top of page
לוגו אדום.png

הי, שם

מרי (שם בדוי)

"כל בוקר אני בודקת אם הוריי עדיין בחיים"

קריאת השכמה PREMIUM

למה הסכמי אברהם קצרים כל כך?

שני פייס

"אני לא זוכרת אף ניצחון משפטי שלא היה עצוב"

קריאת השכמה PREMIUM

​

תולדות המיניות PREMIUM

חבר זה לא קיר, נעים להכיר

דוד סימונסון

כגודל הניצחון כך גודל הציפיות

"כל בוקר אני בודקת אם הוריי עדיין בחיים"

אמנם מרי הצליחה לברוח מעזה לדבלין, אבל היא עדיין חווה את המלחמה בכל יום. שנה לתוך "הפסקת האש", היא מספרת בטור אישי על חוסר האונים מול ההפצצות הבלתי פוסקות ועל הדאגה התמידית למשפחה שנותרה מאחור.

שתפו:

מרי (שם בדוי)

מרי (שם בדוי)

19 בנובמבר 2026

"כל בוקר אני בודקת אם הוריי עדיין בחיים"מרי (שם בדוי)
00:00 / 01:04

קרדיט: Aerial Viewer, שאטרסטוק


עדות זו נכתבה על ידי מרי (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), בת 28, סופרת ובת-אנוש. במקור מצפון עזה. 


בזמן הג'נוסייד, כל מה שרציתי היה לעזוב את עזה. ספרתי את הימים. בדקתי ללא הרף את הרשימות, את המעברים. זאת הייתה התפילה היחידה שנותרה לי.


עכשיו אני בדבלין, ובכל יום אני מתחרטת על כך שעזבתי.


יש לי חדר, חלון ומיטה שאיש לא יפציץ הלילה. על הנייר, הצלחתי. אבל אני כאן רק בגופי. כל השאר עדיין בעזה, עם אמא ואבא. בכל בוקר ידי מוצאת את הטלפון עוד לפני שאני פוקחת עיניים. אני לא בודקת את מזג האוויר. אני בודקת אם הוריי עדיין בחיים.


אנשים שואלים, בעדינות, "אבל יש הפסקת אש, לא?". אני לא יודעת איך להסביר שבעזה הפסקת אש היא רק מילה. בחודש שעבר המטוסים תקפו את דירתה של משפחת עוואד בעיר עזה, וילדה קטנה צפתה באמא שלה נשרפת מול עיניה. קראתי את החדשות האלה עם הקפה של הבוקר, בעירי הבטוחה, יודעת היטב ששמותיהם של הוריי יכולים להופיע בכותרת הבאה.


יותר משנה חלפה, ודבר בעזה לא השתנה. הבתים הם עדיין תילי חורבות. אנשים עדיין חיים באוהלים. המשפחה שלי עדיין חיה תחת הפצצות ישראליות וגם תחת שלטון חמאס, שמטיל מיסים כה כבדים על מעט הסחורה שנכנסת לרצועה, עד שאיש אינו יכול להרשות אותה לעצמו. בין פצצות מהשמיים ומיסים על הקרקע, הם מדוכאים על ידי שני הצדדים.


חשבתי שאני היחידה שנושאת את האשמה הזאת, אבל כשאני מדברת עם אנשים נוספים שעזבו את עזה, הם אומרים את אותו הדבר כמוני, כמעט מילה במילה. אנחנו יודעים שאין מה להשוות – מה שהמשפחות שלנו עוברות גרוע בהרבה – ועדיין, אנחנו אומרים: לו רק היינו נשארים. אנחנו לא מסוגלים לשאת יותר את החיים הבטוחים והטובים שלנו, בזמן שאנחנו צופים מרחוק בבני עמינו ובני משפחותינו נהרגים.


כשעדיין היינו בעזה, ביקרנו את האנשים שבחוץ. הם העלו פוסטים לרשתות החברתיות, הפגינו וצעקו, אבל המלחמה לא נגמרה. הרגשנו שהם נטשו אותנו.


עכשיו אנחנו האנשים שבחוץ. חוסר המסוגלות שהאשמנו אותם בו הוא כעת מנת חלקנו. אכזבנו את עצמנו ואכזבנו את משפחותינו בכך ששרדנו. אנחנו עומדים עכשיו בנעליהם של אותם אנשים שנכשלו.


ככה עזה נראית מבעד לעיני כרגע. אני לא יכולה לכתוב על ההרס, כי אני לא שם. כל מה שאני יכולה הוא לכתוב על הבת בדבלין, שבודקת כל בוקר אם הוריה עדיין חיים, ונושאת את כאבם בליבה שלה. הבת שלמדה שלצאת פיזית מעזה עדיין לא באמת מאפשר לברוח.


כבר מעל לשלוש שנים שעזתים וישראלים סובלים מהמלחמה. לעזתים אין לאן ללכת, ולישראלים אין מקום שבו יקשיבו להם. שני העמים רק מייחלים שהמלחמה תיגמר.




תרגום ועריכה: שירז אנגרט

להאזנה:

שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר.

לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org
או בוואטסאפ: 050-9469545

194

פרק מספר

מרי(שם בדוי), במקור מצפון עזה, עקורה כעת בדרום. בת 27. מתארת את עצמה כבת אנוש וככותבת

מרי (שם בדוי)

"כל בוקר אני בודקת אם הוריי עדיין בחיים"

קריאת השכמה PREMIUM

למה הסכמי אברהם קצרים כל כך?

שני פייס

"אני לא זוכרת אף ניצחון משפטי שלא היה עצוב"

קריאת השכמה PREMIUM

​

תולדות המיניות PREMIUM

חבר זה לא קיר, נעים להכיר

דוד סימונסון

כגודל הניצחון כך גודל הציפיות

bottom of page