בשעה 02:30 בלילה מתעוררות עשרות נשים בטולכרם ובשכם, ומתכוננות ליום העבודה שלהן. הן עולות על מוניות שירות שלוקחות אותן למעבר אפרים (עלות הנסיעה היא 35 שקלים משכם, 5 שקלים מטולכרם), וממתינות במחסום. חלקן נשלחות לבידוק בטחוני משפיל, לעיתים ע"י מאבטחים גברים. ב-04:15 הן עולות להסעות מאורגנות, בחלקן חסר מקום, והעובדות יושבות על רצפת המיניבוס במעבר בין הכיסאות. ב-05:30 הן מגיעות ליעדן: קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, שם הן מועסקות בעבודת ניקיון.

הפעילות היומיומית שלנו, בחברה ובמשק וגם במוסדות האקדמיים, מתבססת על עבודת ניקיון של עשרות אלפי עובדים ועובדות ברחבי הארץ. אבל כדי שהמעסיקים יוכלו להרוויח מהעבודה שלהן, עוצב מודל העסקה שמבוסס על ניצול אגרסיבי בשיטות משתנות ויצירתיות. מספר עובדות ועובדים באוניברסיטת תל אביב סיפרו לנו על מדיניות קבועה של הפרות דיני עבודה, תנאי עבודה מסוכנים ועוינים, ומאמץ בלתי פוסק לנצל אותם עוד ועוד - וכל אלה דווקא בתקופה שאחרי הכרזה חגיגית על שינוי שיטת ההעסקה של עובדות הניקיון באוניברסיטה.

חזרה ליום העבודה: העובדות נעמדות בתור מול השער הנעול, חלקן יושבות על שני ספסלים בסמוך. לאחר עשרים דקות בערך זוג מאבטחים ניגש ופותח את השער. אחד מהם מנחה את העובדות להיכנס אחת-אחת. כל מי שנכנסת מוסרת את תעודת הזהות שלה למאבטח, בתמורה לכרטיס עם מספר סידורי. העובדות מתפזרות לבניינים השונים בהם הן שובצו, ומתחילות לעבוד בערך ב-06:00, אבל בהנחיית המעסיק הן מחתימות את כרטיס הנוכחות שלהן רק בשעה 06:30 (ובהתאם מקבלות משכורת רק על עבודתן החל מהשעה הזו).

העבודה עצמה מתישה: בעוד שאת הקמפוסים של אוניברסיטת בן-גוריון והאוניברסיטה העברית מנקות מעל מאתיים עובדות, באוניברסיטת תל-אביב עומס העבודה כולו מוטל על פחות ממאה ועשרים עובדות, ורבות מהן מדווחות על קושי לעמוד בדרישות מהן.

העובדות משכם ומטולכרם, המהוות בערך מחצית מבין עובדות הניקיון בקמפוס, מועסקות דרך אחד משני קבלני משנה: ג.ס. אלפא בע"מ, או ס.מ.ש. הובלות והסעות בע"מ. החברות האלו מקושרות באמצעות חוזה קבלנות ל"מרכז ניקיון בין-אוניברסיטאי" (מנב"א) - חברה בבעלות משותפת של אוניברסיטת תל-אביב, האוניברסיטה העברית, ואוניברסיטת בן-גוריון. אף שהקמת מנב"א שווקה כלפי חוץ כמהלך שמטרתו לפתוח דף חדש ביחסי האוניברסיטאות ועובדות הניקיון בקמפוסים, ולשים סוף להעסקה הקבלנית הנצלנית שהייתה נהוגה בהן בעשרות השנים האחרונות, לתפקידים הבכירים בחברה מונו בעיקר אנשים בעלי עבר כמנהלי חברות קבלן, חלקם ממש מאותן החברות שהעסיקו את העובדות עד כה.

