ב"פינת הפעיל", פעילי עומדים ביחד ממעגלי הפעילות השונים כותבים על חוויותיהם, על תפיסותיהם ועל השינוי שהם קוראים לו, בעקבות הפעילות בתנועה והחיים במציאות של מלחמה, כיבוש וקפיטליזם.

“יש להם הפרעה נפשית, יש להם עודף כסף, יש להם ירושות גדולות והם לא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם. אני כימנית אם אני הולכת עכשיו להפגין ומפסידה יום עבודה, בשבילי זה משמעותי”.

כך אמרה חן עשור, כוכבת רשת המזוהה עם הימין, בתוכנית "הפוכים" של רשת 13. במבט ראשון הדברים מקוממים; קשה להאמין שכך עשור רואה חלקים רבים כל כך מהחברה הישראלית. במבט שני, מתגלה כאן משהו עמוק יותר, ואולי מטריד בהרבה.

קל מאוד לדחות את הדברים כעוד ביטוי של "ביביזם" עיוור, אבל זו תהיה טעות, ולמעשה נפילה לאותה המלכודת בה נפלה עשור, זו שבה רואים קריקטורות ולא בני אדם. נכון, במידה מסויימת ההצגה של שמאלנים כעשירים, אליטיסטים ומנותקים היא מיתוס מרתיח שמזינה "מכונת הרעל". ולמרות זאת, מאחורי המילים של עשור מסתתרת אמת חברתית כואבת. בישראל של היום, מי שיכול להרשות לעצמו "לבזבז" זמן על על הרהור במציאות הקיימת או מחאה, הוא מי שיש לו אמצעים. במצב שלנו, יוקר המחיה גורר את רוב האזרחים למעגל אינסופי של עבודה וצריכה והערך העליון הוא שרידות. שיח עמוק נדחק החוצה. ההסתכלות הקולקטיבית מוגבלת למה שנדחף מלמעלה: מהתקשורת, ממורשת הקרב, מהדמגוגיה. התרבות מתכווצת לדיכוטומיה פשטנית של הייטק מול עוני, שחור מול לבן. צמיחה זה כסף וכסף זה טוב. מלבד יחידי סגולה ובעלי אמצעים אין מקום להרהור, להטלת ספק או לעומק.

בחברה הנאו ליברלית של ישראל של שנת 2025, הרהור על סדר היום הקיים הוא פריווילגיה בפני עצמו. דווקא כאן נכנסת לתמונה החמלה. חמלה אינה רחמים, והיא רגש שנובע מהבנה רציונלית. חמלה היא ההכרה בכך שהזהות הפוליטית והחברתית שלנו היא תוצר של אינספור נסיבות שלא כולן בשליטתנו. היא מאפשרת לנו לראות מעבר להכללות, להבין את האדם מאחורי העמדה, ולשאוף לחברה שפחות ניזונה משנאה ויותר מבינה את האינטרס של הרוב. זוהי אינה קריאה לניסיון פיוס, למרות שפיוס היה יכול להיות מבורך. זוהי גם לא גישה של הבלגה. עלינו לנהוג בחכמה, ולא לוותר על מאבק בכל אקט אלים של בריונות, הכפשה או כל אלימות פיזית על רקע פוליטי. המשימה היא קשה, ללא ספק, והרעיון הוא לא להכיל פגיעה באופן עיוור אלא להבין לעומק מה עומד מאחורי המטען הרגשי של הנוקט בה.

אני רוצה להציע כאן הסתכלות אחרת על חמלה. עבור תנועת שמאל עממית, חמלה היא דרך פוליטית. אם אני חוזר לדוגמא שציטטתי בהתחלה, אני צריך להתחיל לראות את חן עשור לא כ"ביביסטית הזויה", ולפטור את עצמי מעיסוק במניעים שלה. חשיבה המונחית על ידי חמלה מציעה לנו להתייחס לאמירה שלה כתוצר של מערכת, מבני הכוח ארוכי השנים של החברה שלנו. האמירה של עשור מהדהדת מציאות - בישראל עדיין ישנם עדיין פערים אמיתיים בין מזרחים לאשכנזים. בכמעט כל מוקד כוח בחברה הישראלית - מכלכלה, דרך אקדמיה ותקשורת ועד הפוליטיקה עצמה, גם היום מזרחים מחזיקים בפחות כוח, ייצוג וכסף. זו תוצאה של התפתחות היסטורית לא שוויונית וגם של אפלייה בהווה, ורבים ממצביעי הליכוד כורכים את הצבעתם, ואת ההזדהותם הפוליטית עם חוסר השיוויון היסטורי הזה. עלינו להבין שאותם ״ביביסטים״ התהוו כקבוצה בעקבות היעדרו של מענה פוליטי אחר.

משום כך, כתנועה עממית אנחנו חייבים ללמוד לזהות דיכוי בכל מקום בו הוא מופיע, ולדעת לקרוא באופן מעמדי אפילו גילויי לעג ובוז. בימים אלו, כאשר פשעים נוראים מתרחשים בשמינו בעזה, חמלה מגדירה את ההבנה הפוליטית של המחנה האנטי מלחמתי. אם נרצה להגדיל את שורות המחנה נצטרך לתעל את אותה חמלה גם כלפי פנימה.העוול שנעשה לפלסטינים אזרחי ישראל ולפלסטינים בעזה ובגדה המערבית לא יתוקן אם לא נגדיל את הרוב הפוליטי הדורש זאת. כתנועה עממית יהודית-ערבית, עלינו להרחיב את האופן שבו אנו מספרים את הסיפור; כשאני מבין שמעבר לבוז שאני מקבל יש ציבור אדיר שמרגיש נבגד ומנושל ממשאבים, אני יכול לתכנן איך לגשת אליו. והכי חשוב, איך ליצור הזדהות.

זוהי משימה קשה וארוכה, אני לא מציע פתרון קסמים אלא דרך לעצב את השמאל הישראלי מחדש. עלינו להפוך אותו לבית שמסוגל להבין סבל ודיכוי, כל דיכוי. זוהי לא רק אמירה, זוהי התחושה העמוקה של סולידריות חוצת זהויות סולידריות זו - היא המנוע הפוליטי הייחודי של שמאל עממי.

דניאל שלי הוא מפתח תכנה ופעיל במעגל תל אביב של תנועת "עומדים ביחד".

עריכה: מעין גלילי