השמחה על סיום המלחמה בעזה וחזרת החטופים, וגם המופע הצבעוני שסיפק הנשיא טראמפ בכנסת ובשארם א-שייח, טשטשו את השאלות הגדולות שעדיין קיימות סביב המהלך שהוביל טראמפ. על מה בעצם חתמו הצדדים השונים? למה עכשיו הגיעו להפסקת אש ולא לפני כן? מי גוזר קופון על השלום, ומה הסיכויים של הימין הישראלי לחבל בהסדרה החדשה ולחזור למלחמה בעזה? כדי לענות על השאלות הללו שוחחנו עם דוקטור גיא לרון, חוקר יחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית.

קשה להפריד בין העובדות לפרשנות לגבי אירועי הימים האחרונים. מה בעצם העובדות שאנחנו יודעים על מה שקרה בימים האחרונים? מה פיזית קרה? למה הצדדים התחייבו?

מה שקרה עובדתית זה שהיו חילופי שבויים, ושנראה שהתחילו עבודות שיקום - פורסמו תמונות של דחפורים עם דגלי קטאר עליהם מתחילים לפנות הריסות. בנוסף, הייתה הודעה של שר החוץ המצרי, לפיה מונתה ועדה של 15 טכנוקרטים לממשל זמני שינהל את הרצועה. השמות שלהם אושרו כביכול על ידי ישראל.

על המחויבויות של הצדדים אנחנו לא יודעים כלום. ישראל לא הייתה חלק מהחוזים שנחתמו בשארם, אבל גם לא נאמר לנו מה כן נחתם בשארם. האמת שלא היה מעולם הסדר שלום כזה - לא מספרים לציבור בעצם על מה נחתם.

בכלל, מה בעצם קרה בשארם?

הגיעו מנהיגי מדינות העולם. דיברו על נושאים שלא סופר מה הם היו והם חתמו על מסמך שממנו אנחנו ראינו רק עמוד אחד, שבו יש הצהרה כללית על חיים בשלום ושיתוף באזור. יש שמועות על מה שהיה במסמכים האלה, וגם ההרכב של המשתתפים מצביע שזה מאוד סביר שנדונה השאלה של כוח רב לאומי. זה מסביר את הנוכחות של הנשיא האינדונזי. שכבר אמר בפירוש שהוא מוכן לתרום חיילים אינדונזים בשביל כוח רב לאומי שייפרס בעזה. יכול להיות שהיו גם הסכמות כלכליות, ושהדחפורים האלה בשטח שמתחילים לפנות הריסות הם הסנונית הראשונה של הסיכום.

מה השתנה עכשיו שלא קרה בשנתיים האחרונות שהצליחו להגיע להפסקת אש?

מה שהשתנה זה שטראמפ החליט לעבוד על ההסדר דרך הציר של קטאר וטורקיה. עד עכשיו הוא עבד עם קטאר ומצרים, זה היה מבנה ישן שביידן עבד איתו. כנראה שבתור מדינות שמארחות את הנהגת חמאס ואת מנגנון הכספים שלו, הלחץ המשותף של קטאר וטורקיה היה יותר אפקטיבי. וכמובן, הלחץ על ישראל - כל הזמן היה ברור שאם ארצות הברית רוצה, היא יכולה להכריח את ישראל להפסיק את המלחמה. פשוט עד עכשיו לא ביידן ולא טראמפ הפעילו שריר.

אז הלחץ הופעל גם על ישראל וגם על חמאס. מי התגמש?

שני הצדדים התגמשו, אבל העמדה של חמאס הייתה תמיד שהוא מוכן לשחרר את החטופים תמורת ערבויות בינלאומיות לכך שהוא יוכל להמשיך להיות ברצועה, והסימנים הם שהוא קיבל ערבויות כאלה, ועכשיו בחסותן הוא משתלט על השטח מחדש.

למה אתה מתכוון? אילו ערבויות קיבל חמאס?

