"הם כולם מחבלים קטנים, טוב שהרגו אותם". "למה אכפת לך מהילדים של האויב? למה לא אכפת לך מהעם שלך?" "ככה זה במלחמה, והם אלה שהתחילו במלחמה, אין מה לעשות". "את יודעת שהם היו הורגים אותך ברגע, כן?".

 מכל פעולות המחאה שלקחתי בהן חלק, לא הייתה אחת שעוררה כמות תגובות זועמות כמו העמידות השקטות בירושלים, עם תמונות ילדים שנרצחו בעזה - בהפצצות, בירי או ברעב. הכעס, על הילדים עצמם ועלינו שאוחזים בתמונותיהם, תפס אותי לא מוכנה בכל פעם מחדש. אך מבין הקללות והצעקות, שמתי לב גם לתמה קבועה בכל אותן תגובות: הצטדקות. אותם עוברי אורח, שהיו להוטים כל כך לצעוק ולפרוק זעם על התמונות, בעצם הרגישו צורך להצדיק את התמיכה שלהם – הישירה או העקיפה – בהרג של ילדים. 

חלק מהאנשים הביעו תמיכה בהרג הילדים העזתים כמטרה בפני עצמה, אחרים הצדיקו אותו כתוצר לוואי בלתי נמנע של מלחמה, וקבוצה נוספת ניסתה לצייר אותו כלא רלוונטי אל מול כאב אחר - של החטופים ושל המשפחות השכולות בישראל. כך או כך, התמונות הצליחו לחדור במעט את מעטה האדישות שהחברה הישראלית עוטה על עצמה מרצון. מול פרצופים קטנים מחייכים, הדומים כל כך לפרצופים שכל אחד מאותם עוברי אורח מכיר ואוהב, מאמץ ההסברה של פעולות ישראל ניצב לרגע חסר אונים. התגובות הזועמות הגיעו בדיוק מהמקום הזה: מהספק שהתעורר, ומהצורך של אותם אנשים להצדיק – בראש ובראשונה לעצמם – את העמדה שבה הם אוחזים. 

בשנתיים האחרונות, ישראל מפציצה ומרעיבה למוות אנשים וילדים באופן יום-יומי. במרחק נסיעה קצר מאיתנו, אנשים מלקטים שאריות קמח מעורבב בחול, נורים למוות בניסיון להשיג מוצרי יסוד בסיסיים, מגורשים שוב ושוב, מצטופפים באוהלים מאולתרים, ומופצצים למוות בבתי חולים, מאפיות, רחובות ובתים. המצב הזה אינו תוצאה של אסון טבע או כוח עליון. ברמה האינדיבידואלית, הוא מבוצע על ידי בני אדם, ביניהם אנשים שאנחנו יושבים לידם באוטובוס, עומדים אחריהם בתור בסופר או מכירים אישית. ברמה הקולקטיבית, הפשעים האלה מבוצעים על ידי המדינה שלנו. החברה שבתוכה גדלנו, התרבות שזורמת בעורקינו, השפה שבה אנו חולמים – כולן מגויסות למען המטרה הכפולה: ביצוע הפשעים והסברתם. 

ההסברה הישראלית, במיוחד באמצעות תקשורת המיינסטרים, דואגת להלעיט את הציבור במאגר אין-סופי של רציונליזציות: מנגנון הגנה שמלביש הסבר הגיוני כביכול על המצב שאיננו יכולים לשאת. הפניית מבט ישיר אל המציאות הקיימת בין הירדן לים, ובפרט ברצועת עזה, מביאה עמה התמודדות כואבת באופן בלתי נסבל. עבור כל מי שהזהות הישראלית משמעותית עבורו, כמוני, הכרה בעוצמת הסבל שאנו גורמים מעלה גם שאלות קשות לגבי התפיסה העצמית שלנו וקבוצת השייכות שלנו. הרציונליזציה מספקת הקלה רגעית מפני התמודדות עם המציאות, אך היא אינה משנה בה ולו דבר. 

ככל שההכרה במציאות קרובה יותר, כך יעבדו מנגנוני ההגנה שעות נוספות בניסיון לשמר את האשליה ולדחות את ניפוצה. התגובות האמוציונליות לתמונות הילדים מעזה, והעובדה שרבים מהנתקלים בהן מרגישים צורך להטיח בפעילים – אך למעשה לחזור בקול בפני עצמם – את הרציונליזציות שבהן הם אוחזים, מעידה על כוחה של הפעולה הפשוטה הזאת. 

תגובה אחת, שחזרה על עצמה כמעט כל שבוע, ממחישה את הסדק הקטן בחומת ההסברה. "מי הילדים האלה? מאיפה הם?", שאלו אותי שוב ושוב. ראיתי בעיני השואלים את הבלבול, את המתח שבין התגובה האנושית הברורה, הכמעט אינסטינקטיבית, שרוצה להגן על ילדים ולהזדעזע ממותם, לבין הרציונליזציה שמציעה ההסברה. האדישות המוחלטת לגורלם של ילדי ואנשי עזה מתאפשרת באמצעות דה-הומניזציה עיקשת שמצדיקה את מותם, אך כשילד מסתכל אליך ומחייך, הרציונל הזה נסדק. אני מאמינה שרגש מסוים התעורר אצל אותם אנשים, למרות שמערכת שלמה פועלת על מנת לדכאו. אולי הם קיוו בסתר ליבם לשמוע שאלה ילדים שאפשר לכאוב את מותם ולהתנגד לו גם מבלי לזעזע את תפיסת המציאות שלהם. ברגע שהבינו שמדובר בילדים פלסטינים התחיל רצף ההאשמות וההצטדקויות המוכר, אבל אני מאמינה שהסדק נשאר איתם.

קל ליפול למלכודת הדה-הומניזציה גם מהצד השני, ולהתייחס לאלו המצדיקים מוות בתור מפלצות חסרות תקנה. מול הצהרות מסוימות שנפוצות היום בישראל ודורשות עוד ועוד מוות, לפעמים נראה שאף הסבר אחר אינו תופס. אך ברגע שבוחרים בדרך הזו, אנחנו מוותרים על כל אפשרות לשינוי אישי או חברתי, ומוותרים על החברה שלנו - על אהובינו, ולמעשה גם על עצמנו. לכן, אנחנו חייבים לזכור שרציונליזציה היא לא הצדקה מספקת, אבל היא הסבר, ושברגע שיש לנו קצה חוט לסדיקתה, אפשר להתחיל לפעול במציאות. מתוך סירוב לדה-הומניזציה, אני אמשיך לצפות מכל אדם להיות אדם. אני אמשיך לצפות לתגובה, רגש ומחשבה אנושיים – ולהתאכזב, לכאוב ולזעום כשהם לא קיימים – בדיוק מתוך אותה התעקשות להאמין באנושיות. אני אמשיך להזכיר לעצמי שאנשים יצרו את הגיהינום שקיים בין הים לנהר כרגע, ורק אנשים יוכלו ליצור כאן עתיד אחר. סדק אחר סדק בחומה, עד שהיא תיפול. אין לנו ברירה אחרת. 

שירז אנגרט היא ירושלמית, פעילה בפרי ג'רוזלם ובעומדים ביחד. כרגע סטודנטית ללימודי שלום וקונפליקטים באוסטריה.

עריכה: סתו גרסטל