כשנפגשנו לא היינו "אישה שחורה, עולה מאתיופיה, בוגרת אולפנה של הציונות הדתית" מול "אשכנזייה, צברית, חילונית תל אביבית". היינו במרחב שונה, חלק מצוות ישראלי-פלסטיני שקידם שותפות בין קבוצות. לדרך הזאת יצאנו ממקומות שונים ואנחנו צועדות בה מול לחץ אדיר של יחסי הכוחות שמופעלים עלינו. אבל כל צעד בדרך הזאת, המשותפת, מטעין אותנו בכוחות שאין לנו בנפרד ומלמד אותנו שוב ושוב שלא נגיע לשום יעד באף דרך אחרת.

אנחנו נוהגות להשתמש בדימוי של האקטיביסטית הפלסטינית נבילה אספניולי שתיארה את המציאות כשדה זרוע בורות: כל קבוצה - ובעיקר כל קבוצה מודרת - שקועה בבור משלה, פעמים רבות ללא מודעות לבורות של אחרים ולמנגנונים המייצרים את הבורות כולם. רק חיבור בין הבורות יחלץ כל קבוצה וקבוצה מהבור. אבל לפני הכול, אדם צריך לראות שהוא שקוע בבור ולזהות את הבורות האחרים. חינוך רע עושה הכול כדי להסתיר את יחסי הכוח ואת מנגנוני ההפרד ומשול שמפעילים אלה המחזיקים בכוח. אלה אותם מנגנונים שיוצרים את הבורות ומונעים את האפשרות להתוודע לכל הבורות שסביב הבור שלנו. חינוך ראוי פוקח עיניים, משנה את הסיפור - מנפרד למשותף - וחשוב יותר, מעלה את כל הקבוצות אל השדה הפתוח. 

אז שולה, מה הסיפור שאת מביאה מהבור שלך? 

אני אקטיביסטית מאז 1994, כשהייתי סטודנטית שנה א' לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, דור ראשון באקדמיה. במשך חודשים הסתובבתי בבניין האוניברסיטה הגדול אבודה. בכל הפסקה הייתי יושבת בדשא לבד. באחת ההפסקות מצאתי עיתון מיום קודם ובו מודעה שמשכה את תשומת לבי. המודעה תיארה כנס על אי שוויון בחינוך. נכתב כי שר החינוך דאז, זבולון המר, ישתתף בכנס. בּוּם! רעיון מעולה צץ לי בראש. "אני חייבת לבוא לכנס הזה", החלטתי. התקשרתי למארגנת, הצגתי את עצמי ואמרתי שיש לי סיפור רלוונטי לכנס. ביקשתי שתיתן לי לדבר חמש דקות. היא אמרה שהכול סגור ואין אפשרות להוסיף דוברים. לא הסכמתי לקבל את תשובתה. אמרתי לה: תקשיבי לסיפור שלי וסיפרתי לה את סיפורו של אחי, שהופנה בלי שום תהליך ואבחון ראוי לחינוך מיוחד. שליחת ילד לחינוך לא מתאים במקום לעזור לו להתגבר על קשייו האמיתיים זו אפליה, אי שוויון, וזה מה שרציתי להגיד לשר החינוך.

למעשה, באותו כנס, מלבד לספר את הסיפור של אחי, סיפרתי להם כל מה שלמדתי עד שהוצאתי את אחי ממערכת החינוך המיוחד. למדתי שממש לא הגיוני שבכיתה של עשרה תלמידים של החינוך המיוחד שישה יהיו ממוצא אתיופי. הבנתי את הבעיה עוד לפני שקראתי מאמר אחד על גזענות ועוני. את הנאום שלי סיימתי באמירה שאני לא רוצה לכעוס, אני רוצה להפוך את הכעס שלי לפעולה שתעזור לקהילה שלי. הנאום הזה היה הרגע שבו אמרתי לציבור וגם לעצמי שאני הולכת להיות אקטיביסטית.

איפה הסיפור הזה פוגש אותך, שני?

גדלתי בפתח תקווה במשפחה ממעמד בינוני נמוך. העבודה של אימא שלי בחינוך הייתה מקור ההכנסה היציב העיקרי בבית וגם מקור גדול לגאווה. אימא שלי הגיעה לארץ עם אחיה בלבד בגיל 14, הייתה גם היא דור ראשון להשכלה והפכה לגננת מוערכת בעיר. האחים שלי ואני גדלנו על רקע חששות כלכליים תמידיים אבל גם בתוך יציבות רבה שהקנו הורים אוהבים, מערכת חינוך טובה למדי וחינמית וקהילת חברים ומשפחה מורחבת. גדלתי על סיפורים של אנטישמיות וצורך בהסתרת הזהות היהודית בארגנטינה ועל "הסוף הטוב" של הגעה למדינת היהודים, אל הביטחון והחופש. ואז, בגיל 14, נסעתי מטעם בית הספר לסיור בכפר קאסם. פגשתי שכנים שחיו במציאות שונה כל כך משלי. הביוב זרם ברחובות, בית הספר היה ישן ומוזנח ועל גגות הבתים היו דוודים לאיסוף מים. הבנתי ברגע, ממראה העיניים ותחושות הלב, שהשכנים שלי מכפר קאסם חיים את אותה מציאות קשה שאימא שלי ברחה בגללה מהצד השני של העולם. המפגש הזה גרם לי להעריך מחדש את מה שהיה לי מובן מאליו והפך אותי לאקטיביסטית.

הסיפורים שלנו הם סיפורים של התעוררות. מפגש בין שתי נקודות מבט הנטועות בתוך הקשרים חברתיים, תרבותיים ואתניים שונים לפעולה משותפת לשינוי מציאות מסמל בשבילנו את המהפכה שנדרשת כדי למוטט את פירמידת הסטטוסים - החברתיים והכלכליים. למנגנון יש אינטרס לטפח את פירמידת הסטטוסים ואת הבורות המופרדים. ובית הספר, כחלק ממנגנון הכוח, מרדים את האנשים במקום לפקוח להם את העיניים, מקדם אמיתות שקריות שהחברה תמיד היררכית ומרובדת, ושחלוקת המשאבים היא תמיד משחק סכום אפס. במציאות הנוכחית כל מפגש בין קבוצות שיש להן לקבוצות שאין להן הוא מפגש לא שוויוני. מפגש אמיתי תובע מסע לבנייה מחדש של יחסי הכוח, לנכונות לוותר על פריבילגיות ולהתחלק במשאבים. תפקידו של החינוך ללמד אותנו שיש די רווחה לכולם. השמיכה לא הייתה קצרה אלמלא קבוצה קטנה בעלת כוח הייתה מושכת יותר מדי לצד שלה. יש די משאבים לתת חינוך שווה לכולם. די שטח לבנות בתים לכולם. די כסף לחגוג את כל התרבויות. למפגש כזה יש כוח לחשוף את מה שלא רוצים שנראה, כדי שנחפור ביחד את המחילות שיוציאו אותנו אל האור. מפגש אותנטי מוביל להבנה שאין סכום אפס - יש סכום 99%-1% - ולמאבק לשינוי המשוואה - דרך פגישה.

ד"ר שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה ומנהלת שותפה בתוכנית לימוד משותף של מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית.

ד"ר שולה מולא היא אשת חינוך ואקטיביסטית, מייסדת שותפה ופעילה ב"אמהות על המשמר" - התארגנות אמהות למאבק באלימות משטית כלפי בני נוער וצעירים אתיופים.

עריכה: סתו גרסטל