ד"ר שולה מולא וד"ר שני פייס מתארות איך מפגש אנושי הוא חלק קריטי בשינוי המציאות בישראל פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם לצאת מהבור שלך ד"ר שולה מולא וד"ר שני פייס מתארות איך מפגש אנושי הוא חלק קריטי בשינוי המציאות בישראל שתפו: שולה מולא שני פייס 19 ביוני 2023 לצאת מהבור שלך שני פייס 00:00 / 01:04 אבי רוזן כשנפגשנו לא היינו "אישה שחורה, עולה מאתיופיה, בוגרת אולפנה של הציונות הדתית" מול "אשכנזייה, צברית, חילונית תל אביבית". היינו במרחב שונה, חלק מצוות ישראלי-פלסטיני שקידם שותפות בין קבוצות. לדרך הזאת יצאנו ממקומות שונים ואנחנו צועדות בה מול לחץ אדיר של יחסי הכוחות שמופעלים עלינו. אבל כל צעד בדרך הזאת, המשותפת, מטעין אותנו בכוחות שאין לנו בנפרד ומלמד אותנו שוב ושוב שלא נגיע לשום יעד באף דרך אחרת. אנחנו נוהגות להשתמש בדימוי של האקטיביסטית הפלסטינית נבילה אספניולי שתיארה את המציאות כשדה זרוע בורות: כל קבוצה - ובעיקר כל קבוצה מודרת - שקועה בבור משלה, פעמים רבות ללא מודעות לבורות של אחרים ולמנגנונים המייצרים את הבורות כולם. רק חיבור בין הבורות יחלץ כל קבוצה וקבוצה מהבור. אבל לפני הכול, אדם צריך לראות שהוא שקוע בבור ולזהות את הבורות האחרים. חינוך רע עושה הכול כדי להסתיר את יחסי הכוח ואת מנגנוני ההפרד ומשול שמפעילים אלה המחזיקים בכוח. אלה אותם מנגנונים שיוצרים את הבורות ומונעים את האפשרות להתוודע לכל הבורות שסביב הבור שלנו. חינוך ראוי פוקח עיניים, משנה את הסיפור - מנפרד למשותף - וחשוב יותר, מעלה את כל הקבוצות אל השדה הפתוח. אז שולה, מה הסיפור שאת מביאה מהבור שלך? אני אקטיביסטית מאז 1994, כשהייתי סטודנטית שנה א' לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, דור ראשון באקדמיה. במשך חודשים הסתובבתי בבניין האוניברסיטה הגדול אבודה. בכל הפסקה הייתי יושבת בדשא לבד. באחת ההפסקות מצאתי עיתון מיום קודם ובו מודעה שמשכה את תשומת לבי. המודעה תיארה כנס על אי שוויון בחינוך. נכתב כי שר החינוך דאז, זבולון המר, ישתתף בכנס. בּוּם! רעיון מעולה צץ לי בראש. "אני חייבת לבוא לכנס הזה", החלטתי. התקשרתי למארגנת, הצגתי את עצמי ואמרתי שיש לי סיפור רלוונטי לכנס. ביקשתי שתיתן לי לדבר חמש דקות. היא אמרה שהכול סגור ואין אפשרות להוסיף דוברים. לא הסכמתי לקבל את תשובתה. אמרתי לה: תקשיבי לסיפור שלי וסיפרתי לה את סיפורו של אחי, שהופנה בלי שום תהליך ואבחון ראוי לחינוך מיוחד. שליחת ילד לחינוך לא מתאים במקום לעזור לו להתגבר על קשייו האמיתיים זו אפליה, אי שוויון, וזה מה שרציתי להגיד לשר החינוך. למעשה, באותו כנס, מלבד לספר את הסיפור של אחי, סיפרתי להם כל מה שלמדתי עד שהוצאתי את אחי ממערכת החינוך המיוחד. למדתי שממש לא הגיוני שבכיתה של עשרה תלמידים של החינוך המיוחד שישה יהיו ממוצא אתיופי. הבנתי את הבעיה עוד לפני שקראתי מאמר אחד על גזענות ועוני. את הנאום שלי סיימתי באמירה שאני לא רוצה לכעוס, אני רוצה להפוך את הכעס שלי לפעולה שתעזור לקהילה שלי. הנאום הזה היה הרגע שבו אמרתי לציבור וגם לעצמי שאני הולכת להיות אקטיביסטית. איפה הסיפור הזה פוגש אותך, שני? גדלתי בפתח תקווה במשפחה ממעמד בינוני נמוך. העבודה של אימא שלי בחינוך הייתה מקור ההכנסה היציב העיקרי בבית וגם מקור גדול לגאווה. אימא שלי הגיעה לארץ עם אחיה בלבד בגיל 14, הייתה גם היא דור ראשון להשכלה והפכה לגננת מוערכת בעיר. האחים שלי ואני גדלנו על רקע חששות כלכליים תמידיים אבל גם בתוך יציבות רבה שהקנו הורים אוהבים, מערכת חינוך טובה למדי וחינמית וקהילת חברים ומשפחה מורחבת. גדלתי על סיפורים של אנטישמיות וצורך בהסתרת הזהות היהודית בארגנטינה ועל "הסוף הטוב" של הגעה למדינת היהודים, אל הביטחון והחופש. ואז, בגיל 14, נסעתי מטעם בית הספר לסיור בכפר קאסם. פגשתי שכנים שחיו במציאות שונה כל כך משלי. הביוב זרם ברחובות, בית הספר היה ישן ומוזנח ועל גגות הבתים היו דוודים לאיסוף מים. הבנתי ברגע, ממראה העיניים ותחושות הלב, שהשכנים שלי מכפר קאסם חיים את אותה מציאות קשה שאימא שלי ברחה בגללה מהצד השני של העולם. המפגש הזה גרם לי להעריך מחדש את מה שהיה לי מובן מאליו והפך אותי לאקטיביסטית. הסיפורים שלנו הם סיפורים של התעוררות. מפגש בין שתי נקודות מבט הנטועות בתוך הקשרים חברתיים, תרבותיים ואתניים שונים לפעולה משותפת לשינוי מציאות מסמל בשבילנו את המהפכה שנדרשת כדי למוטט את פירמידת הסטטוסים - החברתיים והכלכליים. למנגנון יש אינטרס לטפח את פירמידת הסטטוסים ואת הבורות המופרדים. ובית הספר, כחלק ממנגנון הכוח, מרדים את האנשים במקום לפקוח להם את העיניים, מקדם אמיתות שקריות שהחברה תמיד היררכית ומרובדת, ושחלוקת המשאבים היא תמיד משחק סכום אפס. במציאות הנוכחית כל מפגש בין קבוצות שיש להן לקבוצות שאין להן הוא מפגש לא שוויוני. מפגש אמיתי תובע מסע לבנייה מחדש של יחסי הכוח, לנכונות לוותר על פריבילגיות ולהתחלק במשאבים. תפקידו של החינוך ללמד אותנו שיש די רווחה לכולם. השמיכה לא הייתה קצרה אלמלא קבוצה קטנה בעלת כוח הייתה מושכת יותר מדי לצד שלה. יש די משאבים לתת חינוך שווה לכולם. די שטח לבנות בתים לכולם. די כסף לחגוג את כל התרבויות. למפגש כזה יש כוח לחשוף את מה שלא רוצים שנראה, כדי שנחפור ביחד את המחילות שיוציאו אותנו אל האור. מפגש אותנטי מוביל להבנה שאין סכום אפס - יש סכום 99%-1% - ולמאבק לשינוי המשוואה - דרך פגישה. ד"ר שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה ומנהלת שותפה בתוכנית לימוד משותף של מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית. ד"ר שולה מולא היא אשת חינוך ואקטיביסטית, מייסדת שותפה ופעילה ב"אמהות על המשמר" - התארגנות אמהות למאבק באלימות משטית כלפי בני נוער וצעירים אתיופים. עריכה: סתו גרסטל שני פייס 14 פרק מספר ד"ר שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה ומנהלת שותפה בתוכנית לימוד משותף של מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית למנויים בלבד למה ואיך נעצרתי מעצר פוליטי למנויים בלבד הסכינים הארוכות של המשטר נשלפו למנויים בלבד כן, שלום למנויים בלבד נאום הניצחון המלא של זוהראן ממדאני הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

