איפה אנחנו עכשיו

המעמד המקצועי-מנהלי (ממ"מ) בישראל - עורכי הדין, הרופאות, המהנדסים, המרצים, היועצות, עובדות הסוציאליות, אנשי ההיי-טק, שופטים, עיתונאים, ומנהלי מחלקות ציבוריות - חווה זה שנים משבר חריף. מה שפעם נתפס כמעמד של מומחים נטולי פניות, משרתים את טובת הכלל, הפך בעיני חלקים גדולים בציבור  הישראלי לסמל של ניתוק, התנשאות, לעיתים אף שחיתות מוסדית. כינויי גנאי כמו "ישראל הראשונה", "האליטות", ו"הדיקטטורה של בג"ץ", שהחלו כאסטרטגיות של הימין הפופוליסטי, הפכו לתפיסה עממית רחבה.

הממ״מ עצמו דוחה את הביקורת הזו כעלילה מסוכנת שנולדה באלט-רייט האמריקאי והיגרה לישראל דרך טוויטר, ערוץ 14, ו-"מכונת הרעל." ואכן, במובנים מסוימים מדובר בדמוניזציה. אך הדחייה המוחלטת של הביקורת הזו מאפשרת לממ״מ לחמוק מחשבון נפש עמוק: האם יש יסוד אמיתי לטענות על ניכור, שליטה, ופטרונות? 

מאמר זה יוצא מתוך ההנחה שבבסיס הביקורת הפופוליסטית הימנית על הממ״מ יש גרעין של אמת. במציאות הישראלית, הממ״מ אכן מחזיק בעמדות כוח - גישה למשרות בכירות, שליטה במוסדות ציבור, דומיננטיות בשיח התקשורתי, ובידול חברתי־כלכלי - אך הוא ממשיך לראות את עצמו כשליח ציבור ניטרלי, שכל מבוקשו הוא "לשמור על שומרי הסף", להפעיל שיקול דעת מקצועי, ולנהל את המדינה ביעילות.

הפער הזה בין הדימוי העצמי לבין האופן שבו הציבור תופס את עמדת הכוח של הממ״מ מייצר תחושת ניכור הולכת ומחריפה. כאשר הממ״מ מתעקש להציג את עצמו כמי שעומד "מעל לפוליטיקה", בעוד שלמעשה הוא מעצב מדיניות, תומך באסטרטגיות שמקדמות את האינטרסים של קבוצות מסוימות, ומגייס את שפת המדע כדי לגבות הכרעות ערכיות, הוא עלול להיתפס ככוח סמוי אך דומיננטי. תחושת הצביעות הציבורית נובעת לא רק מהתנגדות למדיניות, אלא מההכרה שהכרעות פוליטיות עטופות בעטיפה של ניטרליות.

התמודדות עם הביקורת הזו מאפשרת להבין שמדובר במשבר מבני וגלובלי, ולא באירוע ישראלי מבודד. זהו משבר של מעמד שלם של מקצוענים שהבחירות הפוליטיות והכלכליות שעשה בעשורים האחרונים (לרבות שיתוף פעולה עם תאגידים, בנקים וקרנות פיננסיות במסגרת המהפכה הניאו-ליברלית) הובילו אותו לאבד בהדרגה בסיס ללגיטימציה מוסרית, ולמצוא את עצמו בעין הסערה של הביקורת הציבורית.

במסגרת שותפות זו, הפנה הממ״מ בהדרגה את גבו למשימה החברתית ההיסטורית שראה בעצמו כנושא הדגל שלה מאז מלחמת העולם השנייה: קידום מדיניות שוויונית, הבטחת רווחה ציבורית, והגנה מוסדית על אוכלוסיות מוחלשות. בחינה של התהליך ההיסטורי הזה מאפשרת להבין את ההיגיון הפנימי של שיתוף הפעולה עם הניאו־ליברליזם; את הסיבות לפיצולים הפנימיים שנוצרו בתוך הממ״מ עצמו; ואת התנאים המאפשרים להפוך את המשבר להזדמנות לבנות פרויקט פוליטי חדש: כזה שיאחד את הממ״מ עם מעמד העובדים, ולא יעמוד מולו.

