top of page

הי, שם

שתפו:

מה עושים עם הייאוש?תום אלפיה
00:00 / 01:04

תום אלפיה

תום אלפיה

30.5.24

שתפו:

מה עושים עם הייאוש?

מה עושים עם הייאוש?תום אלפיה
00:00 / 01:04

ייאוש, כך אומר לנו אבן-שושן, היא חוויה של אבדן תקווה, ותקווה היא תנאי בסיסי בכל מאבק פוליטי. ללא תקווה שאפשר לשנות, למה להיאבק? אבל אני איבדתי תקווה. וכשאני מדבר על הייאוש שלי, תגובה אופיינית היא להאיץ בי להדחיק אותו. "אסור להתייאש", אומרים לי. "תמיד יש תקווה", מעודדים: שיימצאו 5 אצבעות מתוך ה64 שיצביעו בעד עסקת חטופים, שבית הדין בהאג יכלא את ביבי, שהכרת העולם במדינה פלסטינית איכשהו תשפר את המציאות פה. אבל אני לא מצליח לשכנע את עצמי. אני מיואש.

אסור לדבר על ייאוש בישראל. מי שמיואש שיעזוב. אבל אני – אני מיואש ואני לא עוזב. מיואשים רבים כמוני כבר החלו לבחון אפשרויות מעבר לחו"ל, אבל אני תוהה - יש פה מקום למיואשים? האם אפשר לתת מקום לייאוש בלי להדחיק אותו, ובלי לברוח ממנו לאיזו תקוות שווא שאיכשהו הכול יהיה בסדר?


בואו נודה באמת – אם לא נדבר על הייאוש, הפתרון היחיד הוא באמת לעזוב. הרי המציאות פה קשה מנשוא, ורק להדחיק אי אפשר. מוכרחים לדבר על הסיבות לייאוש.


אובדן האנושיות של החברה הישראלית, שמקבלת בחודשים האחרונים ביטויים גרוטסקיים – מייאש מאוד. את עקרון "החזק שורד" אנחנו מכירים כבר עשורים במנטליות הישראלית: מי שידו על העליונה הוכיח שהוא החזק, ולכן ההתנהגות שלו בהכרח לגיטימית. בחודשים האחרונים ישראלים מסיקים מזה את המסקנה הלוגית ההכרחית: אם את העבר אנחנו מצדיקים באמצעות כוח, למה לא את העתיד? אם רק החזק שורד אז הגיע הזמן לחסל את החלשים. את נוהל חניבעל – הרג מכוון של חיילים ישראלים כדי למנוע את נפילתם בשבי – אנחנו מכירים עוד מ-2003. במלחמה הזו נחשפנו למעשיו של תא"ל ברק חירם שב-7.10 בערב הורה להפציץ את הבית בבארי בו נהרגו 13 בני ערובה ישראלים. כל עוד אנחנו הופכים את עם ישראל לחזק יותר, אין שום בעיה להקריב חיילים בשדה קרב או אזרחים וילדים שמסתתרים בביתם. כך גם פועלת המדינה כלפי החטופים: הקרבת חטופים היא הכרחית ואף רצויה כדי שלא יהיה עוד 7.10. אין מקום לחלשים בישראל. הם הפכו לנטל על אפשרות קיומה של המדינה. דעת הקהל עברה מקידוש העוצמה להשמדת החלשים. פחד אלוהים.


מייאשת גם התמיכה של ישראלים ברצח של פלסטינים חפים מפשע, בגירוש של פלסטינים מהבתים שלהם, בהריסת רצועת עזה עד היסוד, ובמניעת פת לחם מבני אדם גוועים ברעב. גם לתמיכה הזו התרגלנו בעשורים האחרונים בחלקים מסוימים באוכלוסיה, אבל בשמונת החודשים האחרונים התמיכה מקיפה רוב מוחלט של יהודים בישראל. אמנם מעט אחרי ה-7.10 התמיכה בפעולה צבאית נגד החמאס הייתה סבירה, ובתוך הכאוס והבלבול קשה היה לשפוט מה ראוי. אבל היום הספק הזה לא קיים יותר. לתמוך היום בהמשך המלחמה פירושו לתמוך בזוועות איומות. שווה להתעכב על משמעות המושג תמיכה, היות ורבים חושבים שהם יכולים להחזיק בו-זמנית גם בעמדה ש"המלחמה שישראל מבצעת היא מוצדקת" וגם בעמדה שהם "מתנגדים להרג של חפים מפשע, לגירוש פלסטינים מבתיהם, ולהרעבה של אנשים".