מה הסוד של גלנט שסוחף את הציבור לצאת להפגין עבורו? ארנון ואסף סוקרים את פועלו של האיש. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם שר המלחמה שתפו: קריאת השכמה 2 בדצמבר 2024 שר המלחמה קריאת השכמה 00:00 / 01:04 מה הסוד של גלנט שסוחף את הציבור לצאת להפגין עבורו? ארנון ואסף סוקרים את פועלו של האיש. קריאת השכמה 680 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

אסף יקיר וארנון פלג תוהים למה המדינה לא מספרת לנו יותר כלום, ואיך זה קשור להפרטת הדואר? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם מודיעין חסר שתפו: קריאת השכמה 10 במאי 2024 מודיעין חסר קריאת השכמה 00:00 / 01:04 אסף יקיר וארנון פלג תוהים למה המדינה לא מספרת לנו יותר כלום, ואיך זה קשור להפרטת הדואר? קריאת השכמה 623 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

איך הפך ערוץ 14 למפלצת תקשורת ומה זה חושף על התקשורת הממוסדת? עם מעין גלילי ושיר נחמקין פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם עכשיו 14 שתפו: קריאת השכמה 31 באוקטובר 2024 עכשיו 14 קריאת השכמה 00:00 / 01:04 איך הפך ערוץ 14 למפלצת תקשורת ומה זה חושף על התקשורת הממוסדת? עם מעין גלילי ושיר נחמקין קריאת השכמה 671 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

למה מלחמת חרבות ברזל היא כישלון צבאי - ומבחינת מי היא הצלחה פוליטית? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם מיטוט החמאס איננו אחת ממטרות המלחמה בעזה כיצד מלחמת ההתנחלויות והממסד הביטחוני הפכה לכישלון צבאי מוחלט והצלחה פוליטית איומה שתפו: גיא לרון 2 במאי 2024 מיטוט החמאס איננו אחת ממטרות המלחמה בעזה גיא לרון 00:00 / 01:04 אם שופטים את המבצע הצבאי ברצועת עזה על פי המטרות שהממשלה הציגה לציבור, הרי ברור שהוא כישלון מוחלט. לאחר שישה חודשי לחימה, צה"ל לא עמד במשימתו העיקרית: חיסול שליטת החמאס בעזה. ההערכות הן כי עד כה צה"ל הוציא מכלל פעולה שליש מהכוח הלוחם של חמאס ופוצץ כעשרים אחוז מהמנהרות של הארגון. זו פגיעה קשה אך לא אנושה והחמאס עודנו מתפקד. לא זו בלבד אלא שהוא מצליח להשתלט על תאי שטח שצה"ל יוצא מהם, וגם לירות מאותם שטחים טילים על יישובי העוטף. יתר על כן, גם המטרה הנוספת שהוגדרה למבצע – השבת החטופים – לא הושגה. הרוב המוחלט של החטופים שהשתחררו עד כה יצאו לחופשי כתוצאה מעסקה שבה הוחלפו תמורת אסירים פלסטיניים. לעומת זאת, רק שלושה חטופים שוחררו כתוצאה מפעולה צבאית. גרוע מכך, שלושה חטופים נורו למוות על ידי כוחות צה"ל ועוד מספר לא ידוע של חטופים נהרגו כתוצאה מההפצצות חסרות האבחנה של צה"ל (מהדברים שהחמאס הורה לחטוף הרש גולדברג להגיד בסרטון ששוחרר לאחרונה, מסתבר שהחמאס מעריך ששבעים חטופים מתו בדרך זו). הקבינט שקיבל את ההחלטה לצאת למלחמה, כלל שני רמטכ"לים בדימוס, אלוף לשעבר, וראש ממשלה שאישר וניהל מבצעים צבאיים רבים. יתר על כן, הרמטכ"ל דחף ולחץ על הקבינט לאשר את התמרון הקרקעי ברצועה. האנשים הללו ידעו היטב מה המבצע שהם מאשרים יכול ולא יכול להשיג. הוכחה לכך, ניתן היה למצוא בראיון שנתן גדי אייזנקוט לאילנה דיין . הגנרל המנוסה הסביר היטב לעיתונאית הוותיקה מדוע למבצע אין סיכוי לשחרר חטופים: הם אינם מוחזקים על פני הקרקע באובייקט מבודד כמו מטוס או אוטובוס, הוא אמר, אלא מוסתרים במנהרות שאליהם כוחות צה"ל יתקשו להגיע. קל להסיק, אם כך, שמטרות המבצע כפי שהוצגו לציבור נועדו לגייס עבורו תמיכה ציבורית אבל לא היו המטרות האמיתיות שהדרג המדיני ביקש להשיג. מה היו, אם כן, המטרות האמיתיות של המבצע? המטרה האמיתית הראשונה של המבצע – והיא יקרה לקואליציה הנוכחית – היא הגנה על ההתנחלויות בגדה המערבית . הנהגת המתנחלים זוכה ליצוג במשרדי מפתח בממשלה הנוכחית: האוצר, הביטחון, וביטחון הפנים. ההפיכה המשפטית שהקואליציה קידמה נועדה גם לפתוח את הדלת למהלך של סיפוח חד צדדי של הגדה ללא מתן זכויות אזרח לפלסטינים החיים בה ובדרך זו להבטיח את זכויות הקניין של המתנחלים על הבתים שברשותם. בעשור וחצי שקדם למתקפת החמאס, נתניהו עשה כל שביכולתו כדי לשכנע את הציבור בישראל כי לכיבוש אין מחיר. ישראל, טען נתניהו, יכולה להפוך למעצמה טכנולוגית ולקשור קשרים עם מדינות ברחבי העולם הערבי למרות התרחבות מפעל ההתנחלות בגדה המערבית. המפתח לכך, הסביר ראש הממשלה, הוא שמירת הפיצול בין הגדה המערבית לעזה , כתוצאה מכך שכל אחד משני האזורים האלו נשלט על ידי ארגונים פלסטינים יריבים ומתחרים. נתניהו ככל הנראה גם חשב שנוצר לחמאס אינטרס להפוך למשתף פעולה של הקולוניאליזם היהודי בגדה כתוצאה מהכסף שהוא מקבל מנסיכות הגז קטאר. מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר מוטטה את כל ההנחות הללו. החמאס השתמש בכסף מקטאר לבנות מכונת מלחמה משוכללת והפך את נתניהו למושא של לעג וקלס בישראל ומחוצה לה. לו ישראל הייתה מסתפקת בתגובה מוגבלת למתקפה, מתמקדת בשיקום גדר הביטחון ובעיסקת חטופים, לציבור היה זמן לדון בקריסה של "דוקטרינת