תראה, אם רוצים שחמאס יתפרק, יצטרך להיכנס לשם איזשהו כוח לפרק אותו מנשק. יש דיווחים שלמשל הרשות תקבל את מעבר רפיח, אז יהיה לה איזשהו מנוף מול חמאס. זאת אומרת, יש סימנים שהרשות כן מעורבת בהסדר הזה. עובדה היא שאבו מאזן היה בשארם ולחץ ידיים עם טראמפ. אבל למה להסתיר מה היה שם? מה שמסתמן זה שישראל איבדה חופש פעולה, ונכפה עליה בנאום של הסכסוך, דבר שהיא תמיד התנגדה אליו.

מה לגבי ישראל באמת? איך אתה קורא את העניין הזה שנתניהו לא הוזמן, ואז הוא כן הוזמן, ואז הוא החליט לא להגיע? מה בעצם קרה?

אז גרסה אחת היא שהנשיא הטורקי ארדואן גירש אותו משם - אמר לנשיא המצרי א-סיסי שאם נתניהו יהיה שם, הוא מסובב את המטוס חזרה ולא משתתף. תראה, ישראל נמצאת בהסכם. זה לא אומר שנתניהו מסכים לכל הפרטים שלו, ויש סימנים שהוא ישמח לחבל בהסכם הזה. למשל, דרך הסיפור הזה שראינו של גופות החטופים שלא הוחזרו, לכן ישראל מיד מיהרה להגיב. אבל נתניהו החליט מהשיקולים שלו שהוא לא מתעמת עם ההסכם הזה.

בתוך הממשל של טראמפ יש גם, אני מניח, גם אנשים שפחות מתאים להם הכיוון הנוכחי, לא? אנשים שרצו שישראל תלחם עד הסוף בחמאס.

אני חושב שהם הובסו, והם הובסו מזמן. ממש בתחילת כהונת הממשל, טראמפ גילה שהיועץ לביטחון לאומי(מייק וולץ, מ.ג) מנסה לעבוד עם ביבי מאחורי הגב שלו, אז הוא פיטר אותו. 

מי גזר קופון?

אמרת שהשילוב של טורקיה וקטאר במשא ומתן הצליח להביא את הפסקת האש, למה בעצם? האם התקיפה בקטאר היה נקודת מפתח, כמו שאמרו רבים בימים האחרונים?

יכול להיות שהתקיפה בקטאר הייתה זרז, אבל אני לא חושב שזו הסיבה. נראה לי שהסיפור הגדול זה ההצטרפות של טורקיה. בפסגה בבית הלבן ב-24 בספטמבר עם טראמפ, ארדואן, נשיא אינדונזיה וקבוצה של מדינות ערביות, נחתם הסכם במיליארדי דולרים לעשרים שנה בין טורקיה לחברת אנרגיה אמריקאית, שבעצם מנתקת את טורקיה מהגז הרוסי. עד עכשיו, הברית של טורקיה עם רוסיה התבססה על זה שטורקיה תהפוך למדינת מעבר של גז רוסי לאירופה, כתחליף לאוקראינה. עכשיו, במקום שטורקיה תשמש כמדינת מעבר של הגז הרוסי, היא תשמש מדינת מעבר לגז האמריקאי. זה מין איזה סוג של הסכמה בין יצרני גז שונים, בנוסף לאירופאים, על איך ייראה מערך הגז החדש.

ובתמורה לכך, טורקיה וקטאר מסכימות להפעיל את הלחץ המקסימלי שהם יכלו על חמאס.

כן.

ומה לגבי מצרים, שאירחה את הועידה? קצת נשמע שהם נדחקים החוצה מהתיאור שלך.

מצרים היא שחקנית גמישה ופרגמטית, היא הסכימה לארח את הפסגה הזאת, והיא צד להסכם בתנאים שלה. היא שולטת על מעבר רפיח. היא הסכימה להיכנס להסכם בתנאים שלה. במדינות החוץ שלה עד עכשיו, הרושם היה שקיים ציר בין קהיר לאבו דאבי, שמנוגד לציר טורקיה-קטאר. אבל למצרים יש חובות אדירים, וקטאר משלמת חלק מהם. אז מצרים דאגה לאינטרסים שלה. וכמובן, מאוד חשוב לה שאוכלוסייה של עזה לא תעבור לשטח שלה.

