ביום ראשון האחרון (17.8), נערכה ברחבי הארץ שביתת מחאה למען סיום המלחמה בעזה והחזרת החטופים. ארגוני העובדים בישראל לא היו ברחובות ולא הובילו את השביתה, והיעדרותם ממנה זכתה לביקורת קשה מצד מתנגדי הממשלה והשמאל. בראשית ימיה של ההפיכה המשטרית והעימות על יסודות הדמוקרטיה הליברלית בישראל, כתבתי בגנותם של אלו המבקרים את ארגוני העובדים על חוסר מעורבותם במאבק נגד הממשלה. מאז עברו מים רבים בירקון, והימים ההם נראים רחוקים כמו עידן המלחמה הקרה, בו התווכחנו אם העבודה תנצח את ההון או להיפך. 

ההפיכה המשטרית אמנם עדיין איתנו, אך היא הפכה היום באופן מובהק לרכיב אחד מיני רבים, בתוך מה שנראה כהקרסה מכוונת של החברה הישראלית. למעשה, בחסות טבח השבעה באוקטובר ופשעי המלחמה הבלתי נגמרים בעזה, ממשלת ישראל ה-37 הפכה לגורם חסר מעצורים. היא הופכת  את ישראל למדינה מצורעת, ומצרעת עימה את החברה כולה, ששותפה – בעל כורחה או בהתלהבות מזעזעת – באותם פשעים.

אל מול זה, ההתנגדות למדיניות הממשלה מעולם לא הייתה רפה יותר. מפלגות האופוזיציה מציגות אלטרנטיבות כחושות ועמומות, ללא קריאה ברורה לפעולות ממשיות של אזרחים – דוגמת סירוב קולקטיבי לשירות במלחמה הפושעת או התארגנות לשביתה כללית עד הפלת הממשלה. גם התנועה החברתית שמובילות משפחות החטופים, נאבקת נגד הניסיון לבצע פוליטיזציה של המאבק לעצירת המלחמה והשבתם  שבמהותו הוא בלתי נפרד מהמאבק להפלת הממשלה.

היכן ארגוני העובדים?

כשצופים בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית כולה, ניתן לדמיין אופוזיציה אפקטיבית יותר  בארגוני העובדים; מטרתם המרכזית היא השמירה על וההרחבה של הדמוקרטיה, באמצעות העצמת  העובדים והעובדות ומאבק על חלוקת הכוח וההון בחברה. אולם אלו כמו נדמו לגמרי, שותקים ברובם אל מול הרס העם הפלסטיני וההרס של ישראל יחד אתו. 

שתיקתם אינה צריכה להפתיע אותנו. היא תוצר התהליך של פירוק ארגוני העובדים מכוחם, שהחל הרבה לפני המשבר הנוכחי, עם המהפכה הנאו-ליברלית שפשטה על ישראל מאז שנות השמונים, והובילה להפרטות נרחבות, פירוק מנגנוני מדינת הרווחה, וצמצום דרמטי של כוחם של ארגוני העובדים. תהליך זה לא היה תוצר של כוחות שוק בלבד, אלא של מדיניות מכוונת, אשר באופן אירוני יושמה על ידי הימין הקיצוני שבשלטון וגם  על ידי אלו שהיום נמצאים באופוזיציה אליו. בכל הנוגע לארגוני העובדים, נראה שאין בישראל קואליציה ואופוזיציה, כמעט כל המפלגות הפוליטיות לוקחות חלק בפירוק כוחם ועצמאותם מזה ארבעה עשורים. על אף התנגדויות מסוימות,  יכולת הפעולה הפוליטית של ארגוני העובדים מעבר למאבק על תנאי עבודה בסיסיים סורסה במידה ניכרת. 

אמנם, בשנים האחרונות חלה התקדמות מסוימת. ארגונים כמו "כוח לעובדים", שהוקם ב-2007 על ידי פעילים חברתיים שחתרו לשנות את מציאות ההתארגנות, והביאו לגל חדש של התארגנויות עובדים. גם ארגוני העובדים המסורתיים – בראשם ההסתדרות הכללית והסתדרות לאומית – הפכו לתנועות התארגנות שהצליחו לייצר שינוי בשוק העבודה בישראל. אולם למרות הפוטנציאל הקיים, ארגוני העובדים נכשלו בניצול הרגע הפוליטי הנוכחי בצורה מובהקת ומדהימה. 