האמירה "המלחמה מוצדקת" מהווה תמיכה במלחמה כפי שמדינת ישראל מבצעת אותה. אין עוד מלחמה שאפשר לתמוך בה. לא קיימת תמיכה במלחמה דמיונית שהיינו מאוד רוצים שמדינת ישראל הייתה משכילה לצאת אליה. יש רק מלחמה שכוללת גירוש פלסטינים מבתיהם, כאילו היו עדר בקר שאפשר להזיז ממחנה פליטים מאולתר פה לאוסף אוהלים רעוע שם, מדיניות של הרעבה מכוונת של העזתים ושל החרבת התשתית הפיזית של רצועת עזה, הרג חפים מפשע -  עד 20 "בלתי מעורבים" לכל זוטר בחמאס, ומעל 100 "בלתי מעורבים" לבכירים.  כך הגענו לשלוש עשרה אלף ילדים תמימים שהרגנו.  אנחנו הפכנו את רצועת עזה לשטח שאיננו מתאים למחיה של בני אדם, והדבר המייאש הוא שמרבית הישראלים תומכים בכך.


המחשבה על העתיד מייאשת. הישארות צה"ל בעזה לשנים ארוכות, והמשך ההתנגדות האלימה לכיבוש הישראלי שצפויה להגיע מהצד הפלסטיני גם בעוד עשורים; הנחישות והמיומנות של מתנחלים בהקמת התנחלויות, הקטסטרופות שמזהירים מבפניהן כבר שנים – קריסת הרשות הפלסטינית, ניתוק בריתות של ישראל עם מדינות העולם, משבר כלכלי בישראל ובגדה, רעידת אדמה, או כל אסון אחר שניתן להתכונן אליו אבל אין אף אחד שעושה את זה. כולנו יודעים שאם לא נפעל כדי למנוע אותן הן פשוט יתרחשו, והתוצאות יהיו נוראיות. ועדיין, אין אף אחד שמתכונן אליהן. 


לבסוף, מייאש הניתוק של מרבית החברה הישראלית מהמציאות. הדיסוננסים שחלקים גדולים בציבור מחזיקים בעת ובעונה אחת דורשים מהם להחליף את המציאות בעולם דמיוני כלשהו. איך ישראלים רבים מסבירים לעצמם שלמרות ש"חמאס לא יכול להמשיך להתקיים אחרי ה7.10", אחרי 8 חודשים של כתישה ללא מעצורים של רצועת עזה צה"ל השמיד רק שליש מהכוח הלוחם של החמאס ורק כשליש מהמנהרות? דרך אחת לפתור את הדיסוננס היא שהתקשורת משקרת ונתניהו דובר אמת – אנחנו כפסע מהניצחון. רק ניכנס לרפיח והניצחון בידינו. או, לחילופין, מישהו מונע מאיתנו לנצח – האמריקאים, האנטישמיים בהאג, השמאלנים, משפחות החטופים. כך או אחרת, המרחק מהמציאות הולך וגדל.


הניתוק הזה לא פוסח גם על מחנה השמאל-מרכז, שמחזיק בעת ובעונה אחת בעמדה שהמלחמה שאליה יצאנו היא מוצדקת ובעמדה ש"כל מעשה צבאי סופו במעשה מדיני", ושצריך לחתור להסכם שלום עם "רשות פלסטינית משודרגת". התבוננות קצרה על מציאות החיים בעזה לאור מה שצה"ל עושה שם, מראה שאין שום היתכנות להסכם שלום עם הפלסטינים בעתיד הקרוב. השמאל-מרכז מצפה שלאחר תמיכה במלחמה, ובזוועות שבאות איתה, הפלסטינים יסכימו לחיות איתנו בשלום ובביטחון אחרי שנאמר להם שסיימנו עם הזוועות. ניתוק מהמציאות היא תופעה מייאשת.


אז מה עושים עם הייאוש?

אני חסר תקווה שכל הדברים הללו הולכים להשתנות בקרוב. להיפך, יותר סביר שרובם ימשיכו באותו תהליך מפחיד של הידרדרות. אבל אם מצד אחד, אני לא עוזב את ישראל, לעת עתה, ומצד שני, אני לא יכול פשוט להשלים עם המצב ולהצטרף להמון – מה עושים עם הייאוש?