מאז תחילת הפעילות של מנב"א במרץ 2023, העובדות דיווחו על הדרדרות משמעותית בתנאי ההעסקה שלהן: החברה דורשת מהן ללבוש מדים ממותגים: מכנסיים, חולצה ארוכה, ואפוד. לא מעט עובדות דיווחו כבר בימים הראשונים לפעילות מנב"א שהמדים חמים מדי. עכשיו, בשיא הקיץ, הן מספרות שהעבודה בהם בלתי נסבלת.

לחלק מהעובדות המדים מפריעים מטעמים אחרים: המכנסיים הצמודים והחולצה הלבנה (שתחת אור עז הופכת מעט שקופה) אינם הולמים את המסורת הדתית. חלק מעובדות תיארו את החובה ללבוש אותם כ"משפילה מאוד". יש מי שלקחו את העניין לידיהן, והחליטו לתפור את החלוק לשמלה שלהן מהבית, או ללבוש שמלה מעל החולצה (פתרון שאולי עבד היטב בחודשי האביב, אבל במהלך הקיץ אינו סביר). מנב"א הבליגו על הפרת קוד הלבוש הזו, אבל ביקשו שהעובדות לפחות תעשנה מאמץ להתאים את הבגדים לשפה העיצובית של מנב"א: "או בשחור, או בכחול". עובדות שהמלתחה הבייתית שלהן לא התאימה לדרישות האלו נאלצו לגשת למתפרה ולהזמין שמלה חדשה. 

במסגרת המעבר גם חומרי הניקיון הוחלפו. לטענת מנב"א, החומרים החדשים איכותיים יותר, ידידותיים יותר לסביבה, ובריאים יותר. לטענת העובדות החומרים החדשים עובדים פחות טוב ומאמצים יותר, וגורמים לגירוי בדרכי הנשימה ולתחושת צריבה בידיים; עטיית כפפות לא עוזרת (לא ברור האם בגלל עוצמת החומרים, או בגלל האיכות הירודה של הכפפות המסופקות לעובדות, שמתפרקות ונקרעות לעיתים קרובות). לכמה וכמה עובדות יש סימנים אדומים על כפות הידיים כתוצאה מהשימוש בחומרי הניקיון החדשים. עובדת אחת לפחות נאלצה לנצל ימי מחלה כי לא יכלה לעבוד מרוב כאב, וכיום עובדת כשידיה חבושות.

את ההפסקות היומיות מבלות העובדות לרוב בחדרים הייעודיים שלהן – ברוב הבניינים מדובר בחדרים קטנים בקומת המרתף. בבניין מדעי הרוח ארבע עובדות נדחסות לכוך קטן סמוך לשירותים בקומת הקרקע, שמשמש גם לאכסון החפצים האישיים שלהן וחלק מציוד הניקיון. בכמה מקרים מנהלי הבניינים אסרו במפורש על העובדות לבלות את ההפסקות שלהן מחוץ למרתפים, או לאכול את ארוחות הצהריים שלהן יחד עם הסטודנטים והסגל בקפיטרייה.

יום העבודה מסתיים לרוב בין השעות 14:30 ו-15:00. העובדות מחתימות את הכרטיס, ועושות את דרכן לשער הקמפוס. שם הן ממתינות בתור כדי לקבל בחזרה את תעודות הזהות שלהן, ולעלות להסעה. בימים שבהם ההסעה מגיעה בזמן, אין פקקי תנועה, והצבא לא חוסם דרכים לשכם, העובדות מגיעות לביתן בסביבות 17:00. כשלא מתמזל מזלן, הן חוזרות ב-19:00.

המשכורת של כל חודש נכנסת ב-9 לחודש שלאחריו, המועד המאוחר ביותר שלא נחשב להלנת שכר ע"פ חוק. זו התיאוריה, בכל אופן – בפועל בכל אחד ואחד מהחודשים מאז תחילת הפעילות של מנב"א המשכורת התעכבה, ושולמה לעיתים רק ב-18 לחודש. רבות מהעובדות לא קיבלו תלושי משכורת עבור החודשים מרץ, אפריל, ומאי. מהתלושים שכן חולקו עולה תמונה בעייתית: הקבלנים עושים טעויות בחישוב שעות העבודה, לא מכבדים אישורי מחלה, ומשלמים החזר הוצאות נסיעה חלקי בלבד. עובדת שלא מקבלת תלוש נפגעת לא רק מכך שנשללת ממנה היכולת לזהות בעיות כאלו ולדרוש שיתוקנו: לתלושים מצורף בול הבריאות, שבלעדיו לא ניתן לממש בבתי המרקחת והמרפאות בגדה את ביטוח הבריאות.