ביבי" ולדרוש את הפלת הממשלה. על ידי ההחלטה לפתוח במבצע קנתה הממשלה זמן יקר ודחתה את הדיון הציבורי בשאלת המחיר של ההתנחלות בגדה המערבית. המשך המלחמה והסירוב המעשי של הממשלה לסיימה, ממשיכים לשרת מטרה זו. על ידי דחיית עסקת חטופים נוספת, מסירה הממשלה מעל סדר היום את הדיון בשאלת "היום שאחרי," כלומר ההסדר המדיני שנועד להבטיח שקט לאורך הגבולות בדרכי שלום וזאת מאחר והממשלה חוששת כי הסדר כזה יחייב פינוי של חלק מההתנחלויות. יתר על כן, הממשלה לא רק פועלת על מנת להגן על ההתנחלויות, אלא גם שוקדת על הרחבתו של פרויקט זה על ידי פעילות שנועדה למוטט את היציבות בגדה. כך למשל, הממשלה מסרבת לאפשר לפועלים מהגדה לחזור לעבודה בתחומי ישראל והיא מנסה לפגוע בתקציב הרש"פ על ידי סירוב להעביר כספים המגיעים לה על פי הסכמי פריז. כך נוצר מחנק כלכלי בגדה ויכולת הרשות הפלסטינית לשלם לשוטרים של הרש"פ, נפגעת. פעילות של מיליציות המתנחלים המיועדת לפגיעה ברכוש של פלסטינים וגירושם המשיכו גם אחרי ה-7 באוקטובר. תוך כדי התמשכות הלחימה הממשלה פועלת לקדם את המטרה האמיתית השניה של המלחמה, והיא ההפיכה המשטרית . זו מכוונת לא רק לצמצום המרחב הדמוקרטי אלא להפרטה מלאה של כל השירותים הממשלתיים. הממשלה פועלת להמרתם בשיטת השוק והסתמכות על אתנן מגזרי. אלו מהלכים משלימים, למעשה. צמצום חופש הביטוי והזכות להפגין הם כלי לחניקת המחאה על קריסתה של מדינת הרווחה. מי שעמלים במיוחד על קידום מטרות אלו הם שרי הציונות הדתית. וכך למשל, השר לביטחון פנים, יכול להמשיך במלאכת המינויים בצמרת המשטרה ולהפוך אותה למיליציה מפלגתית. כמו כן, איתמר בן גביר מפריט את הביטחון הלאומי על ידי חלוקה של עשרות אלפי כלי נשק לאזרחים. כך המשטרה מאבדת את מעמדה ככלי להבטחת הסדר ושמירת הביטחון לטובת שורה של מיליציות מקומיות. הביטחון האישי הופך למשימה של האזרח הבודד ולא של המדינה. במקביל, שר האוצר יכול לחלק כסף למגזרים המקורבים לממשלה, החרדים והמתנחלים. כל זאת קורה בזמן ששירותי הבריאות, החינוך, והתחבורה הולכים ומתמוטטים מהחנק התקציבי שאותו שר אוצר כופה. כך ההצטרפות למגזר המתנחלי או החרדי הפכת לחלופה היחידה לקבלת שירותי חינוך ובריאות, לאחר קריסתן של מערכות החינוך והבריאות ששייכות לכלל הציבור. המטרה השלישית האמיתית של המבצע הינה ניסוי כלים של הצבא המשולב בניסיון לשקם את המוניטין שלו. האשמה של הממסד הצבאי רחבה אף יותר מהכישלון המהדהד ביום הלחימה של ה-7 באוקטובר. לא היה ארגון שהפנים את "דוקטרינת ביבי" כמו הצבא. הצבא לא רק אבטח את ההתנחלויות אלא יצר שורה של הסדרים בירוקרטיים וטכנולוגיים שהפכו את הכיבוש וההתנחלות לפרויקטים בעלות נמוכה. הצבא זיהה את חוסר הנחת של הבורגנות המשכילה ממשימת השיטור בגדה ולכן העביר את המשימה לאוכלוסיות מעוטות הכנסה ששירתו במסגרות כמו חטיבת כפיר וגדוד נצח יהודה. בני ובנות הבורגנות המשכילה השתלבו ביחידות טכנולוגיות שנועדו לאפשר לנהל את הסכסוך גם עם כמות נמוכה יחסית של כוח אדם. אלו זכו לשרת ביחידות שהבטיחו להם תעסוקה רווחית בעתיד ועל הדרך פתרו את בעיית "השמיכה הקצרה" של צה"ל. בזכות זה, צה"ל יכול היה להעביר את עיקר כוחות היבשה למשימות אבטחה בגדה המערבית ולהשאיר כמות מזערית של כוחות לאורך הגבולות הצפוניים והדרומיים. הצבא שכנע את עצמו כי היכולות המודיעיניות של 8200 והטכנולוגיות הרובוטיות שנפרשו לאורך הגבול הדרומי יבטיחו כי הצבא לא יופתע, ואם יופתע, יוכל לתת מענה מידי. עד כדי כך קנה הצבא את "דוקטרינת ביבי" שהקצינים הבכירים בחיל המודיעין סירבו להבין את האותות הברורים שסימנו מתקפת פתע קרבה. גם כשדרגי השטח במערך המודיעין – כמו התצפיתניות או אנשי הקבע ב-8200 – הביאו הוכחות משכנעות לכך, אטמו הקולונלים במסדרונות אגף המודיעין את אוזניהם. התקפת הפתע של החמאס ב-7 לאוקטובר הציגה גם את ההנהגה הצבאית ככלי ריק. על מנת להתמודד עם הפחד וההלם בציבור הישראלי, הצבא נאחז בתמרון המשוריין בעזה כפתרון מיידי למכה התדמיתית שספג ב-7 באוקטובר. מאז 2006, השקיע המטכ"ל , שמונהג כדרך קבע על ידי קצינים מחיילות היבשה, ביכולות הטכנולוגיות שיאפשרו לשפר את הביצועים העלובים שהפגינו כוחות היבשה במלחמת לבנון השניה. מלחמת חרבות ברזל נתנה בידי גנרלים אלו את ההזדמנות לבדוק האם ההשקעה נשאה פרי ולבחון אותה במבחן העליון של שדה הקרב. משהבינו אותם גנרלים שהמבצע הקרקעי לא יביא לתבוסת החמאס, נולדה המטרה הרביעית האמיתית של המבצע: משימת הנקמה . אף שידעו שהדבר ייצור לישראל בעיה קשה עם מערכת המשפט הבין-לאומית, האלופים במטכ"ל והאוגדונרים בשטח התירו לחיילים בחזית להעלות סרטונים ותמונות שישביעו את תאוות הנקם של הציבור וישכיחו את העובדה שהמבצע לא יצליח למוטט את ארגון החמאס. כך הפך המבצע הקרקעי בעזה לכישלון צבאי והצלחה פוליטית. בחסותו משקמים הצבא והקואליציה את מעמדם הציבורי ומקדמים את האינטרסים המוסדיים שלהם. האגואיזם הפוליטי שלהם מתבטא בכך שהם מוכנים להתעלם מהבעיות הקשות שנולדו כתוצאה מכך: הפיכת ישראל למצורעת, מלחמת נצח ברצועה שהפכה למוגדישו, קשיים כלכליים ופילוג פנימי הולך ומחריף. פניהם של השרים והגנרלים למלחמת נצח. ואחריהם – המבול. עריכה: תום אלפיה גיא לרון 33 פרק מספר מרצה וחוקר במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. למנויים בלבד למה ואיך נעצרתי מעצר פוליטי למנויים בלבד הסכינים הארוכות של המשטר נשלפו למנויים בלבד כן, שלום למנויים בלבד נאום הניצחון המלא של זוהראן ממדאני הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

