אמא צריכה לבחור: לאכול בעצמה או להאכיל את הילדים? לקנות ירקות טריים או להסתפק בפסטה זולה? זו המציאות של רבע ממשקי הבית בישראל ב-2024. דו"ח הביטחון התזונתי החדש של הביטוח הלאומי לשנת 2024 חושף תמונת מצב קשה, שממחישה את עומק המשבר החברתי בישראל: יותר מרבע ממשקי הבית בישראל לא מצליחים להבטיח לעצמם תזונה ראויה, וכמעט שליש מהילדים במדינה חיים בחוסר ביטחון תזונתי. מהדוח עולה כי 27% ממשקי הבית אינם מסוגלים להרשות לעצמם מזון בריא ו-20.5% מהמבוגרים מדווחים שהם מוותרים על ארוחות בגלל מחסור בכסף – כמעט פי ארבעה משיעור האי-ביטחון התזונתי הממוצע במדינות ה-OECD, העומד על 7.5%.

דוח הביטחון התזונתי לשנת 2024 מבוסס על סקר שנערך בחודשים מאי עד נובמבר 2024, שבו השיבו 1,466 אנשים המייצגים כ-6 מיליון נפשות בוגרות בישראל. כ-20.5 אחוזים מהמשיבים לסקר דיווחו שלפחות אחד המבוגרים בבית נאלץ להקטין את גודל הארוחות או לוותר עליהן לחלוטין בגלל מחסור בכסף, מחצית מהם משתפים שזה קורה בכל חודש. עשרה אחוזים מהמשיבים ענו שלעיתים קרובות הם לא רוכשים את כל האוכל הדרוש להם פשוט מפני שאין מספיק כסף.

בקרב ילדים המצב חמור במיוחד. כמיליון ילדים בישראל הולכים לישון רעבים, מדלגים על ארוחות או אוכלים מזון שמזיק לבריאותם. על פי הדוח, 21.8 אחוזים מהילדים חיים בביטחון תזונתי נמוך, ועשרה אחוז נוספים חיים בביטחון תזונתי נמוך מאוד, שיעורים גבוהים בהרבה מהממוצע הכללי, כך שהקבוצה התלויה ביותר היא זו שהכי סובלת.

בני 60-40 – בין קבוצות הסיכון

הדוח חושף כי אי-הביטחון התזונתי בישראל מצטלב עם כל קו שבר חברתי מוכר: לאום, מעמד כלכלי, גאוגרפיה ומספר ילדים. בחברה הערבית, יותר ממחצית ממשקי הבית (58%) חיו באי-ביטחון תזונתי במהלך תקופת הסקר ו-23.8% חוו אי-ביטחון תזונתי חמור. שיעור הילדים הערבים הסובלים מחוסר ביטחון תזונתי מגיע ל-59% – הנתון הגבוה ביותר בין קבוצות האזרחים בישראל. בהקשר של ההסלמה בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית בישראל, אי-ביטחון תזונתי הוא גורם עומק בעל חשיבות. על פי מחקר עדכני, חוסר יציבות תזונתית במשקי-בית הוא אחד הגורמים העלולים להוביל לפעילות פלילית.

גם בהשוואה בין קבוצות עניות בישראל, הפערים בתחום התזונתי בולטים. בחברה החרדית שיעורי העוני דומים לאלו של החברה הערבית, אך אי-הביטחון התזונתי נמוך בהרבה. משפחה ערבית עם חמישה ילדים נמצאת בסיכון גבוה פי 8.6 לחיות באי-ביטחון תזונתי לעומת משפחה יהודית לא-חרדית עם מספר ילדים זהה. הסיבה לכך נעוצה ברשתות התמיכה הקהילתיות, כגון גמ"חים וקרנות צדקה, אך גם בתקציבי המדינה שחרדים נהנים מהם, בעיקר באמצעות מנגנונים כגון תמיכות באברכים ובמוסדות חינוך וסובסידיות לגני ילדים – מנגנונים שאינם קיימים בחברה הערבית. 

אי השוויון מתבטא גם בהבדלים בין המצב בפריפריה למרכז. בעוד שבמחוזות המרכז ותל אביב פחות מ-17% ממשקי הבית חיים באי-ביטחון תזונתי חמור, במחוז הצפון ובירושלים שיעור משקי הבית במצוקה קופץ ל-37%. כלומר, בפריפריה שיעור אי-הביטחון התזונתי כמעט כפול מאשר במרכז הארץ. גם בתחום הנגישות למזון בריא, הפערים בולטים: בירושלים 32% מהמשפחות לא מסוגלות להרשות לעצמן מזון שאינו מזיק לבריאותן, לעומת פחות מ-19% בתל אביב ובדרום. כך שכתובת המגורים לא קובעת רק את רמת החינוך או הבריאות אלא גם את היכולת הבסיסית לקבל אוכל ראוי.