המשכורת עצמה נמוכה מאוד: 32 ש"ח לשעה, פחות משקל וחצי מעל שכר מינימום (ואפילו פחות משכר מינימום אם משקללים את הוצאות הנסיעה, שעבור העובדות משכם גבוהות בהרבה מההחזר של 10 ש"ח ביום אותו הן מקבלות), והרבה פחות מהמקובל בענף. זה לא במקרה: מלכתחילה אוניברסיטת ת"א התחילה להעסיק עובדות מהגדה לאחר שניסתה למשך חודשים ללא הצלחה למצוא עובדות בגבולות הקו הירוק שיסכימו לעבוד בתעריף הנמוך שהיא הציעה.

העובדות מודעות לזכויותיהן, ושאלו לא פעם את הקבלן מדוע המשכורת מתעכבת, מדוע הן לא מקבלות תלושים, ומדוע החזר הוצאות הנסיעה אינו מלא. במקרים כאלו מנהל העבודה מטעם הקבלן מאיים עליהן בפיטורים: "מי שלא מרוצה, שלא תבוא לעבודה". במקרה אחד עובדת זומנה לשימוע לפני פיטורים כי העזה להתלונן על ניכוי לא חוקי של סכומי כסף גדולים מהמשכורת, שבוטל רק בזכות איום בתביעה נגד הקבלן.

מערכת היחסים מבוססת האימה בין המעסיק לעובדות אינה מוגבלת לצורת ההתנהלות של קבלני המשנה המפוקפקים, השורשים שלה נטועים עמוק במנב"א ובאוניברסיטה עצמה. לפני כמה חודשים שלח מנהל העבודה מטעם ס.מ.ש. הובלות והסעות בע"מ הקלטה כעוסה לאחת העובדות, בנוגע לחתימה על טפסי חברות בארגון כוח לעובדים, שסטודנטים באוניברסיטה עודדו את העובדות לחתום עליהם: "תעבירי [לכל שאר העובדות] את ההודעה הזו. זה ממנהל יחידת משק באוניברסיטת ת"א, שאחראי על הכל באוניברסיטה, שהוא מה שהוא אומר זה מה שהוא עושה. הוא אומר מה הולך באוניברסיטה וזה הולך. הוא אמר לי: באחד למרץ, כשאנחנו עוברים [לחוזה מול מנב"א]. אם תהיה אחת מהעובדות שאצלי שחתמה על הדף שהביאו היום וחילקו הילדים, שלא תאשים אף אחד חוץ מאת עצמה, שבאחד למרץ היא תיזרק מהעבודה באוניברסיטה. שלא תגידו 'לא אמרת לי, לא חזרת על זה, לא ידעתי'. אני אומר לכן מעכשיו. אם את רוצה להעביר את ההודעה שלי, תעבירי אותה לכל העובדות. תסבירי להם את מה שאני אומר. הנה, העברתי את המסר ואמרתי לכן. אם מישהי מכן תהיה עדיין [חתומה] באחד למרץ, ותבוא לשאול אותי למה אני פוטרתי מהעבודה - הנה אני נשבע שאמרתי לכן. תגידי להן שאף אחד לא תהיה חכמולוגית ותנסה להסתיר ממני. ההנחיה הזו היא לא ממני אלא מהאוניברסיטה, והאוניברסיטה באחד למרץ הולכת לדעת, תוכל לראות מי חתמה, ואי אפשר יהיה להעמיד פנים. האוניברסיטה עצמה. אז אם [מישהי מהעובדות] תגיע איתי בהסעה, האוניברסיטה עצמה, כשהיא תבוא להיכנס בשער, יעצרו אותה ולא יכניסו אותה פנימה לעבוד, יעני. הם ישארו אותה זרוקה בחוץ שתעמוד".