ייאוש הוא כלי נשק פוליטי. נשק שבו המדינה משתמשת כבר שנים רבות במטרה לגרום לקורבנות לנטוש את הפעילות הפוליטית שלהם. זה נשק שמערכת הביטחון והמתנחלים מפעילים נגד פלסטינים בגדה ובישראל; שמשרד האוצר מפעיל נגד העבודה המאורגנת בישראל; שהמשטרה מפעילה נגד מפגינים; ושהממשלה מפעילה נגד האזרחים כולם. המטרה היא שהקורבן ימשיך לתמוך במערכת אבל בשקט: שישלם מיסים, יחיה את חייו, ילך לעבודה, יראה נטפליקס. אבל שלא יעשה רעש. שלא יתנגד. שיציית.

הדחף הראשוני שלי כשאני חושב על הנשק שמופעל כלפי הוא להתנגד. להיות אקטיבי ולהגיד  "לא תשתיקו אותי". אבל ללא תקווה שאוכל לשנות, מהר מאוד הדחף מתאייד. והשאלה שנשאלת היא האם ניתן למצוא תחליף לתקווה בתור דחף לפעולה. האם יש מנוע אחר שיעזור לי לקום מהספה ולהתנגד, למרות שאין תקווה. למרות הייאוש. במילים אחרות, אני שואל: אם פשע מתבצע, ואין לי דרך למנוע אותו, האם התנגדות היא חסרת טעם? אני לא מדבר על היושרה המוסרית שלי מול עצמי, אלא אני שואל האם התנגדות לפשע ללא דרך למנוע אותו, עושה שינוי בעולם? יכול להיות שכן, אבל זה תלוי באופן שההתנגדות הזו מתבצעת.


ראשית, חייבים להודות שהפשעים שעליהם אנחנו מדברים הם אף פעם לא עניין בינארי אלא הדרגתי. ואמנם על החלטות הממשלה ועל דעת הקהל אין לאזרחים שום השפעה מהותית, על ניסיונות המתנחלים לשרוף משאיות סיוע לעזה, למשל, כן יכולה להיות השפעה – הקמת המשמר ההומניטרי של עומדים ביחד, שמורכב מעשרות אזרחים שמגינים על המשאיות, הוא דוגמה מדהימה. ההתנגדות הזו חשובה כי היא מסייעת להכניס עוד מספר משאיות לרצועה והיא משאירה בחיים עוד כמה ילדים. אבל, אני לא חושב שיש ביכולת הפעולה האזרחית לשנות את מהלך האירועים במובן משמעותי – לא לבצע שינוי מהותי בדעת הקהל הנוכחית ולא להקל מהותית על הרעב בעזה.


בנוסף, כל פעולה פוליטית נעשית בין ריבוי של אנשים, ובכך היא יוצרת ביניהם קשרים. פעילות ממוקדת ומאורגנת עם קבוצה מחויבת של אנשים יוצרת קשרים אנושיים בין חברי הקבוצה. אז אמנם ההתנגדות לא תסיים את הזוועות ולא תשנה את דעת הקהל הישראלית בנוגע אליהן, אבל לפחות הקיום שלי בתוך המציאות הזו יהיה נסבל יותר. למרות שכולנו בבור שחור ואפל, עדיף לשהות בו בחברה טובה.


לבסוף, התנגדות היא חשובה כי היא מסמנת דרך עבור הדורות הבאים. ההתנגדות לפשעים עשויה להפוך לאירוע היסטורי, שילדינו ילמדו עליו ויוכלו להשתמש בו כדוגמה. אולי אין בישראל מי שיעשה שימוש בדוגמה הזו כדי להתנגד לפשעים שאנחנו מבצעים עכשיו. אבל ברור לכל אדם עם עיניים שהפשעים של מדינת ישראל לא יפסקו בקרוב, ועלינו מוטלת האחריות להכין את הקרקע - אם לא לקראת עתיד נורמלי לילדים שלנו, אז לפחות לעתיד שבו התנגדות שלהם לפשעים תהיה אפקטיבית יותר משלנו. אז למרות שאין תקווה למנוע את הפשעים הנוכחיים, אולי יש תקווה לדור הבא?


תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה.

עריכה: סתו גרסטל


מוכרחים לדבר על הייאוש. האם מותר לנו להתייאש?

תום אלפיה

תום אלפיה

30 במאי 2024

תום אלפיה

פרק מספר:

35

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה

בחנו את עצמכם: המדינה שלכם פשיסטית?

למה לסבול אם אפשר למות?

מה יותר סקסי מליפול על חרב

התאחדות סטונדטים א–פוליטית היא התאחדות סטודנטים ימנית?

bottom of page