קצת היסטוריה 

היסטוריונים מתארים את הממ״מ בעולם המערבי כקבוצת ביניים שהתבססה על אידיאל של "שליחי ציבור": אנשי מקצוע שקיבלו החלטות בשם הכלל, תוך הסתמכות על מומחיות, אתיקה, והזדהות עם ערכים אוניברסליים. רופאות, מורים, שופטות, עובדים סוציאליים ומרצים - כולם ראו בעצמם, ולעיתים גם נתפסו כך, כנושאי דגל של שוויון, אחריות ציבורית ושירות.

גם בישראל עוצב דימוי דומה, אם כי בתרבות מקומית יותר: הכלכלן הציבורי שמנסח מדיניות כלכלית רציונלית, המרצה הכותבת בעברית כדי לטפח את הרוח הלאומית, עורך הדין הפועל למען חופש ביטוי, או מהנדסת ביטחונית שמפתחת טכנולוגיה שנועדה להבטיח עליונות צבאית. כולם נתפשו כמי ששייכים לאותו אתוס. את המקום הזה בתוך המערך החברתי רכש הממ״מ תוך כדי שהוא פועל, כמעט תמיד, מתוך מנגנוני המדינה ולמענה. 

אולם, גם בתקופה שבה נדמה היה שהסדר הזה יציב, היו בתוך הממ״מ קולות של אי-שביעות רצון. רבים הרגישו שהתמורה שהם מקבלים אינה משקפת את רמת ההשכלה שלהם או את תרומתם לחברה ולכלכלה. ההזדמנות לשינוי הגיעה באמצע שנות השבעים כאשר בעקבות מלחמת יום כיפור ב-1973 והמהפכה האיראנית ב-1979, זינקו מחירי הנפט, והכלכלות המערביות נקלעו למיתון מלווה באינפלציה. משבר זה הוביל לשורה של תהליכים - שחיקת מדינת הרווחה, קיצוצי תקציב, הורדת מיסים, ליברליזציה של המסחר, והפרטת השירותים הציבוריים - שפתחה עבור חלקים מהממ״מ פתח לעבוד בשכר גבוה יותר עבור תאגידים, בנקים וקרנות פיננסיות.

משנות השמונים ואילך, קבוצות שונות בתוך הממ״מ מצאו את עצמן משתלבות באופן טבעי יותר ויותר בפרויקט הניאו־ליברלי. במסגרת זו, הפכו מגזרים מתוך הממ״מ לסוכנים פעילים של המהפכה הניאו־ליברלית. הם לא רק הרוויחו ממנה, הם גם הצדיקו אותה אידיאולוגית, דחפו לשינויים מוסדיים שיאפשרו את העמקת המדיניות, ושיווקו אותה לציבור הרחב כמופת של רציונליות וקדמה. 

זו הייתה עסקה שקטה של תועלת הדדית: ההון נזקק מהממ"מ לידע, שיטות ביצוע והצדקות ערכיות; הממ״מ קיבל בתמורה מההון מעמד, תנאים, ותחושת שליחות חדשה. ראשית, היא אפשרה לו לקבע את שליטתו בתחומים מרכזיים של חיי היומיום: כלכלה, משפט, חינוך, בריאות, תכנון ותקשורת. אנשי המעמד לא היו עוד רק מבצעים של מדיניות שקבעו פוליטיקאים כפי שהיה קודם לכן. בעידן המהפכה הניאו-ליברלית הם הפכו למתכננים, רגולטורים, ושותפים לפיתוח אסטרטגיות ארוכות טווח. שנית, הברית העניקה להם תנאים חומריים מועדפים: שכר גבוה יחסית, השקעות בקרנות ייעודיות, נגישות לדיור בשכונות נחשקות, והפרדה חלקית ממערכת השירותים הציבוריים. ולבסוף, היא חיזקה את תודעת השליחות: הממ״מ תפס את עצמו ככוח מרסן - ולעיתים מציל - בתוך שוק משתולל. כמעט כאילו השתלבו במערכת הניאו-ליברלית במטרה להגן עליה ועלינו מעצמה.  

עם הזמן, הישגים אלה התרגמו גם לשעתוק מעמדי בין-דורי: רכישת נדל״ן, השקעה בהון פיננסי, הזדמנויות חינוכיות לילדי המעמד, ושליטה בכניסה למקצועות דרך השכלה גבוהה ומבחני הסמכה; אבל הברית הזו גם יצרה פער פנימי וחשפה מתחים ישנים בתוך המעמד.

מי הרוויח ומי נשאר מאחור?

