לפני שבוע, ב1.5, כל עובדי המגזר הציבורי קיבלו תלוש שכר עם סעיף חדש: "חוק התייעלות כלכלית".  הסעיף מוריד את שכרם ב-3.3%, ונועד לממן את הוצאות המדינה הבלתי נגמרות במלחמה נגד עזה. עקב הקיצוץ, פתחו הגננות והמורות בשביתה החל מיום שישי (2.5). השביתה הזו היא חסרת תקדים: מגזר שלם ששובת באופן ספונטני, שהצליח לארגן ערוצי תקשורת בין מורות וגננות בכל רחבי הארץ באופן אורגני ומלמטה, שהקים לעצמו הנהגה תוך ימים – וכל זה בניגוד מפורש ומוחלט לעמדת האיגוד המקצועי שלכאורה מייצג אותם.

מה קרה דווקא עכשיו שהביא את עובדות החינוך לקצה? הרי קיצוצים בשכר, הרעת התנאים המחפירים ממילא, וזלזול במורות הן לא תופעות חדשות. ולמה דווקא עובדות חינוך הן אלה שיוצאות ראשונות למאבק בגזירות הכלכליות של הממשלה והמלחמה, ולא כל יתר המגזרים שתנאי ההעסקה שלהם הורעו באותו קיצוץ?

זעם, כעס, תסכול

אם יש משהו שחזר בשיחות שלי עם מורות בניסיון להבין את המצב זה תחושות קשות של כעס, זעם, ותסכול. הדר (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה זו), מעידה שהיא בחיים לא ראתה משהו כזה. הדר היא מנתחת התנהגות בבית ספר לחינוך מיוחד בתל-אביב. מאז ומעולם החינוך המיוחד לא שובת ולא מפסיק לעבוד – לא בקורונה ולא בצל הטילים. "נשות החינוך המיוחד תמיד באות לעבוד מתוך מסירות עמוקה, כי הילדים על הרצף האוטיסטי זקוקים ליציבות. אבל עכשיו, אפילו מורות החינוך המיוחד שובתות. זה אומר שהביאו אותן לקצה".

מה הביא אותן לקצה דווקא עכשיו?

"לי זה ברור שהסיפור פה זה לא הקיצוץ הנוכחי בשכר, אלא הבעיה התחילה הרבה קודם. עובדת הוראה לא יכולה להתקיים מהעבודה שלה, לא יכולה לסגור את החודש. אי אפשר לחיות מזה: שכר-דירה, אוכל. אי אפשר. השכר כ"כ נמוך – זה אבסורד. ובגלל שזה המצב, עובדות עוזבות והעבודה של אלה שנשארות הופכת ליותר קשה. סטאז'ריות, עם אפס שנות ניסיון, הופכות למחנכות כיתה. בעבר, בחינוך המיוחד הייתה חלוקה בין מחנכת כיתה למורה משלימה. סטאז'ריות היו לרוב מורות משלימות שמקבלות הדרכה והנחיה מהמחנכת. אבל בגלל שאין תקנים, סטאז'ריות צריכות להיות מחנכות כיתה בלי מורה משלימה. אתה מבין? אין נשות צוות שילמדו את הילדים שלכם. מערכת החינוך קורסת. יש מקצועות שכבר לא מלמדים כי אין מורים. וזה לא רק אצלנו. זה מטורף. העבודה הזו קשה ושוחקת. מהרגע שאת מגיעה לעבודה ועד הרגע שאת יוצאת הביתה, את עובדת בכל הכוח 6-7 שעות ברצף. יש ימים שאין זמן ללכת לשירותים.

ואז, בנוסף לכל הקושי והשכר הנמוך, מגיע תלוש משכורת ומורה רואה שחסרים לה 600-700-800 שקל, את חוטפת חום. אומרים שהצפרדע לא שמה לב שהיא מתבשלת כי המים מתחממים לאט לאט. אז אולי הגבירו את המעלות טיפה יותר מידי בבת אחת. אז הצפרדע שמה לב. המורות זועמות. אני בחיים לא ראיתי דבר כזה."

נועה, מורה מקצועית בבית ספר לחינוך מיוחד, גם היא מספרת על האווירה בבית הספר לאור הקיצוץ. "היה כעס מאוד גדול, ותחושת השפלה. אני בעיקר מרגישה שמזלזלים בנו. באינטליגנציה שלנו, בעבודה שלנו. חושבים שאנחנו לא חשובות ושאנחנו לא חכמות מספיק בשביל לקרוא את ההסכם שנחתם מעל הראש שלנו. צוחקים עלינו בפרצוף".

