העדות של משה פורסמה יחד עם 9 עדויות נוספות של יהודים ופלסטינים ב"נעבור את זה ביחד - יומן מלחמה" בהוצאת רוזה מדיה, בעברית וערבית. רכשו את היומן כאן.

אני גר עם אשתי בקיבוץ גבולות. גם ילדינו ומשפחותיהם חיים בנגב המערבי, המכונה "עוטף עזה". בשעה 6:30 בבוקר בשבעה באוקטובר היינו כבר כולנו מחוברים לווצאפ המשפחתי, וכל אחד דיווח מה קורה אצלו. בתלמי יוסף, בתי יערה הייתה עם הילדים שלה בממ"ד. בכפר עזה, בתי הגר דיווחה שהכול בסדר. בדיעבד הסתבר לנו שגם כשלא היה בסדר, היא דיווחה שהכול בסדר. בשעה 6:45 כבר הייתה אצלה בממ"ד ילדה מגואלת בדם. בת השכנים, אביגיל. אביחי, בעלה של הגר, נלחם במחבלים כחלק מכיתת הכוננות של הקיבוץ. בשעה 10:45 היא שלחה לו הודעה שהמחבלים אצלם בבית, והוא כבר היה פצוע. מיד אחר-כך ניתק איתם הקשר. ניסינו לחדש אותו במהלך השעות הבאות, ללא הועיל. התקשרתי לכל האנשים שאני מכיר בכפר עזה, ורק אחד ענה. הוא אמר שהוא לא יודע שום דבר על מה שקורה מחוץ לממ"ד שלו, חוץ מזה שהמצב נורא. מאותו רגע, חרב עלינו עולמנו.

כמה ימים לאחר מכן אביחי התיישב לבדו מול הקריה עם שלט: "המשפחה שלי בעזה". הצטרפתי אליו במהלך אותו יום. אחריי הצטרפו עוד אנשים. בערב כבר כל התקשורת הייתה שם. אמנון לוי הציע לי לבוא למחרת לאולפן, וכך הפכתי למרואיין מבוקש. מאז לא סירבתי לבקשת ראיון מאף ערוץ, לא רדיו ולא טלוויזיה, חוץ מאשר לבקשות ערוץ 14, ראש החץ במכונת ההסתה. גם השתתפתי במחאות ברחובות. היה לי חשוב לומר שהחמאס ביצע טבח מרושע וסדיסטי, שזו לא הייתה מלחמה למען מטרה כלשהי. מדובר בארגון טרור רצחני שבמשך שנים עושה לעם שלו את מה שהוא עשה לנו בשבעה באוקטובר. אבל אני גם מפריד בין האוכלוסייה שחיה בעזה לבין הארגון ששולט עליה, וצריך לדבר על זה. בעיקר כי הם שם ואנחנו פה כדי להישאר.

מדינת ישראל יורה לעצמה ברגל כשהיא מתייחסת כפי שהיא מתייחסת לפלסטינים בישראל, בשטחי יהודה ושומרון ובעזה. אפילו הזלזול בחמאס וביכולות שלו הוא חלק מזה. העניין הזה קריטי לא רק מבחינה ערכית, אלא גם מתוך עמדה פרגמטית לגמרי. בגלל פוליטיקה עלובה משתרשת הגזענות בארץ, ואנחנו שוקעים. 

אני צופה תקופה ארוכה של דכדוך ועצב. זה שבר שייקח זמן להחלים ממנו. כשהמלחמה תיגמר אנשים רק יתחילו להעביר קברים ממקומות זמניים למקומות קבע, וקשה לי להאמין שבשבעה באוקטובר 2024 אפשר יהיה לציין את היום הזה כאירוע היסטורי שנגמר. אני לא מאמין שהבת שלי תחזור לכפר עזה. 

מתחתי ביקורת נוקבת על הממשלה ועל החמאס, והמשפחה שלי הייתה בין המשוחררים הראשונים. היום אני תומך בהצעה שהגתה נועם דן: להפסיק לחכות לחמאס, ולהודיע על שחרור כל האסירים הפלסטינים בתמורה להחזרה מיידית של כל החטופים. כולם תמורת כולם. אנחנו דורשים שכבר מחר בבוקר תודיע ממשלת ישראל לחמאס: "בעוד יומיים יגיעו למחסום כרם שלום כלל האסירים הביטחוניים המוחזקים בבתי הכלא בישראל. תמורתם דורשת ישראל את כל החטופים והשבויים שלה ללא יוצא מן הכלל. ישראל תכריז על נצירת האש כדי לאפשר לחמאס לאתר ולאסוף את כלל החטופים ולהביאם לגבול." חמאס לא יוכל לסרב לזה. 

אנחנו דורשים לשחרר את החטופים בעסקה. ניסיונות חילוץ צבאיים מסכנים אותם. 

שום דבר ממה שחווינו בתקופה הזו לא לא ניתן לתיאור במילים, ובמיוחד לא האושר וההתרגשות כשהם חזרו. סירבתי להאמין עד לרגע שבו ראיתי אותם. כשהגר חזרה, היא סיפרה שחשבה שאביחי נהרג בקרב. במשך כל התקופה בשבי היא הייתה בטוחה שהוא איננו, ורק כשחזרה היא גילתה שהוא בחיים. אין לזה מילים. 

בהתחלה התנהגנו כמו שאנחנו רגילים, כמו סבא ונכדים. היו חיבוקים, נשיקות, דגדוגים וסיפורי סבתא שאני מספר להם. ככה התנהל המפגש בערב הראשון וביום שלמחרת. אבל לאט לאט השדים יוצאים, והמצב לא טוב. אוריה בן ארבע וחצי, יובל בן שמונה, ועופרי הייתה בדיוק בת עשר באותו יום. מטפלים בהם. 

בראיונות שאלו אותי על החרדות שלי. בהתחלה אמרתי שאני חרד מזה שהמשפחה שלי נמצאת בידי מטורפים רצחניים. שבועיים אחרי כך אמרתי שאני חרד מההפצצות של צה"ל, והיום אני יודע שהייתה לי סיבה טובה. אחר כך נוספה לי עוד חרדה, החרדה שינסו לחלץ אותם.

אני כופר בצורך במלחמה הזאת עכשיו. נכון, חייבים לחסל את החמאס, אבל הרי עד עכשיו הפוליטיקאים העלובים שלנו קראו לחמאס "נכס", עד עכשיו טיפחו אותו. אז את כל מה שהם לא עשו במשך עשרים שנה, אפשר לעשות אחרי שישוחררו החטופים. עדיין לא מאוחר להפסיק את המלחמה. אנחנו יכולים וחייבים לשחרר את כולם, ורק אחר כך לעשות כל מה שחושבים שצריך לעשות.

הצלת החטופים היא הצלת נשמתה של מדינת ישראל.

משה לוטם מקיבוץ גבולות, נאבק להשבת בתו ונכדיו שנחטפו מביתם לרצועת עזה

עריכה: שני פייס