הפוטנציאל והמגבלות

תחת הממשלה הנוכחית ההסתדרות הכריזה על שתי שביתות כלליות:  במרץ 2023, בתגובה לפיטורי שר הבטחון גלנט וההפיכה המשטרית, ובספטמבר 2024 בעקבות רצח שישה חטופים בעזה.  השביתות הללו הן דוגמה מושלמת לפוטנציאל הכוח הטמון בעבודה המאורגנת, אך גם למגבלותיה החמורות. עצירת חלקים נרחבים מהכלכלה הישראלית הראתה את כוחה של העבודה המאורגנת לזעזע את המערכת; אולם השביתה בוטלה תוך שעות ספורות לאחר צו של בית הדין לעבודה. יתרה מזאת, התגובה הימנית לשביתה, שכללה האשמות כי ההסתדרות מייצגת את האינטרסים של חמאס, הראתה כמה חזקים הכוחות שפועלים לדכא את ארגוני העובדים ואת עצמאותם מול הממשלה.

 למעשה, שתי השביתות כשלו – כמהלך הזדהות וכן כתקווה לשינוי של המציאות – בעיקר בגלל שחלקים גדולים בתוך ארגוני העובדים,ובעיקר בתוך ההסתדרות,  התנגדו לקיומן. חלקים אלו בארגוני העובדים התחברו לאורך העשורים האחרונים לימין הישראלי, על רקע הסיוע שהבטיח ואף העניק להם במאבק למען תנאי ההעסקה של ציבורי חבריהם, בתעשייה האווירית ובחברות ממשלתיות ופרטיות אחרות. 

התחברות זו התבטאה באופן מעשי במִפקד עובדים לשורות הליכוד, במטרה מוצהרת להשפיע על רשימת הליכוד ועל מדיניותה כלפי העבודה המאורגנת. שיתוף הפעולה הזה הניב הישגים כלכליים ניכרים, עבור ועדי עובדים גדולים אך גם עבור ארגון העובדים הגדול במסגרתו פעלו. אולם עם ההישגים הללו בא מחיר כבד: נאמנות לממשלות שקידמו במקביל את המשך הכיבוש, הפרטת נכסים ציבוריים, והעמקת ההדרה החברתית של קבוצות שוליות, תוך מתן לגיטימציה למדיניות אנטי-דמוקרטית שסותרת את האינטרסים ההיסטוריים של תנועת העבודה. על כן אין להתפלא על הלגיטימציה הנמוכה בשורות ארגוני העובדים לשבות נגד ממשלת הימין – בימי ההפיכה המשטרית כמו גם בימים אלה. 

על כן, הבחירה הזו של ארגוני העובדים אינה ״טעות״ או ״נפילה״ של ארגוני העובדים, כפי שמציעים מספר כותבים ופעילים, כמו גיא מונדלק שרואיין ב"כלכליסט", ועמית גורביץ' שכתב ב"שיחה מקומית". למעשה מדובר בתוצר מכוון של המתקפות המתנהלות נגדם לאורך העשורים האחרונים – מתקפות נגד היכולת של ארגוני העובדים לשמור על זכויות חבריהם, נגד כוונתם לקדם את האינטרסים של מעמד העובדים כולו ואף נגד מעורבותם במאבק למען הרחבת מדינת הרווחה. 

השמאל נטש את ארגוני העובדים

חשוב להבין שתמיכת איגודי העובדים בליכוד נבעה מהיעדר חלופה אמיתית באופוזיציה: האופוזיציה הליברלית, שמובילה היום את המחאה נגד הממשלה, היא דווקא זו שהובילה את המתקפה הקשה ביותר על ארגוני העובדים בהיסטוריה הישראלית. מפלגות כמו יש עתיד או ישראל ביתנו, ואפילו חלקים ממפלגת העבודה, אימצו את המהפכה הניאו-ליברלית בכל עוזה – קידמו הפרטות, חתכו בזכויות עובדים, ופעלו בעקביות לצמצום כוחם של ארגוני העובדים. גם כיום, כשהאופוזיציה דורשת מארגוני העובדים להצטרף למאבק נגד הממשלה, היא ממשיכה להתנגד לכל רפורמה חברתית-כלכלית מהותית, ואינה מציעה אלטרנטיבה אמיתית למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית.

בהקשר זה, הברית עם הליכוד, למרות מחירה הכבד, נתפסת על ידי איגודי העובדים כאסטרטגיית ההישרדות היחידה הזמינה להם,  במציאות פוליטית שבה השמאל נטש אותם והליברלים תוקפים אותם. מצב זה הוא שהביא את ארגוני העובדים לשתף פעולה לא אחת עם מפלגות ימין קיצוני ובהתאם גם עם הממשלה הנוכחית, ממשלת הביזה והאסון. 