הפחד מטרנספר.

כן, זה הוצב כקו אדום ונראה שזה משקף תחושת איום אמיתית בהנהגה המצרית. 

מהפכת הAI של המפרץ הפרסי

כשאנחנו מדברים על גז ונפט, אז בשביל רוב האנשים זה אותו דבר - סוגים שונים של דלקים. אבל מבחינת הצריכה העולמית יש הבדל גדול. גז הפך להיות דלק מרכזי באירופה בגלל כל הסיפור של המעבר לאנרגיות מתחדשות. תחנות החשמל שמונעות בגז הן גמישות יותר באופן יחסי ואתה יכול להדליק ולכבות אותם בהתראה יותר קצרה, ולכן הן משמשות כמערך הגיבוי של מערכות החשמל שמבוססות על אנרגיות מתחדשות. ולקטאר יש הרבה מאוד גז.

לעומת זאת, אירופה עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להיגמל מנפט (משום שזה דלק הרבה יותר מזהם מגז). אז עכשיו חלק ניכר מתפוקת הנפט המפרצית בכלל הולכת לאסיה. שצריכה הרבה דלק לשרוף, כי הם עוד לא עברו לכלכלת שירותים כמו אירופה וארצות הברית. לעומת זאת, ליצרניות גז יהיה יותר קל, או יותר מתאים לאנטרסים, אם יוכלו להתברג באופן קבוע בתור ספקיות אנרגיה של אירופה. לכן מבחינתו של טראמפ יש הרבה הגיון בללכת עם קטאר, בתור יצרנית גז מקומית שמשלימה את מערך הייצוא האמריקאי.

ארצות הברית היא כבר עכשיו יצואנית הגז הכי גדולה בעולם, ועד סוף העשור היא מכינה את עצמה לגדול עוד יותר. ארצות הברית תוכל להכפיל את כושר הייצור שלה, אבל בשביל זה אתה צריך להבטיח שוק. זה המהלך מרכזי של טראמפ, שמשתלב עם מהפכת הAI, שבשבילה צריך המון המון אנרגיה.

במאי נחתמו הסדרים שבעצם הופכים את איחוד האמירויות וערב הסעודית למארחות של הטכנולוגיה האמריקאית הכי רגישה - הAI. זאת אומרת הסכמים על הקמת חוות שרתים בהיקף של 30 ג'יגה-וואט, יותר מכל כושר ייצור החשמל של ישראל. 

אז אם אנחנו(כלומר האמריקאים, מ.ג) לא יכולים לבנות את רשת החשמל שלנו בקצב הדרוש, אנחנו כנראה נצטרך למצוא מדינות אחרות שיארחו את חוות השרתים שלנו, ואלה צריכות להיות מדינות שיש להן אנרגיות עודפת. אז המדינות האלה זה איחוד האמירויות וסעודיה. לכן הופתעתי שהוא מדיר אותן מההסדר הנוכחי, כמעט לא שמענו עליהם בכלל. יכול להיות שמבחינת טראמפ, אין שום בעיה לעבוד גם איתם וגם עם קטאר וטורקיה. מי אמר שהוא חייב לבחור - יתחרו שני הצדדים על חסדיו.

וכדי לסיים את הפאזל של הקופונים שנגזרים, מה לגבי שיקום עזה? ומה לגבי המעורבות האישית של ג'ארד קושנר? הרי לקושנר יש קרן השקעות ונמצא בקשר עסקי עמוק עם קטאר וגם עם ערב הסעודית.

