ב-17 בדצמבר 2025 דיווח עיתון מעריב על הצלחה חריגה בתחום השמירה על זכויות עובדים במוסדות רווחה מופרטים. בית הדין הארצי לעבודה, שעד כה מיעט לאתגר את פגיעת ההפרטה בחוסים ובעובדים המטפלים בהם, קבע כי המדינה הייתה צריכה להתייעץ עם ארגון העובדים בטרם פרסום מכרז שעלול להרע את תנאי ההעסקה של העובדים. מסגור הכתבה משקף את תמיכתם של חלקים גדולים בתקשורת בפגיעה במטפלים ובחוסים כחלק מאג'נדה שמתנגדת לארגוני עובדים. הכותרת זועקת: "ארגוני העבודה ישלטו במכרזים? פסק הדין התקדימי של בית הדין לעבודה".

אך העוול האמיתי שוכן לא בקיומם של ארגוני עובדים, אלא בתהליך הפרטת שירותי הרווחה. כבר בראשית ימי המדינה חלק מאספקת שירותי הרווחה בישראל הועבר במיקור-חוץ לעמותות פרטיות, למלכ"רים ולספקים אחרים, אך מגמת ההפרטה הורחבה במידה רבה בעקבות תוכנית הייצוב ב-1985. בשנים 2007-2004 הממשלה קיבלה החלטות הנוגעות להעברת יחידות רווחה לגופים חוץ-ממשלתיים, והטילה על שר הרווחה "להמשיך בתהליך הפרטת מוסדות הרווחה שמפעילה הממשלה". היישום הוטל על שר הרווחה דאז, בוז'י הרצוג. היישום הנלהב זיכה את הרצוג בתואר המפוקפק "מר הפרטה". 

מאז, מגמת ההפרטה רק הורחבה. מוסדות רווחה מופעלים היום במכרזים, לרוב לחמש שנים בלבד, שבסופם נותני השירות מוחלפים. פעמים רבות תנאי העבודה של העובדים – רובן נשים העובדות בשכר מינימום – מורעים ממכרז למכרז, והתוצאה היא תחלופת עובדים גבוהה, היעדר הכשרה או התמקצעות בקרב העובדות והעובדים, ושירות לקוי לחוסות ולחוסים – אותם אנשים המגיעים למוסדות הרווחה כדי לזכות להגנה, לטיפול ולשיקום במצבי הפְּגִיעוּת הקשים ביותר.

בניגוד לנאמר ב"מעריב", פסק הדין מ-11 בדצמבר 2025 לא משנה את כללי המשחק. הוא אינו מערער על עצם ההפרטה של שירותי הרווחה, אך הוא מספק חיזוק לעובדות ולעובדים: בעתירת ארגון "כוח לעובדים" נגד מכרז משרד הרווחה להפעלת מסגרות החירום "קורת גג" לנוער בסיכון, בית הדין הארצי לעבודה ביטל את המכרז. נקבע כי כאשר תנאי מכרז לשירות במיקור חוץ עלולים להשפיע מהותית על תנאי ההעסקה וזכויות העובדים, המדינה חייבת לקיים הליך הידברות או משא ומתן קיבוצי עם הארגון היציג עוד לפני פרסום מכרז חדש. זאת אף שבית הדין קיבל את עמדת המדינה שמיקור החוץ הוא "אותנטי ולגיטימי" ושאין מדובר בהכרח במדינה כ"מעסיק במשותף". 

בפסק הדין הודגש שהחובה היא לשיח אמיתי בתוך זמן סביר, שניתן לקיימו בלי לפגוע בעיקרי דיני המכרזים. פסק הדין לא הגדיר מהי הידברות, לא קבע חובת הגעה להסכמה וכן השאיר פתוחה את שאלת תחולת ההסכמים הקיבוציים במקרה של החלפת מפעיל. יחד עם זאת, פסק הדין מספק הכרה לוועד העובדים וקובע שעל המדינה לכל הפחות ליידע מציעים על ההסכמים הקיימים.

