התחבורה הציבורית בישראל תמיד הייתה היא חלק בלתי נפרד מחיי. בתוך ערים וביניהן. באוטובוסים וברכבות. כל שבוע יוצא לי לחוות את העולם הנפלא של מגוון שירותי התחבורה הציבורית בישראל. לכן, כשקראתי שבישראל חסרים 5,000 נהגי אוטובוס, לא הייתי מופתעת. 

לפני כשבוע וחצי, פורסם בוויינט כי בהרמת כוסית של איגוד נהגי האוטובוס, שרת התחבורה מירי רגב הכריזה על מחסור כבד בנהגי אוטובוס, ועל "אתגר גדול בגיוס נהגים חדשים". כחלק מהניסיון לגייס נהגים השיק משרד התחבורה מתווה לגיוס נהגים חדשים הכולל תקופת הכשרה בתשלום - דבר שנשמע בסיסי ביותר - בנוסף לתחנות ריענון חדשות, לחצני מצוקה וקמפיין תקשורתי להעלאת מעמדו של הנהג בחברה. שינויים מבורכים, אבל בהחלט לא כאלה שמשנים מהותית את התנאים שיוצרים מצוקת נהגים.

ומה אם גיוס הנהגים החדשים לא יצלח? קל - אפשר להביא עובדים זרים במקומם. הרעיון של רגב להכניס אלפי עובדים זרים לישראל כבר מתקדם, ובקרוב ידון בוועדה לענייני עובדים זרים בכנסת. 

העסקת עובדים זרים היא לא רק פלסטר על גדם מדמם; מדובר בפרקטיקה בעייתית מאד לכשעצמה. עובדים זרים מגיעים לרוב ממדינות עניות בהרבה מישראל, והמשכורות הנמוכות שיקבלו כאן גבוהות ביחס למה שיקבלו במדינות המוצא. לכן, הם יסכימו לעבוד בתנאי עבודה גרועים יותר. אי ידיעת השפה והמקום מקשה עליהם לעמוד על זכויותיהם או להתאגד. כך נפגעים למעשה גם העובדים הזרים, הקלים לניצול, וגם העובדים הישראלים, שבמקום לשפר את תנאיהם, מוצאים אנשים שיסכימו לעבוד במקומם בתנאים גרועים.

נסיעה באוטובוס בישראל היא חוויה מפוקפקת לעתים קרובות. אי אפשר לדעת אם האוטובוס שלך באמת יגיע, ואם הוא יגיע, האם יהיה לך בו מקום; האם הוא יעצור בתחנה שבה את עולה, ובתחנה שבה את מבקשת לרדת. המחירים הולכים ועולים והשירות נשאר אותו דבר.

לחוויה המפוקפקת יש מרכיבים נוספים. נהגי אוטובוס עלולים להיות מאוד לא נעימים ותקיפים בסיטואציה בה את, כנוסעת, נאלצת לסמוך עליהם לחלוטין כדי להגיע ממקום למקום. מצד שני, נוסעים מרשים לעצמם להתייחס לנהגים בצורה מבזה, כשבשנה האחרונה ראינו שורה של תקריות אלימות של נוסעים כלפי נהגי אוטובוס. אמנם, ברור שכבוד בין בני אדם הוא עניין בסיסי - כמו שנוסעים לא אמורים להתייחס לנהגים באלימות, נהגי אוטובוס לא אמורים לצעוק על נוסעות. ובכל זאת, אם מסתכלים רגע על הנתונים והתנאים, אין שום דבר מפתיע בהתנהגות הקשה של חלק מהנהגים. בישראל יש 60,000 אנשים עם רישיון לנהיגה באוטובוס שלא מוכנים בשום פנים ואופן לחזור לענף, ואותם הנתונים מבהירים בדיוק את הסיבה למצב הזה.

תנאי ההעסקה של נהגי האוטובוס נקבעו בהסכם העסקה שנחתם בכנסת בשנת 2017, לפני כמעט עשור, ולא עודכן מאז. חברות האוטובוסים מחויבות להסכם ההעסקה ומשם התנאים בכל חברה מעט שונים. "דן תחבורה ציבורית", למשל, היא חברת התחבורה הציבורית הגדולה ביותר בגוש דן, האיזור המאוכלס והצפוף ביותר בארץ. מהם תנאי ההעסקה באחת מהחברות המפעילות תחבורה ציבורית הגדולות בישראל? באתר של דן לא כתוב במדויק מה אורך המשמרת של נהג אוטובוס; יש פרטים על הפסקות או על תוספת שכר לשעות נוספות - אבל אורך המשמרת הממוצע הוא בגדר נעלם. 

יש סיבה שבדן מעדיפים להשמיט את הנתון הזה. לפי החוק אורך משמרת של נהג אוטובוס יכול להגיע ל-12 שעות, כלומר, 12 שעות על הכביש, בהסעת המונים. התשלום השעתי בדן תחבורה ציבורית הוא 50 שקלים לשעה. נכון, זה מעל שכר המינימום - אבל כשהחיים בישראל כל כך יקרים והעבודה כנהג אוטובוס כל כך קשה, לא פלא שאף אחד לא רוצה להיות נהג אוטובוס. 

הפתרון לא מסובך, הוא רק דורש שינוי בסדרי העדיפויות של הממשלה ושל משרד התחבורה. לנהגים מגיעים תנאים טובים, משכורות גבוהות, משמרות סבירות. לנו, האזרחים, מגיע לחיות במדינה שדואגת לנו. דואגת לנו לשירותי בריאות ורווחה, לחיים בביטחון, וגם לתחבורה ציבורית שאפשר לסמוך עליה. בשביל זה צריך להחליט על השקעה אמיתית בתחבורה ציבורית, שתבוא לידי ביטוי גם במשכורות ובתנאים של הנהגים, וגם במה שאנחנו, הנוסעים, נקבל. תחנות אוטובוס מוצלות, נתיבי תחבורה ציבורית, הוספת קווים, תחבורה ציבורית בשבת ועוד. המצב הנוכחי הוא אבסורד - אנחנו משלמים יותר, הנהגים מקבלים את אותם תנאים, התחבורה הציבורית נשארת לא אמינה - ובמקום לשפר את המצב, מירי רגב רוצה להעסיק עובדים זרים. מגיע לנו טוב יותר מזה.

ענת אילון היא פעילה חברתית ומארגנת קהילתית של מעגל באר שבע והסביבה בעומדים ביחד

עריכה: מעין גלילי