בפיטורין, כמו בעבודה, לעובדות אין זכויות. מ., עובדת משכם שהואשמה בהטרדה מינית של שוהה בקמפוס, פוטרה ללא שימוע. העובדת התחננה לקבל הזדמנות לספר את הגרסה שלה לאירועים לנציבות למניעת הטרדות מיניות באוניברסיטה, אבל הנציבות התנערה מהאחריות לטפל במקרה, וטענה שהוא הועבר לנציבת מניעת ההטרדות המיניות בחברת הקבלן. אותה נציבה לא יצרה קשר באף שלב עם העובדת, הקבלן סירב למסור את פרטי הקשר שלה לעובדת, ולא ברור אם אכן יש נציבות כזו בחברה. גורם באוניברסיטה שאחראי על עובדות הניקיון סיכם את הפרשה באיום: "לו הייתם [מתעקשים] ובאמת היו מביאים אותה לאוניברסיטה [לשימוע], אין ספק שהיו הורגים אותה בכפר שלה. ממש הורגים אותה. זה מסוג הדברים ש... לא צריך לשפוך את התינוק עם המים".

שתי עובדות אחרות פוטרו ללא שימוע על ידי אחד מקבלני המשנה, לטענתן כיוון שהן העלו בפני קבלן המשנה שהעסיק אותן תלונות לגבי ניכויים לא חוקיים מהמשכורת שלהן. הניסיון לברר את הסוגייה מול קבלן המשנה לא הניב פירות, מלבד איום מצידו להגיש נגד הסטודנטים שפנו אליו תלונה במשטרה על הטרדה.

ל', שעבדה באוניברסיטה למשך בערך שנה, דיווחה על עומס עבודה לא סביר, שבגללו כל יום שלה בעבודה מסתיים עם כאב עז ברגליים. היא סיפרה גם על יחס מזלזל מצד אבות הבית, שבמקום להעיר לה כשהם לא מרוצים מאיכות הניקיון היו מצלמים את הלכלוך ומתלוננים עליה מאחורי גבה למפקחת. כשהיא ביקשה ממנהל העבודה מטעם הקבלן לדאוג שהעומס עליה יופחת, הוא ענה "אם את לא אוהבת את זה, את יכולה לעזוב". היא הסבירה שיש לה ארבעה ילדים שלומדים באוניברסיטה בשכם, והיא לא יכולה לעזוב ולחפש עבודה אחרת, כי היא חייבת לדאוג לפרנסה. במהלך ההסבר היא פרצה בבכי, ואמרה שיש לה מחשבות אובדניות.

שבועיים לאחר מכן ל' הרגישה חולשה במהלך העבודה, והתחילה ללכת בצליעה. למרות זאת, אב הבית הטיל עליה להשלים את תוכנית העבודה הרגילה שלה, שכללה שימוש במכונת שטיפה כבדה. קצת לאחר מכן היא איבדה תחושה בחצי הגוף, וקרסה. אחרי שתעודת הזהות שלה הובהלה מהתיבה בה הופקדה בתחילת יום העבודה, ל' הועברה לאמבולנס. בבית החולים התברר שהיא חוותה שבץ מוחי, ושאלמלא הייתה מקבלת טיפול בזמן היה נגרם לה נזק בלתי הפיך.

כעבור כמה ימי מנוחה, ל' חשה טוב יותר, וקיבלה אישור מרופא לחזור לעבודה, בתנאי שתשים לב למצבה הבריאותי, ולא תעבוד בצורה אינטנסיבית מדי. מנב"א, מצידה, הורתה לה להישאר בבית עוד כמה ימים, ובחודש שחלף מאז, ההודעות של העובדת (והודעות מצד סטודנטים שניסו לסייע לה) מסוננות ע"י החברה – כך היא לא נקלטה חזרה לעבודה מצד אחד, ולא הוזמנה לשימוע לפני פיטורים או קיבלה גמר חשבון מצד שני.