ליסה פלם, סטודנטית לעבודה סוציאלית העובדת קרוב לשש שנים במעון מופרט של חסות הנוער, ולשעבר חברת ועד העובדים במקום, שוחחה עם מגזין רוזה על תנאי ההעסקה בשירותי הרווחה המופרטים ועל משמעות פסק הדין. פלם עובדת במעון כמדריכה, ועד שהחלה ללמוד עבדה גם כרכזת קבוצה, האחראית לילדים, לצוות ולהורים. לדבריה, מדובר בהישג מוגבל אך חשוב, בתוך מאבק ארוך לשינוי עומק. את ההשלכות של תחלופת כוח האדם וההעסקה במכרזים היא מתארת כך: "אנחנו מוציאים את הילדים האלה מהבית על מנת ליצור אצלם היקשרות בטוחה ומה אנחנו מלמדים? היקשרות חֲרֵדָה. אנחנו כל הזמן עוזבים אותם".

איך נראה יום עבודה במעון?

"אני עובדת במעון שהוא ארוך טווח. מגיעים אלינו נערים מאוד מאוד פגועים. כשמדברים על נוער קצה, כולם מסתכלים על העבריינות. אבל יש סיבה למה בית משפט בישראל נותן כל כך הרבה הזדמנויות גם לנערים שעשו דברים קשים, כי אנחנו יודעים שמצד אחד לנוער יש סיכוי להשתקם, ומצד שני, מדובר בילדים מאוד פגועים. ואת נפגשת עם הכאב שלהם, שהוא בדרך כלל התנהגותי. יוצאים הביתה אחת לשלושה שבועות, לסופ"ש. זה אומר שהמדריכים נשארים לישון שם. וכשאת הולכת הביתה, בתור רכזת, את יודעת שהם עדיין שם, את עדיין נדרשת לתת מענים ולענות לטלפונים.

"במעון, את סביב השעון איתם. זה אומר ללמד אותם לאכול עם סכין ומזלג, זה אומר שגם אם תקבלי צרורות של קללות ועצבים תעמדי על הצורך לשמור על ניקיון. זה אומר להיות האוזן הקשבת והתומכת וגם לדעת להציב גבולות. חלק מהנערים מייצרים דחייה מאוד קשה. אלה אותם אנשים שאם תפגשי את ההתנהגות שלהם באוטובוס, רק תרצי להתרחק ממנו, ואת צריכה להיות הבן-אדם שרואה מאחורי הדחייה שלו את הפגיעה, לראות את האדם שדוחף אותך כדי להראות לו קשר אחר".

איזו הכשרה צריך כדי לעבוד במעון?

"אין דרישת סף ואין קורס לפני תחילת העבודה. יש רק הכשרה לא פורמלית ופורמלית תוך כדי התפקיד. אני התחלתי לעבוד בגיל 24, אז זה היה תנאי סף. היום תנאי הסף הוא גיל 21 ובמעון יש ילדים בני 18. לפעמים מגיעים לעבוד במעון אנשים שלא יודעים מה הם עושים, וזה עוד יותר פוגע בנוער. ולמנהלים אין שום דרך לדעת במי מדובר מעבר לראיון. אין סלקציה ואי אפשר לעשות סלקציה כי כל הזמן יש לך מחסור בכוח אדם".

ממה נובע המחסור בכוח אדם?

