו, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

במלחמות יש, במודע או שלא, התקרבות לערכים של עמלק במקום התקרבות לאלוהים, למוסר, ולטוב לכלל האנושות. הרב עמיאל שהזכרנו קודם טען שבחירת ישראל אינה רק זכות, אלא חובה – חובה לפעול מתוך חיבה לכל העמים ולהיות להם לעזר בכל מה שיצטרכו, תמך ומצפן מוסרי. מצפן מוסרי זה אמור להכווין אותנו גם בשאלת שחרור החטופים או המשך המלחמה. לפסיקת הרב עמיאל, כל הרג חפים מפשע עובר על איסור "לא תרצח". אך עוד בימי הביניים, רבנו בחיי, תלמיד של הרמב"ן, הוסיף ולימד אותנו: במעמד הר סיני אלוהים בחר להציג את עצמו בפני עם ישראל כמי ששחרר את העם מעבדות, ולא כמי שברא את העולם, כי שחרור שבויים חשוב יותר אפילו מהבריאה עצמה, וזה יפה יותר לאלוהים להתגאות בו. אנחנו מצווים ללכת בדרכיו – כלומר, לפעול לשחרור, לא לדיכוי. כשאנו מתנהגים כמו עמלק, שחותר לרצח, לשליטה ולצבירת עושר וכבוד, אנחנו מאבדים את היכולת לקיים את הערך הזה.

גם הרב תמרת מזהיר מפני מדינה שמתבססת על כוח בלבד. הוא רואה במלוכה סכנה שמרחיקה את הקשר הישיר עם אלוהים ומביאה אותנו להיות כמו כל העמים האחרים שבורכו בברכת עשיו, "ועל חרבך תחיה", וחיים במלחמות אינסופיות. עם ישראל יצא לגלות כדי להתמקד בתורה, שהתפתחה עם הזמן ולא נשארה קפואה בסיפורי התנ"ך. מי שמנסה לחזור לימי התנ"ך בלי נביא, בלי קול מוסרי ברור, מסכן את כולנו. התרופה לכל זה היא לחזור למוסר התורה האמיתי - לימוד, גמילות חסדים, חתירה לצדק וגאולה דרך התפילה ולא דרך כיבוש האדמה. זהו זמן של תוהו ובוהו מוסרי גדול ורק על ידי כוח התורה וכוח המוסר שבה יהיה אפשר לעשות בו סדר.

כמו שכתב רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה הראשון של העדה החרדית בירושלים, בשנה שאחרי טבח תרפ"ט - מדון בין העמים בארץ ישראל מרחיק את הברכה והשכינה מהארץ. שנזכה לעשות תשובה, להחזיר את השלום והברכה לארץ הזו. נראה שמה שיכול להשמיד את עמלק היום הוא שיתוף פעולה יהודי-ערבי לא אלים, סרבנות, סיום המלחמה, שחרור החטופים והפסקת הדיכוי. שנזכה להתרחק מדרכו של עמלק, להיות ענווים רודפי צדק ושלום, מסתפקים במה שיש לנו, ועמלים על שחרור כל המדוכאים שבעולם מתחת עול הדיכוי והאכזריות. ושנזכה לראות בשוב החטופים וסיום המלחמה והכיבוש.

מאיר שבתי הוא חסיד ברסלב, חבר בבני אברהם - קבוצת פעילים דתית, חרדית ומסורתית נגד הכיבוש ובעיקר בחברון, חבר בעומדים ביחד בירושלים, מתנדב בנוכחות מגינה בבקעת הירדן דרך מסתכלים לכיבוש בעינים, גֵר בירושלים.

עריכה: סתו גרסטל

צילום: אנאס מוחמד