הממ״מ מעולם לא היה קבוצה הומוגנית. לכל אורך דרכו התקיים בו מתח פנימי - לפעמים סמוי, לפעמים גלוי - בין שני תתי־מעמדות: הטכנוקרטים מצד אחד, והאינטלקטואלים מצד שני. הטכנוקרטים - מהנדסים, רופאים, כלכלנים, אנשי מדעי הטבע וענפים יישומיים של מדעי החברה - נטו להזדהות עם מוסדות המדינה, להתעניין בשאלות של "איך" ולא של "למה", ולראות עצמם כשותפים טבעיים ליעדים הלאומיים של צמיחה, ביטחון וניהול תקין. לעומתם, האינטלקטואלים - אנשי מדעי הרוח והחינוך, סוציולוגים, עובדים סוציאליים, אנשי תקשורת וחוקרות משפט רדיקליות - נטו לבקר את המדינה, לתאר אותה כמיליטריסטית, היררכית או דכאנית, ולמקד את עיסוקם בזכויות, צדק וסולידריות.

השונות הזו לא נעלמה כשהשליטה עברה מידי המדינה לידיו של ההון, אלא להפך. המהפכה הניאו־ליברלית רק העמיקה את הפער: בעוד שהטכנוקרטים הצליחו למנף את הכישורים שלהם בשוק - עובדי היי־טק, רופאים מומחים, עורכי דין בפירמות הגדולות, כלכלנים, ואנשי תקשורת ויחסי ציבור - הרי שהאינטלקטואלים הפסידו מהסדר החדש. מורים בפריפריה, עובדות סוציאליות, רופאי משפחה, מרצים מן החוץ במדעי הרוח והחברה, עובדי תרבות, אנשי ארגוני חברה אזרחית - כל אלה מצאו עצמם מול תנאים מתדרדרים, שכר נשחק, ואופק תעסוקתי מצטמצם. הם לא יכלו לתרגם את השכלתם לרווח בשוק הפרטי, משום שתפקידם - סיוע לאוכלוסיות מוחלשות, טיפוח חשיבה ביקורתית, עידוד אמפתיה ושותפות -לא זכה להכרה מצד בעלי ההון. ההון לא היה זקוק להם ולכן גם לא תגמל אותם. כך נוצר מצב טרגי: דווקא מי שראו את עצמם כחוליה האנושית, המוסרית והתרבותית של הממ״מ, נשחקו ראשונים.

לאבחנה התעסוקתית הזו מצטרפת תופעה נוספת, שמחריפה את קווי השבר: דור שלם של צעירים משכילים שנכנסו אל שוק העבודה המקצועי ופגשו מציאות עגומה. רבים מהם הם צאצאים של חברי הממ״מ מדור הבייבי בום, אותם הורים שאימצו בהתלהבות את מהפכת ההפרטה והצביעו שוב ושוב למפלגות שקידמו אותה. בשיח העולמי, צעירים אלה, בני דור ה-Y וה-Z, מכונים בשם הפריקריאט (Precariat): מעמד מתהווה של עובדים חסרי ביטחון תעסוקתי, ללא קביעות, ללא תנאים סוציאליים, ולעיתים גם ללא הכרה מקצועית מלאה. בישראל, זה מתבטא למשל במרצה שמלמד בשתי אוניברסיטאות כדי לגמור את החודש, או במורה שמועסק דרך עמותה חיצונית וללא אופק תעסוקתי. הפריקריאט הוא הלב הפועם של הממ״מ־המפסיד. זהו חלק במעמד שלא רק נשחק אלא גם נבגד. וכשמצרפים לכך את מחירי הדיור, קריסת השירותים החברתיים, והיעדר כל אופק ציבורי לעתיד מקצועי יציב, ברור מדוע הפיצול הזה איננו רק כלכלי. הוא מזין תסכול פוליטי עמוק.

ואז בא הימין

חלק מהקולות הביקורתיים - במיוחד כאלה שנפלטו משורות האקדמיה, התקשורת והתרבות - מצאו את דרכם למפלגות הימין. שם הועמקה הביקורת הלגיטימית על השילוב בין ידע להון לכדי נראטיב בעל מאפיינים קונספירטיביים: סיפור על "אליטה מנותקת" שמונעת מהציבור לנהל את חייו ולממש את רצונו.