ארנון ואסף על ההסכמים הקואליציוניים שזה עתה נחתמו פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם ארבע שנים טובות? שתפו: קריאת השכמה 6 בינואר 2023 ארבע שנים טובות? קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ארנון ואסף על ההסכמים הקואליציוניים שזה עתה נחתמו קריאת השכמה 492 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

מעין ואסף שואלים כמה ההתלהבות מנשיא ארצות הברית מוצדקת, ומה בדיוק הוא עשה מאז שנבחר. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם ביידן כוכב עליון שתפו: קריאת השכמה 17 בדצמבר 2021 ביידן כוכב עליון קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 335 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

מה הקשר בין פינוי התחנה המרכזית לגירוש מבקשי המקלט מדרום תל אביב? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם דרום תל אביב נגד הגירוש שתפו: שעות נוספות 24 באוגוסט 2021 דרום תל אביב נגד הגירוש שעות נוספות 00:00 / 01:04 ! שעות נוספות 4.2 פרק מספר תכנית אקטואליה שבועית בשידור חי. מכסה מזווית סוציאליסטית את אירועי השבוע בפוליטיקה ובכלכלה הישראלית. משודרת בווידאו ביוטיוב ובכל הרשתות. למנויים בלבד למנויים בלבד למנויים בלבד למנויים בלבד הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

קבלני הענק שניצחו את הציבור בקרב על סגירת שדה התעופה בשדה דוב, נופלים. האם תל אביב תיפול איתם? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם שדה דוב הוא הסיפור של הנדל"ן בישראל קבלני הענק שניצחו את הציבור בקרב על סגירת שדה התעופה בשדה דוב, נופלים. האם תל אביב תיפול איתם? שתפו: טלי גולדרינג 30 באפריל 2025 שדה דוב הוא הסיפור של הנדל"ן בישראל טלי גולדרינג 00:00 / 01:04 קרדיט: סטאס אומנסקי CC BY-SA 3.0 במרץ האחרון נסגר מכרז גדול בשדה דב. 2800 יחידות דיור שווקו בהצלחה, אבל מחירי הקרקעות ירדו ב40% מהשיא של 2021. בזמן שקבלנים ממעיטים בחשיבות של המכרז, מנהל רשות מקרקעי ישראל טוען שמדובר ב גיים צ'יינג'ר שמעיד על גידול בהיצע של דירות בתל אביב ומבשר על ירידות מחירים קרבות. אבל הדרמות בשדה דב לא התחילו עם המכרז האחרון. שדה התעופה שפונה לטובת מה שנראה כמו חזון הנדל"ן הגדול בתולדות תל אביב, הפך לזירה שבה התנגשו כל המרכיבים הגדולים של שוק הנדל"ן הישראלי. על רקע ההתנגשות הזאת קרסה חברת "חנן מור", הרשות לניירות ערך התעוררה והתחילה לחקור את המספרים, והאמון במחירים ללא גבול בתל אביב היוקרתית התחיל להסדק. מפגן כוח של בעלי הון במשך עשרות שנים שדה דב היה החוליה המקשרת של העיר אילת למרכז הארץ - המקום שאִפשר לתושבי העיר הדרומית ביותר בישראל להישאר מחוברים לשירותים רפואיים מתקדמים, עסקים, תרבות ופנאי. מדי שנה, עשרות אלפי טיסות המריאו ונחתו בו. כשתושבי אילת הבינו שהתוכניות לפינוי השדה רציניות הם פתחו במאבק חסר פשרות שהגיע עד כדי איומים בשביתת רעב מצד ראש העיר דאז, מאיר יצחק הלוי. גם רון חולדאי, שהבין שהמשמעות של הפיכת שדה דב לשכונת מגורים היא איבוד מקור יציב של ארנונה עסקית, התנגד לפינוי. הלחץ הציבורי הביא את חברי הכנסת לדון בהצעות חוק לדחיית הפינוי פעם אחר פעם. גם בג"ץ נדרש להכריע בנושא בעקבות עתירות רבות, אך בסופו של דבר לא התערב בהחלטת הממשלה. הלחצים הציבוריים היו אדירים, אך מול הציבור עמדה קבוצה חזקה עוד יותר: בעלי הקרקע הפרטיים והיזמים הגדולים של ענף הנדל"ן, שראו בשטח זה הזדמנות היסטורית לרווח של מיליארדים. ברגע המכריע של המאבק, בשנת 2019, בתקופת בחירות, הכריע ראש הממשלה נתניהו כשהודיע: " שדה דב יסגר הלילה בחצות" . בעלי הון, בישראל ובכלל, תמיד נראים חזקים על הציבור. אבל באותה תקופה הניצחון בקרב שדה דב סיפק להם מפגן כוח אדיר. אולי היה זה הרגע שיצר את האמונה שאין גבול עליון למחיר דירה ליד הים בתל אביב, ובכלל למחירי הדירות. הרי תראו איזה כוחות אדירים פועלים כאן. ראש ממשלה בתקופת בחירות מוותר על עיר שלמה של מצביעים בשביל כמה בעלי הון והקרקעות שלהם. מי יכול עליהם? האופוריה הקרקעות, כאמור, נראו כאוצר. כ-1,300 דונם, תל אביב, מרחק נגיעה מחוף הים, קרובה לשכונות כמו רמת אביב והצפון הישן. ההערכות המוקדמות דיברו על 16,000 יחידות דיור, כאשר חלקן, לפי הפרסומים, יוקצו גם לדיור בר-השגה. במכרזים הראשונים שנערכו ב־2021, שווקו מגרשים במחיר של 2.8–3.2 מיליון ש"ח ליחידת קרקע – רמות שיא שמעולם לא נרשמו באזור. בין החברות שזכו נמנו חנן מור, שיכון ובינוי, ישראל קנדה, לוינשטיין, דמרי ועוד. מחירי הקרקע במכרזים הגדולים של 2021–2022 שברו שיאים, והגיעו במקרים מסוימים ל־2.5–3.3 מיליון שקל ליחידת דיור – כלומר, רק עבור הקרקע לדירה אחת. כשהוסיפו לזה את עלויות הבנייה, הריבית והציפייה לרווח יזמי, הדירות היו אמורות להימכר לציבור במחירים של 8 עד 10 מיליון שקל ליחידה. וזה לא היה מיזם בוטיק – התכנון דיבר על כ־16,000 דירות, מתוכן אלפים רבים היו אמורות להיות דירות יוקרה מהסוג הזה. מניות החברות הגדולות בתחום, כמו קנדה ישראל וחנן מור, זינקו בעשרות ואף מאות אחוזים באותה תקופה, והתחושה הרווחת הייתה שמדובר בהזדמנות נדירה בשוק הנדל"ן הישראלי. התחזיות כמעט שלא כללו תרחישים של ירידה בערך הקרקע או האטה בביקושים – למרות שבאותה תקופה כבר החלו להופיע רמזים: הפד החל להעלות ריבית בארה"ב, התחזיות לאינפלציה בישראל התעדכנו כלפי מעלה, והבנקים מימנו עסקאות נדל"ן רגישות במיוחד למצב ריבית הפריים - וכך לשינויי הריבית שמטיל בנק ישראל. מול הבנקים, גם הפילים הופכים לעכברים ואכן, לא עבר הרבה זמן עד שהקבלנים משדה דוב התחילו להסתבך. אחת החברות הבולטות היא חנן מור, שקרסה בסוף 2023 . מה שמעניין לראות בסיפור של חנן מור הוא עד כמה גם חברת נדל"ן ציבורית, שמגלגלת מיליארדים, יכולה להיתפס לאותו מלכוד שבו נלכדו אלפי לוקחי משכנתאות: ריבית הפריים . כשחנן מור רכשה את הקרקע בשדה דב בסכום של כ־1.5 מיליארד שקל, היא מימנה כמעט את כולה – כ־1.3 מיליארד – באמצעות הלוואה בריבית פריים +1%. כל עוד הפריים עמד סביב 1.6%–1.8%, העסקה נראתה משתלמת. אבל כשהריבית זינקה בתוך כשנה לרמות של 6.25%, הריבית על ההלוואה הגיעה ל־7.25% – ותשלומי הריבית לבדם התקרבו ל־100 מיליון שקל בשנה. בדיוק כמו לווה פרטי שלקח משכנתא זולה מדי ב־2021 ופתאום מוצא את עצמו שוקע, כך גם חנן מור מצאה את עצמה מתמודדת עם החזר חודשי שהיא כבר לא יכלה לשרת. כשהתזרים לא הספיק, הקרקע לא הוחזקה ישירות במאזני החברה אלא הועברה ל חברת־בת ייעודית בשם "מדף 5" . זהו תרגיל מוכר: חברת־בת היא ישות משפטית נפרדת — מאפשרת לרשום את החוב אצלה, ולנסות לדחות או למתן את הפגיעה בדוחות של החברה הציבורית. כל עוד לא היה "אירוע חיצוני ברור" שמחייב שיערוך – יכלו לטעון שהשווי נשמר. הסיבה להתנגדות הקבלנים למכרז: הבניינים גבוהים מדי במכרז שפורסם ביולי 2023 – רק ארבעה חודשים אחרי העלאת הריבית החדה בישראל – המחירים צנחו: 1.6–1.8 מיליון שקל ליחידת קרקע , לעומת 2.8–3.2 מיליון שנתיים קודם לכן. מדובר בצניחה של עד 45% במחיר הקרקע. פתאום כבר לא היה תור בכניסה, ויזמים גדולים נמנעו מלהגיש הצעות. התגובה בשוק הייתה מהירה – אבל השחקנים הגדולים ניסו לקנות זמן. במרץ 2024, הוגשה התנגדות משונה למכרז חדש של רמ"י על חלקים נוספים משטח שדה דב. חברות הבנייה חן ואיתי גינדי ורמי שבירו טענו כי הבנייה הצפויה תיצור "חומת מגדלים" שתגביר את משטר הרוחות באזור. זה נשמע כאילו לקוח מסדרה סאטירית, אבל זה באמת קרה: אותם קבלנים שבנו בעצמם מגדלים גבוהים בסמוך – פתאום נחרדו מהשפעה סביבתית של מגדלים דומים. ועדת הערר ציינה בנוסח שראוי להיכנס לספר ההיסטוריה של הביקורת התכנונית: " אין זו ציפייה סבירה מצד המבקשים שהבינוי הסמוך למקרקעין המפותחים יהיה נמוך משמעותית מהבינוי במקרקעין שלהם." יכול להיות שבאמת היה מדובר במודעות מתפרצת של קבלנים לתופעות השליליות של בניה לגובה, מצד שני, יכול גם להיות שהמטרה של ההתנגדות הייתה פשוט לעכב את המכרזים בתקווה שירידת המחירים לא תהפוך לנתון ציבורי רשמי. ככל שהשוק נמנע מלעגן מחיר חדש – כך הרי אפשר להחזיק את השומות הגבוהות על הקרקע שכבר נרכשה. שוק ההון מגיב לאיטו לקראת סוף 2023 ובמהלך 2024, שוק ההון החל להפנים את גודל הסיכון. חברת חנן מור כבר נקלעה לקשיי נזילות חמורים והמניה שלה צנחה בלמעלה מ-80% במהלך אותה שנה. בעקבות כך, הוגשה בקשה להסדר חוב, והקרקע עברה לידי גורמים אחרים.גם חברות נדל"ן נוספות נדרשו לבצע שיערוכים שליליים לקרקעות שרכשו בפרויקט: שיכון ובינוי רשמה הפחתות שווי של מאות מיליוני שקלים בגין ירידת ערך הקרקע בשדה דב, מה שהשפיע באופן מהותי על תוצאות הדוחות הכספיים שלה בשנים 2022–2024. לוינשטין נכסים, שהחזיקה גם היא בקרקע במתחם, דיווחה על הפחתות שווי של עשרות מיליוני שקלים. רשות ניירות ערך, שהגיבה באיחור יחסית, פתחה בבדיקה מול מספר חברות ציבוריות, בראשן קבוצת חנן מור, בחשד כי החברות לא עדכנו במועד את השווי הריאלי של הקרקעות בדוחות הכספיים, ובכך הטעו לכאורה את ציבור המשקיעים. הליקויים כללו אי-מתן גילוי על סימני אזהרה, טעויות בדיווח על הלוואות, ובעיות בבקרה הפנימית של החברה. במקביל, חברות דירוג האשראי כמו מעלות ומידרוג הפחיתו את תחזיות הדירוג למספר חברות נדל"ן שפועלות בשדה דב. כשקבלן לוקח "הלוואת קבלן" ואז נכנסה דמרי, שרכשה את הקרקע ב-1.1 מיליארד שקל בלבד מחנן מור (או בשמה החדש" צילו-בלו") ולצורך הרכישה קיבלה הלוואה שמזכירה את "הלוואות הקבלן" שמחולקות מהבנקים לציבור הרוכשים בימים אלו. 550 מיליון שקל מתוך הלוואה של 825 מיליון ניתנו ללא ריבית והצמדה לתקופה של שנתיים. באוצר טוענים שהלוואות הקבלן לרוכשי הדירות מסוות ירידת ערך של הדירות. האם על פי אותו הגיון הלוואות כאלה, שמוותרות על ריבית והצמדה בשווי של עשרות מיליונים, מסוות ירידה בערך הקרקע? בכל מקרה גם המצב בשוק היוקרה התל אביבי לא עוזר לשיווק השכונה החדשה. במהלך 2022 התחוללה דרמה בשוק דירות היוקרה בתל אביב: קצב העסקאות קרס בכ-48% לעומת 2021, והירידות הורגשו במיוחד בצפון העיר ובשכונות היוקרה. מחירי הדירות באזורים אלו רשמו ירידה מתונה של כ-5%–7%, עבור חברות נדל"ן שמתכננות למכור דירות במחירים של 8-10 מיליון, ואפילו 8-9, לא מדובר בחדשות טובות. ומה עם דיור בר-השגה? על פי מסמכי המכרז המקוריים של רמ"י, הייתה כוונה לשלב כ-1,100 יחידות דיור להשכרה ארוכת טווח, כשליש מהן ברות השגה. אלא שכמו שקורה פעמים רבות, בפועל רוב הקרקע שווקה בשיטה רגילה , והחברות שזכו לא מחויבות לבנייה להשכרה. לפי דו"ח מבקר המדינה (2024), חלק מהדירות שמוצגות כ"דיור בר השגה" הועברו תחת הגדרת "דירות קטנות" – שהן אולי קטנות, אבל לא בהכרח ברות השגה. ההגדרה עצמה אינה מבטיחה מחיר, אלא רק שטח. בינתיים, לפי אתר מדלן , נכון לרבעון הראשון של 2025 לא אוכלסה אף לא דירה אחת להשכרה במסגרת הפרויקט. פרסום של דירות כאלו – אפילו באתרי השכרה – טרם נראה. וזה לא רק עניין של אכזבה – אלא של אמון ציבורי. השוק מקבל מהמדינה קרקע ששוויה מוערך במיליארדים, עם ציפייה להחזר ציבורי. בפועל – הציבור מקבל דיונות, שיווק חלול, והון שמחליף ידיים בשיטות מימון עוקפות. והדירות להשכרה? הפכו לסעיף עקרוני בתחתית המצגת. כשהענקים נופלים – ותל אביב נחשפת בסופו של דבר, סיפור שדה דב חושף