ידוע שבישראל קשה, עד בלתי אפשרי, להתפרנס רק ממשכורת אחת אבל הדוח מבהיר עד כמה חמורות ההשלכות של משכורת אחת בלבד. למשקי בית עם פחות משני מפרנסים יש סיכון גבוה ב-50% להימצא ללא נגישות למזון בריא. עוד ממצא מעניין הוא שהסיכון הגבוה ביותר לאי-ביטחון תזונתי הוא דווקא בגיל הביניים - לא אצל הצעירים או הקשישים. בני דור האמצע  בני ה-60-40, שמתמודדים עם  נטל המשכנתא, ילדים בבית, הורים קשישים שצריכים עזרה ולפעמים גם מזונות לילדים מגירושים, נמצאים בסיכון הגדול ביותר לחוסר בטחון תזונתי.

לא גזירת גורל

כותבי הדוח קוראים ל"גיבוש מדיניות חברתית וכלכלית ארוכת טווח, שתבטיח לכל תושבי ישראל גישה סדירה למזון בכמות מספקת ולמזון בריא שאינו פוגע בבריאות. נדרשים בנייה ויישום של תוכניות ממשלתיות רב-שנתיות, הקצאת תקציבים והגדרת יעדים לצמצום ממדי אי-הביטחון התזונתי".

אל מול הקריאה של הביטוח הלאומי לממשלה להתחיל לגבש מדיניות, מדינות אחרות, כולל מדינות עם פערים חברתיים עמוקים, הצליחו לצמצם רעב באמצעות מדיניות לאומית סדורה: ארוחות חינם בבתי ספר, תוכניות מזון ייעודיות למשפחות, קצבאות ילדים אוניברסליות, סבסוד מזונות בריאים ותמיכה ישירה בחקלאות מקומית. בברזיל, התוכנית הלאומית "אפס רעב" (Fome Zero) שהשיק הנשיא סילבה דה לולה ב-2003 הצליחה בתוך שנים לשנות את המציאות החברתית.

מחברי הדוח ממליצים "להרחיב את מערך הסיוע הישיר למזון למשפחות החיות באי-ביטחון תזונתי ובאי-נגישות למזון בריא, כהרחבת חלוקת תווי מזון, תוך הקפדה על מנגנוני בקרה, מזון בריא ושמירה על כבודם של מקבלי הסיוע". בפועל, ממשלת ישראל ממשיכה לקצץ ברשתות הביטחון החברתיות. בשנת 2024, סביב סערת כרטיסי המזון של אריה דרעי, קריטריונים מפלים של כרטיסי מזון לטובת החברה החרדית הובילו לעתירות לבג"ץ. הסערה הפוליטית שנוצרה סיפקה הזדמנות לכווץ את התקציב שהוקצה לכרטיסי המזון בגובה 600 מיליון ש"ח ל-300 מיליון ש"ח בלבד. מתוכם, 90 מיליון ש"ח בלבד הגיעו למיזם הלאומי לביטחון תזונתי של משרד הרווחה שמפעיל חלוקת מזון. אמנם מספר המשפחות הזכאיות לסיוע גדל (מ-26,000 ל-47,000) ונראה שהאפליה

בין הזכאים תמה, אבל הסיוע לכל משפחה פחת. מאז לא בוצעה תוספת תקציבית ראויה.

השיפור בביטחון תזונתי – בזכות האוכל במלונות המפונים

למרות הנתונים הקשים, באזור אחד חלה ירידה די דרמטית בחוסר הביטחון התזונתי  – אזור הדרום חווה ירידה מאי-ביטחון תזונתי של כ-38% בשנת 2023 ל-26% בלבד ב-2024. כותבי הדוח מסבירים את השיפור בסיוע המדינה למפונים. הירידה מיוחסת לסיוע כספי ותזונתי שקיבלו המפונים מהדרום בין אם בהזנה בבתי המלון עצמם או בסיוע כספי לרכישת מזון. כך נראה שהנתון החיובי המשמעותי היחיד שהדוח מספק לנו מתקיים  בזכות אסון לאומי. החדשות הרעות הן שמאחורי השיפור המלאכותי הזה עשויה להסתתר דווקא הידרדרות במצב.

החשש הוא שהשיפור שמשתקף בדוח הנוכחי שנוצר בעקבות סיוע החירום למפוני המלחמה עלול להוות תירוץ להמשיך לעכב את התקציב. בינתיים יותר ממיליון ילדים בישראל ימשיכו כנראה לסבול מחוסר ביטחון תזונתי.

טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה

עריכה: שני פייס