האינטלקטואלים של הימין רכבו על תחושת התסכול הרווחת בקרב מעמד העובדים: התחושה שמוקדי הכוח סגורים בפניהם, ושגם אם ינצחו בבחירות, לא יוכלו לשנות דבר מהותי. הם הדגישו את שליטתו של הממ״מ במנגנוני קבלת ההחלטות, בשפה הציבורית, ברגולציה, באקדמיה ובמערכת המשפט. ובמקביל, הם תקפו את ההתמקדות של חלקים מהממ״מ בפוליטיקת זהויות: דרישה להבטחת ייצוג במוסדות, בלי התמודדות אמיתית עם מבני הכוח הכלכליים. אלא שייצוג, חשוב ככל שיהיה, לא שינה את העוול היסודי: חלוקה לא שוויונית של הון, רכוש ומשאבים הן בין קבוצות אתניות, והן בין המעמדות עצמם.

כדי להבין מדוע היה קל לאינטלקטואלים הימנים להפוך את הממ"מ לדמון צריך לזכור דבר פשוט: המעמד הוא הפנים של הסמכות. לאורך השנים, שימש הממ״מ כמתווך בין המדינה לבין מעמד העובדים ובאותה מידה גם כמי שאוכף עליה משמעת: העובד הסוציאלי שמונע קצבה, התובע שמבקש עונש חמור, המורה שנוזף, האחות שצועקת בתור, כל אלו היו שליחי ציבור, אך גם נציגי מערכת.

כל עוד הממ״מ ייצג מדיניות שוויונית וחי בתנאים דומים לאלה של קהל היעד שלו, סמכותו התקבלה. אך כאשר הפך למוציא לפועל של מדיניות ניאו־ליברלית, ולמתווך בין ההון לציבור, התהפכה התפיסה. הציבור הרחב אולי לא פוגש טייקונים או שרים ביום־יום, אך הוא פוגש את הממ״מ כל הזמן: בבית החולים, בבית המשפט, ובשידורי החדשות. המפגש הזה, שבו ידע וסמכות נתפסים ככוח שמופעל מלמעלה על חיי היומיום, הפך את הממ״מ ליעד קונקרטי לשנאה מעמדית. לא במקרה סימנו אינטלקטואלים מהימין את הממ״מ כמטרה. כפי שטוענים גם חוקרי הפוליטיקה של המומחיות בעולם, הכעס הציבורי מופנה פחות כלפי בעלי ההון ויותר כלפי אלה שטוענים לפעול בשם "המדע" או "הציבור", אך בפועל משמרים סדר חברתי מקוטב.

בישראל, נראטיב זה קיבל ניסוח אידאולוגי מובהק בידי אינטלקטואלים ימנים כמו גדי טאוב ואבישי בן חיים. טאוב היה בין הראשונים שייבא לשיח המקומי את ההבחנה בין "ניידים" ל"נייחים": הראשונים הם אנשי הממ״מ: רב־לשוניים, קוסמופוליטיים, מעוגנים במוסדות הידע, המשפט והמדיה; ואילו השניים הם הציבור הרחב, השורשי, המקומי, שהודר מן המרכז לטובת רעיונות ליברליים מוסרניים. בן חיים, מצידו, סילף לצרכיו את המונח "הגמוניה" שהציע ההוגה הסוציאליסט אנטוניו גראמשי  והפך אותו לאבחנה חדה בין "ישראל הראשונה" (שהיא בלשונו הממ״מ: מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה) לבין "ישראל השנייה" שהיא הציבור הפשוט, המזרחי, המסורתי, מודר מהשיח אך לא מהקלפי.

התיאוריות הללו, למרות שלעיתים הצביעו על תסכולים אמיתיים, הסתירו מהתמונה את הגורם המרכזי: ההון. הן התמקדו באליטה המקצועית־תרבותית אך העלימו את כוחם של הטייקונים, הבנקים והתאגידים הבינלאומיים. בכך הן שירתו את מבני הכוח הכלכליים שהניעו את המהפכה הניאו־ליברלית. לא מפתיע, אם כן, ששני ההוגים זכו לחיבוק תקשורתי דווקא בערוצי הטלוויזיה שבבעלות ההון.

אלא שטאוב ובן־חיים אינם מקוריים במיוחד. רעיונותיהם הם עיבודים פוליטיים מקומיים של תפיסות שנוסחו כבר בשיח האמריקאי והאירופי ורק הועתקו אל ההקשר הישראלי כדי להסביר דרכו את הקרע החברתי. המתחים שהם ניסחו - בין הממ״מ לבין הציבור, בין מוסדות ידע לבין תחושת הדרה - אינם ייחודיים לישראל. במילים אחרות: לא מדובר רק בשבר ישראלי, אלא במשבר גלובלי. אירועים כמו המשבר הפיננסי של 2008, מגפת הקורונה של 2020, והמהפך האלקטורלי בארצות הברית של 2024, הפכו את הסדק בין הממ״מ למעמדות האחרים לקרע פוליטי גלוי.