שר האוצר סמוטריץ' אמר שאנחנו במלחמה ודרש מהמורות 'להיכנס מתחת לאלונקה'. מה היית עונה לו?

"שייכנס לכיתה וילמד שיעור".

מה הוא היה רואה?

"למשל אצלנו בחינוך המיוחד, הוא היה רואה שאין נשות צוות" אומרת נועה. "הוא היה רואה שאנחנו עובדות ללא הפסקה, ולפעמים אין לי זמן לעשות פיפי. הוא יראה צוות עייף ומתוסכל. הוא היה רואה שכל יום חסרות נשות צוות וצריך לתמרן. המערכת כל יום משתנה, כי צריך לסתום חורים. כל הזמן שורדים את השבוע. הוא היה רואה נשים צעירות בנות 25 – עייפות. בגיל 25 את לא אמורה להיות עייפה – את אמורה להיות בשיא שלך!"

המצב הזה ככה כבר הרבה שנים, למה דווקא עכשיו המורות שובתות?

"נראה לי שהיום זה קורה כי ב-5 שנים האחרונות דרשו מהמורים המון, עוד מאז הקורונה. כל הזמן אנחנו צריכות להמציא את עצמנו מחדש. אנחנו צריכות להיות חזקות בשביל הילדים. יש מורות שהילדים שלהן הלכו למילואים. חלקם נהרגו במלחמה. ובתוך כל הקושי הזה, דורשים מאיתנו להמשיך את החוסן בשביל הילדים. כשיש אזעקה ואני רצה עם הילדים למקלט אני מפחדת – אבל אני חייבת להיות חזקה בשבילם. כשאני עם ילדים אוטיסטים בתוך המקלט בזמן אזעקה, הם חוטפים התקפים. זה קשה. אז לא רק שדורשים מאיתנו את כל זה – בנוסף לכל זה, תיכנסו תחת האלונקה, כלומר, לוקחים לנו את המעט כסף שהיינו מקבלות."

אין אמון

חוסר האמון של המורות השובתות במערכת חזר שוב ושוב בשיחות איתן. העובדה שאומרים למורות 'להיכנס מתחת לאלונקה' ולקבל בהכנעה קיצוץ בשכר הזעום שלהן בזמן שחברי-כנסת ושרים מעלים לעצמם את השכר לא נתפס כעוד אמירה צינית של פוליטיקאים מושחתים, אלא כסימפטום למשבר אמון רחב יותר. הקיצוץ הזה לא מרגיש כמו מס לגיטימי, אלא כמו גניבה. לפי הדר, "אם היה אמון בממשלה, ולא היינו מרגישים שגונבים מאיתנו כסף אולי אנשים היו סובלים את הקיצוץ. כי תקופה ארוכה [אחרי ה7.10] הייתה תחושה של ביחד. אבל זה נגמר."

נוסף על כך, תגובת משרד החינוך לשביתה רק החריפה את תחושת חוסר האמון של המורות במערכת. נשות חינוך רבות סירבו להתראיין לכתבה זו מחשש לחשוף את זהותן ולהיות חשופות לסנקציות כלכליות מטעם משרד החינוך. הנשים שהסכימו להתראיין, עשו זאת בתנאי ששמן לא ייחשף.

נועה, כמו מורות רבות, לא עובדת משרה מלאה כמורה. "בימי רביעי אני עובדת כעצמאית, וכששיתפתי חברות בבית הספר שאני מתכננת לעבוד בעסק העצמאי שלי, קיבלתי מהן הודעות שלא אפרסם את העשייה שלי ברשתות החברתיות. שאני מסכנת את עצמי. משרד החינוך מוציא צווים לשימוע למורות כדי למנוע את השביתה. זה מטורף. מורות מפחדות שירדפו אותן."

מיכל, מחנכת כיתה בבית ספר בחינוך הממלכתי, מעידה שהיא לא מתרשמת מהאיומים. "אף אחד לא לוקח ברצינות את האיומים בפיטורין כי יש מחסור כ"כ גדול במורות. כרגע החשש הוא האיומים שלא ישלמו על ימי המחלה שלקחו בזמן השביתה, אבל לא ברור עד כמה זה חוקתי."