א', שעבדה באוניברסיטה מעל שנה, יושבת בביתה כבר כמה חודשים, מאז שבנה נורה למוות כשניסה להימלט ממעצר במסגרת פשיטה צבאית על אחת הערים בגדה. לאחר תום תקופת האבל, כשא' ניסתה לחזור לעבודה, א' נעצרה במחסום, והתברר שהיתר העבודה שלה בוטל על ידי רשות האוכלוסין וההגירה, כחלק ממדיניות הממשלה לשלילת היתרי עבודה מקרובי משפחה של חשודים בטרור, ובפועל של פלסטינים שנהרגו על ידי הצבא. א' לא קיבלה מאף גורם רשמי באוניברסיטה הודעת ניחומים על מותו של בנה, זאת אף שהייתה משובצת כעובדת ניקיון דווקא בבניין ההנהלה. אחרי שהיתר העבודה שלה בוטל, גם ההעסקה שלה פשוט הופסקה, ללא הודעה מסודרת או גמר חשבון.

סמיר, תושב שכם שעבד באוניברסיטה כמעט שנה וחצי, פוטר גם הוא ללא שימוע או הודעה מוקדמת. כמו עובדות רבות שהועסקו ע"י אותו קבלן משנה, סמיר הועסק "בשחור" למשך רוב תקופת העבודה שלו באוניברסיטה. באוגוסט 2022 הקבלן החל לראשונה לדווח בצורה מסודרת על ההעסקה שלו, ולפי הרישומים באתר הרשות הפלסטינית, לה מדווחת רשות האוכלוסין על עבודת פלסטינים בישראל, מאז ועד פברואר 2023 היה מדווח רק על מחצית מימי העבודה שלו בפועל. עבור הימים שדווחו הקבלן היה מעביר משכורת בהעברה בנקאית, ואת המשכורת על החצי השני היה משלם במזומן או בצ'ק, תוך ניכוי לא מוסבר של כמה מאות שקלים. גורמים באוניברסיטה טענו שעיינו בתלושים, ושלא נמצאו בהם פגמים. בסה"כ, נמסרו לסמיר במהלך כל תקופת ההעסקה שלו רק שני תלושי משכורת.

שבועות ספורים אחרי תחילת הפעילות של מנב"א, קיבל סמיר הודעה מהקבלן: אל תבוא יותר לעבודה, האוניברסיטה לא רוצה אותך. ההודעה הגיעה אחרי שסמיר הועבר מהבניין בו היה משובץ לבניין אחר, וממנו לבניין שלישי. האחראי על קמפוס ת"א במנב"א הסביר לו שהתקבלו תלונות לגבי העבודה שלו. סמיר ניסה ללא הצלחה לברר מה בדיוק כללו התלונות ומצד מי הן הופנו, כיוון שמעולם לא העירו לו על איכות העבודה שלו: ההיפך, הוא התגאה בכך שניקה כמה וכמה בניינים, ואף סייע לעובדות אחרות בעבודתן באופן קבוע.

כיוון שהוא לא הוזמן לשימוע, ולא קיבל הודעה בכתב, סמיר לא היה בטוח למה פוטר: אולי כי התווכח עם קבלן המשנה לגבי הניכויים מהמשכורת? אולי כי היה בקשר עם הסטודנטים הפעילים במאבק למען עובדי הניקיון ועם ארגון כוח לעובדים? אולי כי אחד העובדים האחרים המציא עליו תלונות?