לא שבר, משבר

המשבר הפיננסי של 2008 היווה נקודת מפנה עולמית ביחסים שבין הציבור הרחב לבין המעמדות המקצועיים־מנהליים. אם לאורך העשורים שקדמו לו נתפסו מומחים - כלכלנים, משפטנים, עיתונאים, וביורוקרטים - כמי שמוסמכים לנהל את הכלל בזכות הכשרתם ויושרתם, הרי שלאחר קריסת הבנקים, ההתפוררות של ההבטחות הניאו־ליברליות, ומדיניות ההצלה של המוסדות הפיננסיים על חשבון הציבור, האמון באנשי המקצוע התמוטט. 

הציבור לא האשים רק את הבורסות והבנקים אלא גם את מי ש"חתמו על העסקה", ייעצו לממשלות, וסיפקו את הנרטיב: המומחים עצמם. תחושת הניכור כלפי הממ״מ הפכה לאבן יסוד בפוליטיקה הפופוליסטית של העשור שלאחר מכן. השנאה כלפי האליטות המקצועיות - שנתפסו כמשתפי פעולה עם ההון, או לפחות כמי ששתקו בזמן אמת - התגלמה בארועים כמו ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות של 2016, והמשאל על פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי (גם הוא ב-2016) שהסתיים בניצחון הבדלנים הבריטיים ובברקזיט. 

מגפת הקורונה של 2020 לא יצרה את הסנטימנט האנטי־ממ״מי אך העמיקה והחריפה אותו באופן חסר תקדים. בעיני רבים ממעמד העובדים, הקורונה חשפה את הפער המעמדי בין מי שיכול היה להסתגר בבית, לאפות לחם, לצפות בנטפליקס ולכתוב טורי דעה, לבין מי שנאלץ להמשיך לארוז בשר, למסור חבילות ולעבוד בסופרמרקט.

הממ״מ - שניהל את המשבר ברמה הרגולטורית, התקשורתית והמדיניותית - נתפס כמי ששמר על עצמו היטב, בזמן שאחרים נחשפו לוירוס. התחושה בקרב מעמד העובדים הייתה שהממ״מ מדבר בשם "המדע", "האחריות" ו"השוויון", אך בפועל נהנה מפריבילגיה של מרחק והגנה והותיר את הסיכון לאחרים. כך הפכה הקורונה, בעיני רבים, לרגע שבו השנאה לממ״מ הפכה מוחשית.

בתוך ההקשר הזה, כהונתו השנייה של טראמפ הפכה למערכה ישירה נגד הממ״מ. הוא לא הסתפק בניקוי פוליטי של הדרג המקצועי, אלא ערער על עצם הרעיון של מומחיות, של אובייקטיביות, של שיקול דעת מוסדי. אלפי עובדי מדינה פוטרו, ומוסדות כמו מערכות המדע, המשפט, התקשורת והאקדמיה הפכו למטרות להפחתת תקציבים וערעור לגיטימציה.

המודל שגיבש טראמפ הדהד באופן מטריד את מה שעשה אילון מאסק בטוויטר. לאחר שרכש את הפלטפורמה, פיטר מאסק כ-80% מהעובדים, בטענה שכולם ניתנים להחלפה באינטליגנציה מלאכותית. בצעד סמלי במיוחד, מאסק פיטר את צוות ניטור התוכן, הקבוצה שתפקידה היה לאזן בין חופש ביטוי לאחריות ציבורית. במובן זה, טוויטר הפכה למעבדה ניסיונית: פלטפורמה שבה הממ״מ מוחלף, מושתק, ומאבד לגיטימציה. מאסק לא הסתפק בפיילוט טכנולוגי. כשמונה ליועץ מיוחד לנשיא טראמפ והועמד בראש "המחלקה לייעול ממשלתי", הפך את הרעיון הזה לאסטרטגיה לאומית. לפי רוב ההערכות, מאסק קיצץ למעלה מ-210,000 משרות פדרליות. דפוס הפעולה הזה של מאסק - האיש העשיר בעולם - משדר מסר ברור: מבחינתו של ההון, הברית עם הממ"מ הסתיימה. היא מילאה את תפקידה ההיסטורי ונמצא לה תחליף טכנולוגי.

