באמצע אוגוסט, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התייחס לכוונת מספר מדינות להכיר במדינה פלסטינית, באמירה "עד ספטמבר כבר לא יהיה במה להכיר". סמוטריץ' טעה, אחרי הכל. ב-21 וב-22 בספטמבר הכריזו 10 מדינות, ביניהן צרפת ובריטניה, על הכרה במדינת פלסטין. 

ביומיים אלה נהרגו 121 פלסטינים ברצועת עזה, כחלק מקמפיין ההשמדה שהובילה ממשלת ישראל. ברחבי הגדה המערבית נמשכה שגרת הכיבוש, הכוללת פשיטות על בתים, מעצרי שווא, ירי חי ומתקפות מתנחלים בגיבוי הצבא. בזמן שבניו-יורק גברו מחיאות הכפיים, בארץ הדהדו הפיצוצים. מול הפער העצום בין שתי המציאויות, קשה היה שלא לגלגל עיניים. הרי מה זה משנה לנו, בני האדם שחיים כאן, מה הגברים בחליפות מחליטים ביניהם? 

שלושה שבועות בלבד חלפו עד שהמציאות השתנתה בחדות, והסכם להפסקת אש ושחרור החטופים – למענו יצאנו לרחובות במשך שנתיים – נחתם סוף סוף. אחרי שנתיים של טיהור אתני והשמדה, ההסכם הגיע לבסוף מתוך גחמה אגואיסטית של אדם הפכפך ומסוכן. למזלנו, האינטרסים הכלכליים שלו ורצונו להיות אהוד תאמו הפעם לאינטרס הכי בסיסי שלנו – לחיות. 

אבן כבדה מאוד ירדה מהלב עם החתימה, אך בזמן שהגברים בחליפות מחמיאים זה לזה, המציאות בין הים לנהר מוסיפה להיות קשה מנשוא. הפסקת האש הופרה כבר עשרות פעמים, רצועת עזה חרבה לחלוטין, בגדה המערבית החיים מתנהלים תחת דיכוי ואלימות יום-יומיים, האדמה ספוגה בדמם של עשרות אלפי הרוגים ונרצחים, ומיליוני בני אדם מנסים לשקם את חייהם מטראומות שעוד לא התחלנו אפילו לעכל.  

דווקא מתוך בליל הרגשות סביב הפסקת האש, צריך להפנות את המבט לחציו השני והעמום יותר של ההסכם שהושג, המתייחס גם הוא להקמת מדינה פלסטינית. הצהרות ההכרה והמתווה המוצג בהסכם – מעורפל ובעייתי ככל שיהיה – החזירו תוך שבועות ספורים את המדינה הפלסטינית למוקד השיח הציבורי בישראל, לאחר תקופה ארוכה בה הכיבוש נמחק לחלוטין מאוצר המילים של נציגי הקואליציה והאופוזיציה כאחד. 

במשך שנים, גם הפוליטיקאים שהתיימרו להציע לנו עתיד אחר העדיפו להתעלם מהפיל שבחדר ולברוח לנושאים קלים יותר. עבור העם הפלסטיני, התוצאה הייתה המשך הדיכוי ארוך השנים, ויצירת התנאים לשנתיים של רצח עם. עבור העם בישראל, התוצאה הייתה הפנמה עמוקה של חוסר היכולת לשנות את מציאות חיינו. השאלה המרכזית של הפוליטיקה הישראלית - הבחירה בין עתיד של שלום לשני העמים לבין המשך הכיבוש ומעגל דמים נצחי - עוקרה מתוכן, והעוולות הרבות הנוספות שיוצר הכיבוש הפכו למובנות מאליהן. 