"כשאת צריכה לעבוד 300 שעות בחודש כדי להתפרנס באופן סביר, את נשחקת, הלב שלך נשחק. או שאת נהיית אפתית או שאת פגועה. אנשים שומעים על השכר והתנאים ומראש לא באים. עצם זה שלהיות מדריך חינוכי זה לא מקצוע, וזה משווק כתפקיד קצר טווח. נותנים לך מענק התמדה רק בשנתיים הראשונות.וגם העניין של סלקציה בשכר: אני יכולה להיות העובדת הכי מסורה ולהרוויח כמו העובד שהכי לא מתאמץ. וזה נכון שיש סיפוק, אבל באיזשהו שלב, הסיפוק נשחק. בשנה הראשונה שלך, כל דבר מדהים בעינייך. בשלב מסוים זה הופך להיות החיים שלך כמו כל עבודה אחרת. אני שמחה בעבודה שלי. כשאני רואה נער מתקדם, אני הכי גאה. כשהדרכתי צוות, הייתי הכי גאה בצוות שלי. אבל גם בהייטק יש את זה, בכל עבודה יש את זה. הריגוש חולף והתנאים הקשים נשארים. בעוד שהמעון שייך למדינה, אנחנו, חברי הצוות, לא עובדי מדינה אלא עובדי עמותה, ותנאי ההעסקה שלנו – בהתאם".

מה ההשפעה של המכרזים קצרי הטווח על תנאי העבודה שלכם?

"קודם כול שכר. במכרז הקודם של חסות הנוער צוות ההדרכה (בלבד) קיבל הגנה על השכר - שכר מינימום בתוספת 30%. במכרז החדש לא הוסיפו את ה-30%, כך שהשכר יכול לרדת לשכר מינימום. כל הוותק הולך לפח. יכולות להיות הרעת תנאים בלי שיקראו לזה הרעת תנאים, למשל כי הורידו 30%. ייתכן גם שלא יעסיקו אותך מחדש. למשל, הזהירו אותי בעבר שזה שאני בוועד עובדים יכול לא לבוא למעסיק חדש בטוב".

ומה המחיר של כל זה עבור הנערים עצמם?

"תמיד קשה לדמיין הוצאת ילדים מהבית. כשעושים את זה, כנראה המצב מספיק חמור. מוציאים את הילדים האלה מהבית על מנת ליצור אצלם היקשרות בטוחה אבל אנחנו כל הזמן עוזבים אותם. אוקיי, יש להם אוכל חם ומיטה חמה, אבל בהיעדר מענה מתאים ויציב, אנחנו יוצרים יותר נזק. כולנו נמצאים שם בשבילם אבל אנחנו פוגעים בדיוק בסיבה שלשמה הוציאו ילדים מהבית. איזו בושה שככה המדינה מתייחסת אליהם".

מה ערכו של פסק הדין בעינייך?

"מבחינתי, זה היה מאבק על כמה חשוב לשמוע את האנשים בשטח ולא לשמוע רק את אלה מלמעלה שאומרים מה הכי טוב. היו כל מיני דברים במכרז קודם שנפסל שהיו חסרי היגיון. למשל, הוצע לתקצב מעון לפי מספר הנערים שנמצאים בו כרגע: אם יש לי 12 נערים אקבל יותר ממעון שיש בו עשרה נערים, כשבפועל אני צריכה אותם משאבים. או הצעה לתקצב יותר נערים מתחלפים, כשלפעמים נערים זקוקים להמון זמן וביטחון כדי להמשיך הלאה. ישבתי בישיבה עם אנשים שכותבים את המכרזים ואמרתי: בואו תשמעו אותנו, בשטח. אנחנו רואים את הדברים לעומקם. 

"הדבר השני והקריטי לעובדים הוא שפסק הדין עצר את המצב שכל מכרז יכול לפגוע בנו, בלי שום פתח למשא ומתן. אם את יודעת שכל מכרז עלול לפגוע בך, למה שתבואי לכתחילה? זה מספק הגנה לעובדים וזה מגן על אנשים בארגון העובדים. אני היום כבר לא בוועד העובדים מסיבות אישיות, אבל אני יכולה להזמין אחרים להצטרף ולחשוש פחות שיפגעו בהם".

פסק הדין יצר סדק קטן בחומת ההפרטה: הוא לא עוצר את המודל, אבל מחייב את המדינה לשמוע את העובדות והעובדים, שבזכותם המערכת מוסיפה לתפקד. התיקון הכולל שיביא צדק לעובדות ולעובדים וגם למטופלות ולמטופלים, עדיין רחוק.

שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה

עריכה: תום אלפיה