בישראל, הדינמיקה הזו קיבלה ביטוי מקומי ייחודי. רק שנה לאחר פרוץ המשבר הפיננסי, חזר בנימין נתניהו לשלטון (2009), ובשנים שלאחר מכן בנה את עצמו בהדרגה כ"לוחם באליטות". על אף הרקע הכלכלי-אמריקאי שלו, וקשריו הענפים עם הממסד הפיננסי והתקשורתי, בחר נתניהו לאמץ רטוריקה אנטי-ממ״מית. מערכת המשפט, התקשורת, והאקדמיה - כולם הוצגו ככוחות שמבקשים לשלוט בציבור ולהצר את ריבונותו. כך, כבר ב-1999, בעיצומה של מערכת הבחירות, אמר נתניהו: "האליטות האלה, מה שקוראים אליטות, הם שונאים את כולם, הם שונאים את העם, הם שונאים את הספרדים, שונאים את הרוסים, שונאים כל מי שלא הם, כל מי שלא אצלם, האתיופים, הספרדים, הרוסים, כולם. אנחנו אספסוף גאה".

שנים לאחר מכן, עם הגשת כתבי האישום נגדו, חזר על ניסוחים אלה והאשים (2020): "גורמים במשטרה ובפרקליטות [ש]חברו יחד לעיתוני השמאל, אני קורא להם חבורת "רק לא ביבי", כדי לתפור לי תיקים מופרכים והזויים..." המסר היה ברור: נתניהו מגלם את רצון העם מול ממסד מתנשא שמי שמאייש אותו הוא הממ״מ. 

העמדה הזו הוקצנה עוד יותר לאחר 2020, כאשר גם בישראל התגברו הקולות שראו באנשי בריאות הציבור, שופטי בג"ץ, יועצים משפטיים, גנרלים, ואפילו טייסים בחיל האוויר, לא "שומרי סף", אלא חלק ממה שכונה על ידי הימין הפופוליסטי האמריקאי "הדיפ סטייט": רשת מדומיינת של פקידים ואנשי מקצוע שנתפסת כמי שחוסמת את רצון הרוב ופועלת לשמר את שליטתה מאחורי הקלעים. 

ההדהוד בין הסנטימנט האמריקאי לישראלי היה מיידי, ובמובנים רבים עדיין בעיצומו. ממשלת הימין הנוכחית רק החריפה את המתקפות על הנציגות הבכירה של הממ"מ במנגנוני השלטון - בפרקליטות, בבג"ץ, בתקשורת ובשב"כ - והגבירה את מאמציה לפטר את נציגי הממ"מ מעמדות מפתח. בשונה ממאסק, המבקש לצמצם את עצם קיומו של המנגנון הממשלתי, הממשלה הישראלית שואפת למלא אותו באנשי שלומנו - לא אחת חסרי כל ניסיון מקצועי - במטרה להחליף את עקרון האוטונומיה המינהלית בשליטה פוליטית ישירה.  

המתקפה הנוכחית מעידה על בדידותו הנוכחית של הממ״מ בעידן פוליטי משתנה. מעמד העובדים שונא אותו וההון אינו רוצה עוד בשירותיו. אבל המשבר גם פותח פתח לחשוב מחדש על תפקידו הממ"מ. האם יוכל לשרוד על ידי בניית ברית חדשה-ישנה עם מעמד העובדים על בסיס אינטרס משותף?

מה עושים עכשיו?

אולי כדאי להתחיל מהשאלה הפשוטה: איך בונים משהו אחרי שכל היסודות מתערערים? אם רוצים לחדש את הקשר בין המעמד המקצועי-מנהלי לבין מעמד העובדים, לא מספיק לדבר על ערכים או על סולידריות כללית. צריך לחשוב על פרויקט פוליטי שיש לו גם תשתית כלכלית משותפת, גם מוסדות שיחברו בין הקבוצות, וגם שפה חדשה שתאפשר להן לראות את עצמן באותה קואליציה.

