בתמונה המייצגת את השפל המוסרי אליו הגיעה מדינת ישראל אתמול, עם חקיקת חוק עונש מוות לפלסטינים, נראה איתמר בן גביר מניף בקבוק שמפניה בחיוך רחב. חבריו לקואליציה ניצבים ברקע, מוחאים כפיים. בתמונות נוספות נראים הנוכחים מתחבקים וצוחקים. כוסיות שמפניה מושקות לרוב באירועים משמחים: ימי הולדת, חתונות, לידות, חגיגות של הישגים אישיים. רגעי שיא בחיי האדם. רגעים שהופכים את החיים לבעלי משמעות. אדם שהיה נתקל בתמונות הללו מבלי להכיר את הדמויות החוגגות, יכול היה לסבור בקלות שמדובר באחד מאותם אירועים. התמונה הזו לא נותנת מנוח: בן גביר וחבריו משיקים כוסיות, מתחבקים ועולצים, כדי לחגוג את ניצחון המוות על החיים.

זו לא הפתעה גדולה שהחוק עבר. אין זה מפתיע גם שחלק מחברי האופוזיציה הצביעו בעדו, בעוד קומץ זעום בלבד הביע עמדה מוסרית ברורה השוללת אותו מכול וכול. ישראל של 2026 רחוקה מלהיות מדינה מוסרית. בגדה המערבית, פלסטינים נורים למוות באופן תדיר, בנימוק השחוק שהיוו סכנה לכוחות הביטחון. לפחות 98 פלסטינים מתו במחנות מעצר ובתי כלא ישראלים מאז השבעה באוקטובר, מבלי שאיש ייתן על כך את הדין. ישראל הרגה יותר מ-20,000 ילדים בעזה, מגבה את טרור המתנחלים בגדה ומפציצה ברגעים אלו באיראן ובלבנון באופן חסר אבחנה. אנחנו מצויים כרגע יותר מחודש במלחמת ברירה נוספת, שכבר גבתה אלפי קורבנות ברחבי המזרח התיכון, ורוב מפלגות האופוזיציה מוסיפות לתמוך בה.

ובכל זאת, יש משהו מצמרר באירוע הזה, בו המסכות יורדות, ואנחנו ניצבים פנים אל פנים מול חיוך רחב שחוגג מוות. כבר לא מנסים לטשטש ולטייח, לא מדברים יותר על נזק אגבי או על היעדר ברירה אחרת. מוות הוא המטרה. הוא ההישג הראוי לחגיגה.

בעת שעוד ועוד מדינות ברחבי העולם מבינות שעונש המוות מנוגד לכל אמות המידה המוסריות ולזכויות האדם הבסיסיות ביותר, ומבטלות אותו בחוק או בפועל, ממשלת ישראל פועלת בכיוון ההפוך. החקיקה הנוכחית מבקשת לא רק לאפשר עונש מוות, אלא גם להרחיב את השימוש בו ככל שניתן. היא מקבעת את עונש המוות כברירת המחדל לעבירות טרור, וקובעת כי ניתן יהיה לפסוק אותו ברוב רגיל, על אף הסכנה העצומה לטעויות שיפוטיות שיובילו לתוצאה קטלנית ובלתי הפיכה.

החוק שעבר אתמול הוא חוק שמפלה בין דם לדם באופן מוצהר: הוא יחול בבתי דין צבאיים, ורק כנגד מי שכביכול ביצעו פעולות טרור כחלק ממאבק נגד קיום המדינה. מתנחלים יכולים להמשיך לרצוח פלסטינים באין מפריע. חיילים שמרססים בכדורים הורים ושני ילדים קטנים לא צריכים לחשוש מדבר.

ברגעים אלה מתגבשות עתירות רבות לבג"ץ כנגד החוק. ייתכן שהוא ייפסל או ישונה, אך גם אם כן, מדובר יהיה במראית עין בלבד של מוסר. רק אתמול, בג"ץ דן למוות תינוקת עזתית בת שבועיים וחצי, שזקוקה לפינוי דחוף למזרח ירושלים, בתירוץ נטול היגיון ואנושיות שלא ניתן לפתוח את המעברים מעזה כל עוד המלחמה עם איראן נמשכת. מערכת המשפט גם אפשרה, רק בשבוע האחרון, לזרוק לרחוב משפחות שלמות במזרח ירושלים, על בסיס חוקים נפרדים הקיימים עבור פלסטינים וישראלים.

לא הגענו לעונש מוות על בסיס גזע ביום אחד, אלא צעד אחר צעד עד התהום. משטר האפרטהייד הקיים בפועל בגדה המערבית מתעצם ומחריף עם החקיקה, אך הוא לא הומצא אתמול. קו ברור עובר בין שוויון הנפש בתקשורת ובכנסת כלפי ההרג ההמוני בעזה, התגובות החוגגות נפילת טילים בערים פלסטיניות, חלוקת הבקלאוות לאחר חיסולים, ההתעלמות מהפוגרומים בגדה המערבית – לבין החקיקה שאושרה אתמול והחגיגה שהתלוותה אליה. הגענו לכאן בהובלת הכהניסטים שבכנסת, אך בתמיכה או לכל היותר בהתעלמות של רוב חברי האופוזיציה ומערכת המשפט.

אולי טוב שהמסכות ירדו. כבר אין ניסיון להעמדת פנים, אנחנו יודעים בדיוק מול מי ומה אנחנו מתמודדים. הנה האמת האיומה: מול מי שנאבקים למען חיי אדם כערך מנחה במרחב בין הירדן לים, שיצאו לאין ספור הפגנות למען הפסקת אש, בילו שעות ארוכות בנוכחות מגינה, וממשיכים להפגין באומץ נגד המוות וההרג גם אל מול אלימות משטרתית פרועה, ניצבים אנשים שחוגגים מוות ומקדישים את זמנם להרחבת ההרג.

הכול ברור וגלוי היום, והמובהקות רק מעצימה את הזוועה. מחליא, מזעזע, מפחיד, ובעיקר כואב כל כך לעמוד כאן, כאזרחית ישראלית, כבת אנוש, ולראות אותם חוגגים. בלתי נתפס לנסות למצוא נקודה של היגיון, של אנושיות, ולהיתקל שוב ושוב בחיוך הזחוח ובקבוק השמפניה המונף. קשה למצוא תקווה ביום כזה. קשה למצוא כוחות למאבק נגד מי שפועל בשם ערכים שנראה שנלקחו ישירות מתוך ספרי הפנטזיה האפלים ביותר. למרות הכול, לא דמיינתי שנגיע לשפל כזה. אבל הנה אנחנו כאן, ואין ברירה אחרת חוץ מלהיאבק למען החיים מול חגיגות המוות, להמשיך לצאת לרחוב ולהשתמש בכל אמצעי המחאה. עד שהחיים ינצחו את המוות.

שירז אנגרט היא ירושלמית, פעילה בפרי ג'רוזלם ובעומדים ביחד, וסטודנטית ללימודי שלום וקונפליקטים באוסטריה.

עריכה: שני פייס