בסופו של דבר התירוץ לפיטורים התברר מהודעה כתובה בעברית, שהועברה ממנב"א לקבלן המשנה, שהקבלן שלח לסמיר (ללא תרגום או הסבר). לטענת מנב"א מנהל הגוש בפקולטה בה עבד סמיר התלונן שהוא "עושה המון הפסקות סיגריה, יוצא המון לשיחות טלפון, וזמן רב במהלך המשמרת פשוט אינו מתפקד". אותו מנהל גוש אישר כשנשאל על כך שהוא אכן הגיש את התלונה על סמיר (אם כי סמיר סיפר שכשהוא שאל את אותו מנהל אם יש לו מושג מדוע הוא פוטר, הוא העמיד פני מופתע, ואמר שלא).

חשוב לציין שבין טענות האוניברסיטה לא הופיעו תלונות לגבי איכות העבודה של סמיר, אלא רק על עצם היציאה שלו להפסקות. טענה זו בפני עצמה אינה עילה סבירה לפיטורים: עובדי הניקיון אינם עבדים, ועבודת הניקיון לא צריכה להיות מבחן סיבולת. כך או כך, בדיקה של היסטוריית השיחות מהטלפון של סמיר הוכיחה שטענת מנב"א שהוא היה "יוצא המון לשיחות טלפון" שיקרית.

בשיחות עם כמה וכמה עובדות ניקיון שסמיר עבד יחד איתן באותם בניינים, ועם אבות הבתים שהיו בקשר איתו, לא עלו שום תלונות לגביו או לגבי איכות הניקיון שלו. כמה מהעובדות העידו שהיו מקבלות ממנו סיוע בניקיון הבניין, וחלק מאבות הבתים הביעו תקווה שהוא יוחזר לעבודה.

הנהלת האוניברסיטה ומנב"א מסרבות בתוקף לבטל את פיטוריו של סמיר, או אפילו לבצע עבורו שימוע וגמר חשבון כחוק. פנייה למנב"א בניסיון לברר את פרטי הסיטואציה נענתה במכתב מאיים ממשרד עורכי דין, שנחתם בדרישה לא לנסות ליצור איתם קשר פעם נוספת. בכירים באוניברסיטה הפנו לאותו מכתב כשנשאלו על הנושא, ואמרו ש"אין להם מה להוסיף".

שלושה חודשים חלפו, וסמיר עדיין מובטל. החסכונות של משפחתו, שהוא פרנס לבדו, הולכים ומדלדלים. אשתו אובחנה בהידרוצפלוס (הצטברות נוזלים בגולגולת, שבהיעדר טיפול עלולה לגרום לדלקת קרום המוח), אבל למשפחה אין כסף כדי לממן נסיעה למצריים לטובת הניתוח האנדוסקופי שהומלץ להם ע"י הרופאים.

המקרים של סמיר, ל', ומ', אינם ייחודיים: בשנה האחרונה מצאו את עצמן עובדות רבות בסיטואציות מפחידות ומאתגרות מאוד, ומצאו שהאוניברסיטה אדישה לצרותיהן. גורם בכיר באוניברסיטה הסביר: "אני לא יכול לשבת לקבלן על הראש, ולומר לו את זה תעשה, את זה לא. זה עובדים שלו, זה לא עובדים שלי".

למרות האיומים מצד הקבלנים והאוניברסיטה, מערכי המעקב וההלשנה שמפעילים הקבלנים דרך עובדות משתפות-פעולה, והחשש התמידי מפני פיטורים ללא שימוע, עובדות הניקיון באוניברסיטת תל-אביב נחושות להתארגן ולהיאבק לטובת עתיד טוב יותר לעצמן. במחתרת, הן אספו הקלטות ועדויות לניצול ולאיומים עליהן, והעבירו אותן לפעילים מבין הסטודנטים והסגל האקדמי. חלקן הצטרפו להפגנות הסטודנטיאליות בדרישה להעלת השכר שלהן, ואפילו הסכימו להתראיין לעיתונות. האומץ והתחכום האלו הם הסיבה שאין ספק שבמוקדם או במאוחר הן יצליחו להתגבר על המכשולים הרבים שהמעסיקים מציבים בדרכן, ולהתאגד.

למרות פניותינו, לא התקבלה תגובה מאוניברסיטת תל אביב עד למועד הפרסום.

עריכה: סתו גרסטל