השלב הראשון הוא גיבוש מדיניות אוניברסלית - כזו שפונה לכל שכבות העבודה, ללא אפליה וללא מבחני הכנסה, ומבוססת על זכות ולא על צדקה. חינוך חינם מגיל אפס ועד סוף התואר הראשון; מערכת בריאות ציבורית אחידה וללא מסלולים פרטיים מקבילים; פרויקט חדש של דיור ציבורי שלא מיועד רק לנזקקים, אלא פתוח גם למעמד העובד הרחב; כל אלו הם צעדים שיכולים לאחד אינטרסים בין טכנאים לאקדמאים, בין עובדות סוציאליות לאחיות, בין מרצים לפרמדיקים. לא מתוך חמלה, אלא מתוך הבנה ברורה: זהו אינטרס מעמדי משותף.

אבל מדיניות לבדה לא תספיק. צריך גם לבנות מחדש מוסדות של ייצוג. איגודים מקצועיים שמאחדים לא רק את המומחים אלא גם את עובדי השטח באותו תחום - כמו אחיות, רופאים, ואנשי ניקיון במערכת הבריאות - יכולים להפוך לבסיס לכוח פוליטי חדש. גם מודלים של שיתוף ציבור - קואופרטיבים קהילתיים וועדי שכונות - יכולים לייצר תחושת בעלות ומעורבות שמעבר להצבעה אחת לארבע שנים. 

אבל כדי להציע תכנית פוליטית ריאלית ולא רק חזון ערכי, צריך להכיר בעובדה: ניסיונות דומים כבר נעשו גם בישראל וגם בעולם. הם לא הצליחו. הקשת הדמוקרטית המזרחית, לדוגמה, הציעה שילוב ייחודי בין שיח זהות מזרחי לבין מאבק על מדיניות חלוקתית, אך לא הצליחה להתבסס כתנועה עממית רחבה או כפלטפורמה פוליטית אלקטורלית. החיבור בין מפלגות העבודה וגשר בשנת 2019 ייצג ניסיון מלא תקווה, אך ריק מתוכן. הוא לא הציע סדר יום כלכלי מגובש, לא הציג תשתית מוסדית שתאפשר שותפות אמיתית, ובוודאי לא דיבר בשפה מעמדית שתוכל לגעת בעומק הפערים החברתיים.

גם בעולם נרשמו ניסיונות שאפתניים אך מוגבלים. ברני סנדרס בארה"ב וג׳רמי קורבין בבריטניה ניסו לגבש ברית בין הממ"מ לבין מעמדות עובדים מוחלשים. שניהם הציעו מדיניות אוניברסלית רדיקלית ושיח סוציאליסטי אמיתי. אך שניהם נבלמו בידי מנגנוני המפלגות המסורתיות (הדמוקרטים והלייבור בהתאמה), סומנו כאיום על "המרכז", והודרו מהשלטון.

אפשר לפרש את הכישלונות האלו כהוכחה שהפרויקט הפוליטי שמבקש לחבר מחדש בין הממ״מ לבין מעמד העובדים הוא בלתי אפשרי. אולי הפיצול ביניהם עמוק מדי. אולי הזהויות התרבותיות - הסנוביות של הממ״מ והחשדנות ההיסטורית של המעמדות העובדים כלפיו - חזקים מדי מכדי לאפשר איחוד מעמדי. אבל אפשר גם לראות בהם ניסיונות שהקדימו את זמנם. ניסיונות אמיצים, חלקיים, שצמחו בתוך תקופה שבה הממ״מ עדיין היה בטוח בעצמו: מעמד יציב יחסית, עם תחושת עליונות מקצועית, ומידה לא מבוטלת של שייכות לסדר הקיים. 

היום, התנאים השתנו. הממ״מ כבר לא בטוח. הוא נשחק, נשפט, ומותקף, ויש לו הרבה פחות להפסיד. הברית שהיתה לו עם ההון קרבה אל סופה. האוטונומיה המקצועית שלו הולכת ומתמוססת; מוסדותיו מאבדים אמון ציבורי; התנאים התעסוקתיים של חלקים הולכים וגדלים מהמעמד מתקרבים לאלה של מעמד העובדים שהוא חשש מלהשתייך אליו. דווקא מתוך המשבר הזה, עשויה לצמוח נכונות חדשה  לשוב אל ברית ישנה שנשברה. הפעם, אולי, מתוך ענווה, מתוך הכרה הדדית, ומתוך ההבנה שהמאבק לצדק חברתי לא יתחולל לא בשם הערכים, אלא בשם האינטרסים.

גיא לרון הוא מרצה וחוקר במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

עריכה: ענת זלצברג