פה אנחנו רק יכולים להעלות השערות, אבל המטרה הייתה תמיד שאחת ממדינות המפרץ, או קבוצה של מדינות ישלמו על שיקום עזה. הביצוע הקבלני זה שאלה פתוחה, אבל אנחנו רואים שיש ציוד כבד של קטאר שהתחיל להיכנס פנימה. אולי זה גם יתורגם לזה שמשפחת טראמפ תפעיל שם נכסים נדל"ניים, כמו מלונות. זה יכול להיות, אבל הם בדרך כלל עובדים דרך חברות קבלניות מקומיות. למשל במפרץ הפרסי את רוב הפרויקטים של משפחת טראמפ עושה חברה קבלנית סעודית. אז יכול להיות שתהיה שותפות בין נגיד קושנר וקטאר, במיזמים שיוקמו על החוף.

ישראל לאן?

זה שביבי לא היה בוועידה בשארם, זה מצביע על היעדרות ישראל מהתוכנית האזורית הזו. האם בנוסח נאום ספרטה, ישראל מסתגרת בתוך עצמה?

תראה, לביבי הייתה תוכנית להפוך את ישראל לצומת אנרגטית. בעצם אותה אסטרטגיה של ארדואן - להפוך את ישראל לצומת דרכים תחבורתית ולצומת דרכים אנרגטית. זה גם התוכנית של כץ, "מסילות לשלום" - לחבר את חיפה ברכבת למפרץ הפרסי, וגם ההסכמה הנלהבת של ישראל להצטרף ליוזמה של ביידן, ליצור ציר מהודו דרך נמל חיפה לנמל פיראוס. בשנים הקודמות ממשלות נתניהו חתמו על הסדר עם האיחוד האירופאי, שכרגע נמצא על הנייר, שאנחנו גם נייצר חשמל עבור אירופה. אנחנו נשרוף גז או דיזל או פחם אצלנו ויהיה כבל ענק שמקשר אותנו לקפריסין, ומשם הוא יופץ לרשת החשמל האירופאית.

זו הייתה התוכנית של ביבי עד השביעי באוקטובר. נכון שאם הסכסוך בעזה יוסדר ויהיה שם שקט אז כביכול אפשר יהיה לחזור לזה, אבל קטאר וטורקיה לא רוצות להעביר שוב תשתית דרך ישראל. ואם אתה מביא בחשבון שטורקיה מנסה להתבסס בסוריה, ושעכשיו יש לה הזדמנות לשלוח כוחות לתוך עזה, היא מתחילה לייצור משוואה של איום מול ישראל כדי לוודא שהיא לא תפריע לתוכניות הטורקיות.

מה לדעתך נקודת החולשה במערכת הזו, שהימין הישראלי יכול לתקוף כדי להצליח לחזור לתוכניות שלו בעזה, או לחדש את המלחמה?

קודם כל, זה נראה שאת הסיבוב הזה הממשלה הפסידה. אני חושב שזה די ברור שהציבור הישראלי בכלל לא רוצה לחזור ללחימה, ויהיה קשה מאוד למכור לו אותה שוב, במיוחד עכשיו כשהחטופים חזרו.

 בפעם ראשונה אתמול ראיתי את רמי איגרא, שהיה בכיר במוסד. מתראיין בכאן11 ואומר בצורה גלויה - קם לנו כאן פרוטקטורט קטארי-טורקי בעזה. אני מניח שרוב האנרגיות של הימין יופנו עכשיו לרדיפת בוגדים מבפנים, והם ינסו לעשות את זה כמה שיותר מהר - לחזור לדיבורים על היועצת המשפטית ובג"ץ. 

כמובן שמהלך נוסף שיסיט את סדר היום זה יהיה אם הממשלה באופן רשמי תספח חלקים מהגדה - תוכנית ההכרעה תואץ, ויהיו כל הזמן כותרות על הפשעים שישראל עושה בגדה. זה יכול לערער את הלכידות בין חלקי הקואליציה הבין-לאומית שכופה הסדר בעזה. למשל, אם קטאר וטורקיה יגידו לטראמפ להורות לישראל להפסיק, והוא לא יצליח. שם יש קרקע פוריה לחפור בה, מתחת ליסודות של ההסדר שטראמפ יצק בשארם. אז אני אם אני צריך לנחש, אלה יהיו הכיוונים שהם ילכו בהם.

מעין גלילי הוא חבר מערכת מגזין רוזה.

עריכה: תום אלפיה