אמת פשוטה שהשוק העדיף לא לראות: גם ענקים נופלים. גם יזמים שנראו כאילו הממשלה והבנקים עומדים מאחוריהם, יכולים פתאום למצוא את עצמם בודדים, מתמודדים עם הסכמי חוב, עם רשות ניירות ערך, ועם בנקים שמתייחסים אליהם כמו לעוד לווה שלא עומד בתנאים. אבל שדה דב הוא לא רק משל על מניית נדל"ן שהתפוצצה. הוא גם מראה למצב הכללי של תל אביב – עיר שמובילה כרגע בכמות הדירות שלא נמכרו, עם 9,296 דירות לא מכורות, המהוות 12% מכלל המלאי הלא מכור בישראל. התשואה על שכירות בתל אביב היא מהנמוכות בארץ – פחות מ־2.5%, ובמקביל 47% מהדירות בעיר מוחזקות בידי משקיעים. במצב שבו המחירים תקועים, ועלויות המימון מרקיעות, מדובר בהפסד כלכלי הולך ומעמיק לכל משקיע. לתל אביב יש גם תלות חריגה בסוגי רוכשים שהשוק כבר לא יכול לספק: תושבי חוץ שממעטים לרכוש, משפרי דיור שנתקעים בדירות הקודמות כי שוק היד שנייה בקיפאון, ורוכשי יוקרה שבעבר הצדיקו את הדימוי של העיר כיעד ללא תקרה. כך פרויקטים שנתפסו כסמלים של כוח – כמו שדה דב, כמו שרונה, כמו פארק צפון – כבר לא נראים בלתי ניתנים לערעור. חלקם לא רק מפסיקים להרוויח, אלא הופכים לסיכון פיננסי שמכרסם ביציבות של החברות הכי גדולות בתחום. שדה דב לא קרס – הוא פשוט נחשף. והחשיפה הזו, כמו סדק בדופן של ספינה יוקרתית, מאירה לרגע את מה שניסו להסתיר: הקונספציה שהנדל"ן בתל אביב רק עולה (ואולי גם הנדלן בישראל) מתחילה להיסדק נגד עינינו. טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה. עריכה: מעין גלילי טלי גולדרינג 77 פרק מספר טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה למנויים בלבד למה ואיך נעצרתי מעצר פוליטי למנויים בלבד הסכינים הארוכות של המשטר נשלפו למנויים בלבד כן, שלום למנויים בלבד נאום הניצחון המלא של זוהראן ממדאני הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם 158- הפשוטע "هَبشوتاع" שתפו: 6 בינואר 2021 158- הפשוטע "هَبشوتاع" קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 158 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

האם גם אהבה הצליחה להתמחסר לחלוטין? יום האהבה אמנם בדיוק חלף, אבל כל יום הוא יום טוב לתקוף את חברות השוקולד ואת טינדר. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם שק של סנטימנטים שתפו: קריאת השכמה 22 בפברואר 2022 שק של סנטימנטים קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 370 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

בסרט 'המושל', הדור של סבא וסבתא שלנו מתחבט בשאלות שעלו אצלנו בעקבות המלחמה בעזה. עכשיו כמו אז, הכיבוש הוא היום שאחרי פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם ממלחמת העצמאות עד מלחמת עזה בסרט 'המושל', הדור של סבא וסבתא שלנו מתחבט בשאלות שעלו אצלנו בעקבות המלחמה בעזה. עכשיו כמו אז, הכיבוש הוא היום שאחרי שתפו: תום אלפיה 10 באפריל 2025 ממלחמת העצמאות עד מלחמת עזה תום אלפיה 00:00 / 01:04 המחלוקת החשובה ביותר בציבוריות הישראלית היום נובעת מהתשובות השונות שניתנות לשאלה: "מה המטרה של המלחמה בעזה?" התשובה ש-99% מהישראלים נתנו באוקטובר 2023 הייתה הגנה עצמית וביטחון. אמנם רבים עדיין מאמינים שזו מטרת הלחימה בעזה, אבל מחנה רק-לא-ביבי הישראלי משוכנע שדברים השתנו בשנה וחצי האחרונות, וכעת מטרתה היא לחלץ את נתניהו מהאשמה לטבח השבעה באוקטובר ומהמשפטים הפליליים הרבים שלו. תשובה נוספת לשאלה ניתנה מההתחלה על ידי הימין המתנחלי לפיה מטרת המלחמה היא לגרש את הפלסטינים מרצועת עזה או להשמיד אותם, על מנת להשתלט על רצועת עזה, "לחזור לאדמותינו", ולספח את השטח למדינת ישראל. בניגוד לאקסטזה המתנחלית-פשיסטית מהרעיון של טיהור עזה מפלסטינים, גם השמאל הקיצוני טען שזו הייתה מטרת המלחמה מתחילתה, רק במקום האופוריה, למימוש מטרות אלה התלוו תחושות של בעתה, אימה ובושה. אבל כשמציגים את המחנות השונים בציבוריות הישראלית לפי החלוקה הזו, קל לראות שהמחלוקת הזו כלל לא חדשה, והיא לא נוגעת רק למלחמה בעזה. לפני השבעה באוקטובר המחלוקת הזו העסיקה את הציבוריות הישראלית כלפי הכיבוש בגדה המערבית, והשאלה האם הכיבוש נועד לספק ביטחון, להמשיך את השלטון של נתניהו או להשתלט על אדמות הפלסטינים הייתה השאלה שהניעה את הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים. עם המחלוקת הזו לנגד עינינו, הצפייה בסרט "המושל" של דנאל אל-פלג (2024) הופכת לחוויה שומטת לסת. מסתבר שאותה שאלה ואותה מחלוקת הייתה רלוונטית לא רק לעזה ב-2025, ולא רק לשטחים שנכבשו ב-1967, אלא גם לתקופה שבין 1949 ל-1966 בנוגע לנגב, לגליל ולמשולש שנכבשו במלחמת העצמאות. שכן, לאחר המלחמה ההיא נותרו בשטחי ישראל כ-130,000 פלסטינים שאמנם קיבלו אזרחות ישראלית אבל הפכו בין לילה לנתינים של ממשל צבאי. האם מטרת הממשל הצבאי הייתה לספק לישראלים ביטחון או שמטרתו הייתה להשתלט על אדמות הפלסטינים בתוך "הקו הירוק" היא אחת מהשאלות המובילות את הסרט, והתשובות השונות שניתנות לשאלה, מפי אנשים מהדור של סבא וסבתא שלי, הופכות למראה של החברה הישראלית היום. הממשל הצבאי צבי אל-פלג, גיבור הסרט, שהיה המושל הצבאי של אזור המשולש בשנים שלאחר קום מדינת ישראל, מסביר למה קם הממשל הצבאי מלכתחילה: "קמה המדינה ב-48, והמלחמה פרצה בין היהודים לערבים. האיבה שלהם נגד היהודים הייתה רבה מאוד. הייתה תחושה של אימה, פחד מהבלתי נודע. היה חשש שאנחנו נהיה שוב פעם פליטים. בסופו של דבר צה"ל ניצח. ועכשיו אנחנו מתמודדים פה עם בעיה. והבעיה היא מה אתה עושה עם אוכלוסייה לאחר כיבוש, לאחר שניצחת, לאחר שהכרעת בקרב, מה אתה עושה עם