כך, אותם מנהיגים הפליגו במילים על הידרדרות הדמוקרטיה הישראלית, בלי להזכיר את הפגם היסודי בה - החזקת מיליוני בני אדם ללא זכויות, ושימוש בפרקטיקות אלימות ואנטי-דמוקרטית שעם הזמן בהכרח יחצו את הקו הירוק. הם דיברו על שלטון החוק, שכבר שנים מופר באופן יום-יומי בגדה המערבית, והתרעמו על יוקר המחייה, תוך התעלמות מההשקעה המסיבית של הממשלה בהתנחלויות. הם לא הפסיקו לומר שצריך עוד חיילים, שכל חלקי האוכלוסייה חייבים לקחת חלק במעגל הדמים. וכמובן, אף אחד מהם לא התייחס לפתרון היחיד שיכול לשנות את המצב הזה מן היסוד. 

ההכרה הבין-לאומית במדינת פלסטין מסמנת שינוי כיוון. נכון, התגובות עד כה מאכזבות ברובן המוחלט; במקום לברך על צעד בכיוון הנכון, מרבית האופוזיציה החליטה להציגו כאסון באשמת הממשלה, ובכך למעשה לאמץ לחלוטין את השקפת עולמה במקום להציע חזון אחר. האבסורד הגיע לשיאו השבוע, כשנציגים ממפלגות שמתיימרות להציע אלטרנטיבה לממשלה הצביעו בעד הצעה לסיפוח הגדה המערבית, והוכיחו שההבדל בינן לבין הקואליציה הוא פרסונלי בלבד. אבל כך או אחרת, המדינה הפלסטינית חזרה לשיח הציבורי. מה שלא היה אפילו נושא לדיון עד לפני רגע קט, מתגשם לנגד עינינו כרעיון ממשי – כי גם על מנת להתנגד לרעיון צריך קודם כל לתפוס אותו, לחשוב עליו ולהצליח לדמיין אותו. עד כה, הפוליטיקאים והתקשורת כלל לא נדרשו לעשות זאת, אך ההתפתחויות האחרונות הפכו את ההתעלמות הקבועה לבלתי אפשרית. אחרי שנים של חוסר דמיון פוליטי, חלון השיח זז והמדינה הפלסטינית סוף סוף נמצאת בתוכו. 

ומה הלאה? אנחנו נושמים כרגע אחרי שנתיים של סיוט, אך המאבק שלנו רחוק מסיום. התשואות בניו יורק ומצרים שככו, ואנחנו נותרנו כאן עם אדמה חרוכה, הנהגה ששואפת לטאטא הכול מתחת לשטיח ואופוזיציה נטולת ערכים וחסרת תועלת ברובה המוחלט. בין שתי המציאויות האלה, התפקיד שלנו הוא לבנות את הגשר. למרות שלל ההבטחות שהופרחו לאוויר, ברור שהקואליציה לא מתכוונת לוותר על חלומות הסיפוח והטיהור האתני שלה, שהמשמעות שלהם אחת ויחידה: עוד מוות. אך המהלכים המדיניים ותזוזת חלון השיח בעקבותיהם, מספקים לנו את הזדמנות לדרוש מהנציגים שלנו לא להסתפק בהפסקת אש, אלא לפעול סוף סוף למען העתיד של כל בני האדם שחיים בין הים לנהר – לפעול להקמת מדינה פלסטינית. בין אלימות, פחד, תשישות ויגון, אנחנו נמשיך לפעול, כי בכנסים ובהצהרות אפשר לצייר תמונה ורודה, אבל רק מאבק לשינוי אמיתי כאן בשטח יהפוך אותה למציאות. "עד ספטמבר כבר לא יהיה במה להכיר", אמר סמוטריץ'. בינתיים הגיע כבר אוקטובר, ולמרות הכול אנחנו והפלסטינים עוד כאן, עדיין מאמינים שעתיד של שלום הוא אפשרי, עדיין נאבקים למענו. 

שירז אנגרט היא ירושלמית, פעילה בפרי ג'רוזלם ובעומדים ביחד. כרגע סטודנטית ללימודי שלום וקונפליקטים באוסטריה.

עריכה: מעין גלילי