יעד מרכזי לאכזבה והכעס של המורות היה הסתדרות המורים. "ההסתדרות מכרה אותנו" הדר אומרת. "יש כעס מאוד גדול על יפה בן-דוד כי קיבלו את ההסכם עם האוצר, ובעצם ההסתדרות אמרה לנו לא לשבות". מיכל גם כן מעידה: "ההסתדרות לא מייצגת את האינטרסים של המורות כמו שצריך." לכן, היא אומרת, גם התפתח שיח ער בתוך קבוצות המחאה לגבי היחס להסתדרות. "יש שיח רחב על לעזוב את ההסתדרות, על הקמה של התארגנות חדשה. ההתארגנות של המורות היא כבר הרבה יותר רחבה מאשר הקיצוץ הספציפי. זה ברור שאנחנו לקראת משהו הרבה יותר משמעותי מאשר רק לבטל את הקיצוץ." 

ניתן לראות ששני תהליכים מקבילים הביאו אותנו לנקודת הקצה הנוכחית. ראשית, קריסת מערכת החינוך מבחינת שחיקת המורות ותנאי העסקתן, תהליך שמתרחש כבר שנים רבות מאוד. ושנית, תהליך מואץ של השנתיים האחרונות, של קריסת אמון המורות בממשלה, במשרדי האוצר והחינוך, וגם האכזבה והכעס על הסתדרות המורים שכבר לא מייצגת את האינטרסים האמיתיים של המורות. שני התהליכים הללו הביאו למצב שבו המורות מתנגדות להמשיך לשרת את הסדר הקיים, שנראה שהשאירו אותן לבד לסבול בו. 

כח נשי

ההתארגנות הזו מביאה איתה שלל רגשות, ולא כולם שליליים. יחד עם הכעס, האכזבה והמיאוס, הייתה בולטת בשיחות גם תחושת העצמה.

מיכל אומרת שהדרישה המיידית של המחאה היא "לבטל לחלוטין את כל הקיצוצים בלי להוריד שכר למורות שלקחו ימי מחלה ושבתו". אבל שהמטרות ארוכות הטווח הן הרבה יותר שאפתניות מזה. ב2026, הסכם השכר הקיבוצי אמור להיפתח, והמחשבה היא להגיע מוכנות "עם דרישות הרבה יותר נרחבות. להביא את מעמד המורה למקום אחר".

לפי מיכל, המצב הקשה של מערכת החינוך גרם למשהו לא צפוי: "המחסור במורים כ"כ גדול שהמורות מבינות כמה הכוח שלהם גדול. בסופו של דבר אם כל המורים מתאחדים, ובתי הספר נסגרים זה משבש את המשק. ולכן נוצרה ההבנה שיש לנו המון המון כוח, וזה עומד בניגוד לתנאים שאנחנו מקבלות. היחס החברתי והשכר והתנאים, מבטאים מצב כאילו אנחנו סקטור מוחלש, כשבפועל יש לנו המון כוח". היא מספרת שמורות מתחילות להבין כמה כוח יש להן כשהן פועלות יחד, "וזה כשלעצמו דבר מאוד משמעותי שכבר קרה. ללא קשר לתוצאות השביתה הנוכחית".

נועה מוסיפה גם את הפן המגדרי: "המחאה הזו היא מחאה נשית. מחאה של נשים חזקות. והיא לא עוסקת רק בכסף. היא על הכרה שחינוך הוא חשוב. וזה משהו מאוד נשי. העובדות הן שלגברים הקפיטליסטיים לא אכפת מהחינוך. אכפת להם מכסף. ולנשים כן אכפת מהחינוך. סמוטריץ' אומר שאנחנו נאבקות על כמה אחוזים. זה לא המאבק בכלל. אנחנו נאבקות על הכרה בכך שחינוך זה לא עניין של מה בכך. זה לא אחוזים. זה החיים. זה כל המדינה. המדינה מתקיימת עלינו. מגיע לנו לקבל תגמול על העבודה שלנו, וגם מגיע לנו לקבל כבוד והכרה. אני גאה בכל הנשים וכל המורות והגננות. אז אני קוראת לכל הנשים בארץ וגם לגברים – תתמכו בנו!"

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה.

עריכה: מעין גלילי