האוכלוסייה שהיא איננה האוכלוסייה שלך? ממש עד לפני ימים ספורים הם נלחמו בך, ועכשיו אתה נותן לו תעודת זהות והוא נהיה אזרח". הממשל הצבאי קם אחרי שהמלחמה נגמרה. מטרתו הייתה להתמודד עם הפחד והאימה של יהודים מפני הפלסטינים. מפני מה הם יעשו לנו עכשיו כשהם הפסידו במלחמה אבל ממשיכים לחיות יחד איתנו. הממשל הצבאי היה מנגנון שליטה על האוכלוסייה המפחידה הזו, בעזרת בירוקרטיה ואלימות. הוא דרש מכל נתין פלסטיני לאשר מול המושל כל דבר שהיה "חריג" – יציאה לתור לרופא שיניים, רישיון לרכישת גמל או טרקטור, הקמת מזנון בבית ספר, אישור לרכישת מלט וחומרי בניין, רישיונות דיג ועוד. המנגנון המפורסם ביותר של המשטר הצבאי היה העוצר, שקבע שלפלסטינים בתוך ישראל אסור לצאת מפתח ביתם משקיעת החמה ועד עלות השחר, כשהעונש הוא מעצר או מוות (כפי שאירע בטבח כפר קאסם). איך הממשל הצבאי אמור להתמודד עם הפחד של היהודים מפני הפלסטינים? אל-פלג מסביר: "אם אני שונא אותך ואת רוצה לנטרל את האיבה, את חייבת ליצור מצב שאני אהיה תלוי בך. כי צריכה להיות סיבה מדוע האיבה בפנים לא תעלה על פני השטח. אם אנחנו בממשל לא נהיה אלה שמחלקים רישיונות בנייה, ואלה שנותנים לאדם אישור לנסוע לחו"ל ולפתוח חנות וכך הלאה, אז אנחנו נהפוך להיות פה מטרה למטעני צד. אם אתה שולט הוא תלוי בך". ההצדקה לממשל הצבאי היא שאם לא נשלוט עליהם הם יהרגו אותנו. שאין ברירה אחרת, ואנחנו שולטים עליהם כהגנה עצמית. זו העמדה של המושל הצבאי אל-פלג, והיא כמובן העמדה הרשמית של מדינת ישראל לגבי כל שטח שהיא כובשת וכבשה לאורך השנים. אבל, כפי שהסרט מראה בבירור, לממשל הצבאי הייתה מטרה ברורה נוספת, והיא להשתלט על אדמות. המושל הצבאי של אזור הגליל, ישראל קרננסקי, היה אחראי על כיבוש הכפר איקרית ופינוי התושבים במלחמת 1948. התושבים מעידים כי הם התפנו מפני שנאמר להם שהם יורשו לחזור לבתיהם תוך שבועיים, והפינוי הוא לצורך הגנה על חייהם מפני הקרבות שמתחוללים באזור. עברו שבועיים ושלושה, והבקשות של תושבי הכפר מהמושל הצבאי לקבל רישיון לחזור לכפר נדחות שוב ושוב. עד שבשנת 1951 הרסו את הכפר, עקרו את כל עצי הפרי ונישלו את התושבים מאדמותיהם באופן רשמי. המנגנון של הממשל הצבאי, שנוצר רשמית מטעמי ביטחון, תמיד היה מעורבב עם השתלטות על קרקעות פלסטיניות. "תקנות הגנה לשעת חירום", אחת מהתקנות החשובות של הממשל הצבאי, קובעות שמותר למפקד צבאי להכריז על אזור כשטח צבאי ולאסור את הכניסה אליו. אם אדמות שהיו בבעלות פלסטינית הופכות לשטח צבאי סגור, כפי שקרה פעמים רבות באותה תקופה, נאסרת כניסתם של הפלסטינים לשטחם ובדרך לא דרך, האדמות עוברות לידי המדינה. לפי פרופ' גדי אלגזי, זה היה המנגנון שאפשר למדינת ישראל להשתלט על קרקעות המדינה אחרי מלחמת העצמאות – לפני המלחמה, הקרקע שהייתה בידי יהודים היוותה בערך 7-8% מסך האדמות שבתוך הקו הירוק. עד 1953, בתקופה של ארבע שנים, מדינת ישראל השתלטה על כ-93% מהאדמות, תוך הסתמכות רבה על תקנות הממשל הצבאי. הדואליות הזו של הממשל הצבאי – שליטה לצורך ביטחון והשתלטות על אדמות – מחזקת את עצמה במעגל קסמים. מנגנון בירוקרטי-צבאי ששולט על החיים של פלסטינים במשך שנים, אוסר עליהם גישה לכפרים ואדמות חקלאיות שלהם שעוברות לידיים של יהודים. כאשר הפלסטינים מתנגדים, עולה הצורך של המדינה לדכא את ההתנגדות, שרק מחזקת ומצדיקה את הצורך בממשל צבאי חזק יותר. אם מעגל הקסמים הזה נראה לכם מוכר, זה משום שמעולם לא נפרדנו ממנו. לא רק הדינמיקה של כיבוש אוכלוסייה אזרחית, שמוליד התנגדות, שמולידה צורך בדיכוי אכזרי יותר; אלא ממש הממשל עצמו מעולם לא באמת הסתיים. כפי שרואים בבירור בסרט, בדצמבר 1966 התבטל הממשל הצבאי במדינת ישראל, אבל כבר ביוני 1967, במלחמת ששת הימים, העתיקו את אותו המנגנון לשטחי הגדה המערבית ועזה שנכבשו במלחמה. המנגנון הוא אותו מנגנון, החוקים אותם חוקים, המנטליות אותה מנטליות, ואפילו האנשים שתפעלו את המנגנון בתוך תחומי "הקו הירוק" קיבלו הפסקה של חצי שנה עד שהועסקו מחדש לתחזק כיבוש על שטחים אחרים. אבל איך הממשל הצבאי בכלל רלוונטי ל-2025? השליטה היהודית על פלסטינים החלה עם קום המדינה ומעולם לא באמת פסקה. ההצדקות לשליטה הזו מאז ועד היום נקשרו בצורך של יהודים בביטחון, אבל במקביל, בשטח, השליטה הזו לוותה, תמיד, בנישול הפלסטינים מהאדמות שלהם והעברתם לבעלות יהודית. מה ניתן ללמוד מזה לגבי מצבנו היום, ב-2025? ראשית, אנחנו לומדים שהמלחמה הישראלית על עזה היא איננה מלחמת נתניהו. ברור שהוא שחקן עם כוח רב והוא מנווט את הספינה לפי האינטרסים המושחתים שלו. אבל הזרמים שעליהם הספינה שטה לא קשורים אליו, אלא הם עתיקים מאוד ונמצאים איתנו מאז הקמת המדינה. הפחד מהאיבה של הפלסטינים, והצורך לשלוט עליהם כהגנה עצמית, מובילים את המדיניות הביטחונית של מדינת היהודים מאז 1948. במובן הזה, המלחמה על עזה גם איננה מלחמת המשיחיות היהודית. נזכיר שבין 1949 ל-1966 לא רק שנתניהו לא היה דמות רלוונטית, אלא גם תנועת ההתנחלות, נאמני הר הבית, גוש אמונים ותנועת "כך" של כהנא – כל אלה עדיין לא נולדו כשמדינת ישראל הקימה מנגנון שליטה צבאית על פלסטינים. השליטה על הפלסטינים נעשתה מטעמים "ביטחוניים" שמהר מאוד השתלבו עם טיהור השטח והשתלטות על אדמות – לא כי פוליטיקאי מושחת עשה שימוש נלוז בפחדים של הציבור, ולא כי יהודים רצו "לשוב" לאדמות שמתוארות בתנ"ך כחלק מארץ ישראל "השלמה". הממשל הצבאי קדם לכל אלה. ניתן לשער שהמוסד שהיה אחראי על גירוש הפלסטינים מהמרחב באופן כה אפקטיבי ולמשך זמן רב כל כך (18 שנים!) היה חייב למצוא לעצמו הצדקות נוספות שייתנו משמעות לחיים במרחב הזה. אנחנו מתחזקים