התופעה של שיתוף פעולה בין ארגוני עובדים לימין הקיצוני איננה ייחודית לישראל – בארצות שונות ניתן לראות כיצד עובדים עוברים לתמוך במפלגות ימין פופוליסטיות. תהליך זה מתרחש על רקע הניאו-ליברליזציה ופירוק מנגנוני מדינת הרווחה, ומוביל את ארגוני העובדים לתמוך בכוחות אנטי-דמוקרטיים שמבטיחים לקדם את האינטרסים של ציבור העובדים. בישראל, יש לתהליך הזה מחירים נוספים. 

השביתה כצורך קיומי

את פשעי המלחמה המתרחשים בעזה צריך להבין כהמשך ישיר של ההפיכה המשטרית, ובהתאם - כביטוי לניסיונות הנואלים של הממשלה ה-37 של ישראל להנציח את שלטונה, על ידי ריצוי  חלקיה השונים. אולם, פעולות הממשלה בעזה מרחיקות לכת הרבה מעבר לחיסול הדמוקרטיה הליברלית, שעמד בלב ההפיכה המשטרית. לטענת רבים הפשעים בעזה עומדים בהגדרה המקובלת לרצח עם, והשלכותיהם מסיביות בישראל ומחוצה לה. לכן, כבר לא מדובר על המאבק נגד שבירת המוסדות של הדמוקרטיה הליברלית,  אלא על מאבק למען הסיכוי שיום אחד תהיה בישראל חברה דמוקרטית שפויה.

במאבק כזה, השביתה היא כלי יסודי, ראשון במעלה ועליון בפוטנציאל הכוח שלו. ההיסטוריה מלמדת שזכות השביתה היא תוצר מאבקיהם של ארגוני העובדים, שניצחו בעזרתה מאבקים פוליטיים חשובים לאורך ההיסטוריה. במערב אירופה של ראשית המאה העשרים היו ארגוני העובדים אלה שנאבקו לשמירה על הדמוקרטיה ולהרחבתה; בצפון אפריקה של ראשית המאה העשרים ואחת ארגוני העובדים הובילו את המאבק להרחבתה של הדמוקרטיה, ובמקרה של תוניס אף זכו על כך בנובל לשלום. ארגוני עובדים אינם רק כלי לשיפור תנאי עבודה, ולאורך 150 השנים האחרונות הם מהווים נשא מרכזי של הדמוקרטי, ייחודי בחשיבותו ובכוחו.  באמצעותם הורחבה  זכות הבחירה וההשתתפות בעיצוב הסדר החברתי, הכלכלי והפוליטי במדינות רבות ברחבי העולם. אמנם, מזה עשרות שנים ארגוני העובדים בישראל נסוגו מתפקיד זה בפוליטיקה הישראלית. אולם אל מול הידרדרות הפרויקט הלאומי הציוני לכיוון פשיסטי, ארגוני העובדים צריכים לשקול מחדש את מקומם בהיסטוריה המקומית. 

למרות זאת, ביום ראשון ארגוני העובדים בישראל לא היו ברחובות ולא הובילו את השביתה. מתוך הקשר שלהם עם מפלגות הימין המובילות את פשעי המלחמה בעזה ובגדה המערבית, ואת ההתקפות המתמשכות נגד הדמוקרטיה הישראלית, נראה שארגונים אלו עשו בחירה להימנע מעורבות פוליטית שכזו. למעשה מדובר בבחירה ותיקה וחמורה יותר  – בחירה מודעת שנעשתה שוב ושוב לאורך שלוש השנים האחרונות, להימנע מפוליטיזציה של המאבקים החברתיים השונים ומחיבור שלהם לבסיס מעמדי ברור, קוהרנטי.

 יש להדגיש: הבחירה להימנע מפוליטיזציה היא עצמה פוליטית במהותה, ודאי כאשר אנחנו דנים בעולמם של ארגוני עובדים, שאי-שוויון ויחסי כוח הם הסיבה לקיומם. בהתאם, ההפרדה המלאכותית בין המאבק הכלכלי והמאבק הפוליטי, שהפכה ללחם חוקם של ארגוני עובדים רבים (גם אם לא כולם) היא שורש הבעיה. בתנאים הנוכחיים, כאשר הממשלה מקדמת במקביל פירוק מערכת המשפט, הרס מדינת הרווחה, והמשך הכיבוש והמלחמה, אי אפשר להפריד בין המאבק על תנאי עבודה טובים יותר לבין המאבק על דמוקרטיה. הניסיון לבצע הפרדה כזו מוביל להחלשה הדדית של שני המאבקים.

 דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בתגובה המוגבלת של ההסתדרות למדיניות הכלכלית של הממשלה הנוכחית. נכון, כשנה וחצי לא חוסך יו״ר ההסתדרות את ביקורתו מהממשלה וראשה, ואף קורא השכם והערב להקדמת הבחירות. עם זאת, למרות שהמלחמה בעזה והחרפת הסכסוך האזורי מובילים לירידה חדה ברמת החיים ולהחמרת המצב הכלכלי של שכבות רחבות, ההסתדרות נמנעת מביקורת עקרונית על המדיניות הכוללת, ואף סייעה לממשלה לשמר את קיומה באמצעות ויתורים מפליגים על שכר העובדים שאיפשרו את העברת התקציב.

יו״ר ההסתדרות, כמו גם מנהיגי עובדים רבים אחרים, יכלו לעשות אחרת. הם יכלו לפעול בהתאם לחוות דעת רבות שחוברו לאורך השנים האחרונות, ואף הגיעו אליהם, באופן ישיר או עקיף, ולנסח בגלוי ובאופן יסודי ומעמיק את האופן בו פוגעת ממשלה זו בציבור העובדים. הם יכלו להצביע באופן ברור על האופן בו הרס הדמוקרטיה שומט את הקרקע מתחת לארגוני העובדים ולקיומם. הם גם יכלו להסביר לציבור העובדים – באופן הדרגתי, רציני ומעמיק – את ההשלכות של ערימת הפשעים שמתבצעת בעזה על כל הנ״ל. מהלכים אלו, מורכבים ככל שיהיו, היו יכולים לבנות את היכולת להיאבק למען החברה הישראלית ונגד פירוקה השיטתי והמואץ.

המאבק הכפול

בהתאם לניתוח שהצעתי לעיל, זהו אכן מהלך מורכב וארוך. בעיקר, זהו מהלך שייתקל בהתנגדות כוחנית וחסרת פשרות, שתעמיד בסיכון גדול את בסיס הכוח הפרגמטי שבנו ראשי ההסתדרות,  לאורך השנים האחרונות, כמו גם זה שבנו ארגוני עובדים אחרים. החשש מהמלחמה על יסודות החברה הוא ברור וגדול והסיכוי שיגבה מחירים גבוה. אולם להבנתי, החברה הישראלית וכן הערכים האוניברסליים שעומדים בבסיסה של כל חברה שפויה, דוגמת הומניזם, חופש ושוויון, שווים את הסיכון. לכן, ולאור העובדה שהזמן – של החטופים, של תושבי עזה ושל כל מי שרוצה לחיות כמו בנאדם בין הירדן לים – באמת אוזל, צריך לקחת את הסיכון בחכמה, אך בעיקר במהירות.

ברור שהקריאה לשבות – מחר, מחרתיים ובכל יום עד נפילתה של ממשלת הדמים של נתניהו – היא מהקריאות הציבוריות הראויות ביותר, ואולי מהיחידות שנותרו במאבק על החברה הישראלית. לצד זאת חשוב לזכור שלא תיתכן שביתה אפקטיבית בלי ארגוני העובדים, ובהתאם היא לא תיתכן בלי מאבק על כוחם ועצמאותם.

יש לנהל מאבק כפול: מחד, מאבק מידי על הפלת הממשלה וסיום המלחמה, ומאידך, מאבק ארוך טווח על שחזור כוחם של ארגוני העובדים ויכולתם לפעול פוליטית. זה כולל מאבק על הרחבת זכות השביתה, הגנה על זכות ההתארגנות, ועיצוב חלופה חברתית-כלכלית לניאו-ליברליזם השולט. התנועה לשחזור כוחה של העבודה המאורגנת איננה רק עניינם  של העובדים; היא חיונית לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית,כיוון שבלי כוח של עובדים מאורגנים, החברה הישראלית תמשיך להיסחף לכיוון סמכותני.  השאלה היא האם איגודי העובדים והציבור השמאלי והליברלי בישראל כאחד, יבינו את משמעות הדבר וינצלו את הרגע לפעולה משולבת ומעמיקה, או שיוסיפו להביט מהצד כשהיסודות של חברה דמוקרטית ממשיכים להתפרק סביבם. הזמן לפעולה אוזל, והמחיר של אדישות נוספת עלול להיות בלתי הפיך. 

אסף בונדי הוא סוציולוג. חוקר יחסי עבודה וכלכלה פוליטית. ספרו האחרון, ״הלקסיקון של הברוטליות״ (2025. עם אדם רז), פורסם בהוצאת פרדס.

עריכה: מעין גלילי