ממשל צבאי לא רק כי אנחנו רוצים לשרוד, אלא למען מטרה נעלה יותר. סביר להניח שהממשל הצבאי לאט לאט הפרה את הקרקע לצמיחה של הצדקות רוחניות, דתיות וזהותניות לשליטה יהודית על פלסטינים, עד שהגיעה מלחמת ששת הימים שאחריה צצו התנועות המשיחיות כמו פטריות אחרי הגשם. שנית, אנחנו לומדים שתאורית הכישלון במלחמת עזה לאור היעדר תכנון לגבי "היום שאחרי" היא קשקוש. התיאוריה הזו עיוורת לעובדה שכל מלחמה בפלסטינים וכל כיבוש של עמם, מאז 1948 ועד 2025, לא נעשו אך ורק ממניעים ביטחוניים, ותמיד לוו בהשתלטות אלימה וברוטלית על אדמותיהם. ומסתבר שהתאוריה הזו רלוונטית לא רק למלחמת עזה, אלא גם למלחמת העצמאות: הנה אל-פלג מציג את עמדת "היום שאחרי" לגבי מלחמת העצמאות ב-1948: "לקראת מלחמות, צבא של כל מדינה מכין את עצמו כדי לנצח במלחמה. זה דבר כמעט אוניברסלי שעמים, מדינות, ארגונים לאומיים וכו', מכינים את עצמם למלחמה ואין להם תשובה לשאלה מה הם יעשו ביום שלאחר הניצחון". לפי דעתו, הבעיה במלחמת העצמאות הייתה שלא חשבנו על היום שאחרי, ולכן מצאנו את עצמנו מקימים ממשל צבאי על האוכלוסייה שכבשנו. זהו תיאור מדויק של תאורית היום שאחרי שניתן להדביק גם למלחמת ששת הימים, למלחמת לבנון הראשונה, וכמובן למלחמת עזה של 2025. איכשהו, תמיד אנחנו היהודים מוצאים את עצמנו שולטים על העם הפלסטיני. והיות שזה המצב, לא יכול להיות שמדובר ברשלנות. העובדה הזו מצביעה על כך שיש כוחות חזקים שמביאים אותנו לעמדה הזו פעם אחר פעם. הבעיה שלנו היום איננה שיצאנו למלחמת הגנה עצמית אבל לא חשבנו מספיק על היום שאחרי המלחמה. הרי כבר באוקטובר 2023 שמענו שרים בממשלה וקצינים בצבא מצהירים שבכוונתם לגרש את העזתים ולהשתלט על רצועת עזה, ולא שמענו בציבוריות הישראלית שום אלטרנטיבה לפתרון הזה. למעשה, עד היום אנחנו מחכים לדמות ציבורית שתציע חלופה. הבעיה שלנו היום היא שיש לנו רק פתרון אחד ויחיד להתמודד עם הפחד שלנו מהפלסטינים: לשלוט עליהם צבאית ולספח כמה שיותר מאדמותיהם. לצערנו, זה הפתרון היחיד שאי פעם ניסינו. השאלה הגדולה שצריכה להישאל לגבי מצבנו היום היא אותה שאלה שהייתה צריכה להישאל עם קום המדינה, והיא: למה אנחנו היהודים רוצים לטהר את המרחב מפלסטינים? התשובה האוטומטית היא כי הפלסטינים הם איום, ואנחנו רק רוצים לחיות בביטחון, בלי שיאיימו עלינו. אבל התשובה הזו לא מספרת את כל הסיפור. הרי הממשל הצבאי יכול היה להיות תגובת חירום למצב חדש, שבתום שנה יתחלף במנגנונים של אינטגרציה של האוכלוסייה הפלסטינית. אבל הוא לא היה. הוא נמשך 18 שנים. ואותו דבר יכול היה להתרחש לגבי מנגנון הכיבוש של יהודה ושומרון. אבל גם הוא לא היה. והוא נמשך כבר 58 שנים. המנגנונים הללו לא מתחלפים במנגנונים אחרים מפני שהם מהווים כלי מרכזי של המדינה להשתלט על אדמות פלסטינים שלא היוו שום איום. מעבר לפחד מהפלסטינים ומהאיום הממשי שחלקם מהווים עבור יהודים, יש כאן משהו נוסף שמצדיק בעינינו את ההשתלטות על אדמותיהם והגירוש שלהם מהמרחב. לדעתי, מדובר בשאיפה "להיות עם ככל העמים", כלומר להקים מדינת לאום לעם היהודי בארץ ישראל. השאיפה לעצב את המרחב לפי מודל של מדינת לאום אירופאית, בלי להתחשב במציאות בשטח, רואה בבני אדם חומר שניתן לעצב מחדש, לפרק ולהרכיב לפי רצוננו. אנחנו עדיין חיים באותה מנטליות, מחזיקים באותן שאיפות, וממשיכים להתאכזב כאשר הן לא מתממשות. עדיין אנחנו מנסים לגרש את הבדואים מהכפר אום אל-חיראן בנגב ולבנות במקומו יישוב ליהודים בלבד; עדיין אנחנו פועלים לגרש את הקהילות של מסאפר יטא ולהשתלט על הקרקעות שלהם; ובעזה, עדיין אנחנו מרשים לעצמנו להזיז מיליוני עזתים מצפון הרצועה לדרומה, רק כדי להזיז אותם צפונה כמה חודשים לאחר מכן, שלא לדבר על ההיבריס של "הניצחון המוחלט" על החמאס, שמהותו לפורר את מרקם החיים העזתי ולגבש אותו מחדש תחת שלטון ישראלי או של קואליציה סונית מתונה. אבל היסטוריה של 80 שנה מראה לנו שהשאיפה היהודית הזו מתוסכלת שוב ושוב ושוב. שאין אפשרות לעצב את העולם כאילו היה חמר בידינו. שיצירת עולם שבו מתקיימת לה "מדינת היהודים" על חשבון העם הפלסטיני ואדמותיו היא שאיפה שמתפוצצת לנו בפנים כבר 80 שנה. ההיסטוריה שלנו מלמדת שהפלסטינים תמיד חיו כאן לצידנו ותמיד יחיו לצידנו, וכל פתרון לקונפליקט הארור והמדמם הזה חייב להיות כרוך בהכרה שהפלסטינים חיים איתנו פה. במובן הזה, מעולם לא הקמנו פה את "מדינת היהודים" ולעולם גם לא נקים אותה, מפני שתחזוק מדינת היהודים נעשה על חשבון המציאות. על חשבון העובדה המאוד אמיתית שפלסטינים חיים כאן, שיש להם שורשים כאן, ושהם לא מוכנים להיכנע לדרישה היהודית להיות "עם ככל העמים" כל עוד הדבר הזה נעשה על חשבונם. הדרישה של יהודים לחיות בביטחון - דרישה כה בסיסית וחשובה - עומדת בקונפליקט עם הדרישה לקיים מדינה ליהודים בלבד. הניסיון לקיים גם את זה וגם את זה הביא אותנו פעם אחר פעם, במשך דורות, לאותו פתרון - יותר שליטה צבאית, עוד כיבוש, עוד נישול פלסטינים מאדמותיהם, עוד מלחמה, עוד אלימות. אבל הפתרון הזה רק הביא אותנו לקטסטרופה שבה אנחנו נמצאים היום. יש הרבה לקחים שניתן ללמוד מ-80 שנות היסטוריה של סכסוך מדמם; השאלה היא האם אנחנו אמיצים מספיק כדי ללמוד אותם. תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה. עריכה: שני פיס תום אלפיה 73 פרק מספר תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה למנויים בלבד למה ואיך נעצרתי מעצר פוליטי למנויים בלבד הסכינים הארוכות של המשטר נשלפו למנויים בלבד כן, שלום למנויים בלבד נאום הניצחון המלא של זוהראן ממדאני הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו