מאבק עובדים חשוב מתנהל בימים אלה בבית החולים סורוקה. 250 עובדי ניקיון, כולם עובדי קבלן המועסקים בתפקידיהם שנים רבות, יצאו למאבק אליו הם התארגנו בעצמם בדרישה לעבור להעסקה ישירה. העובדים מוחים על שכרם הנמוך - 5,880 ש"ח בחודש בלבד, ועל הפער המשמעותי בשכר ובתנאי העבודה לעומת עובדים בתפקידים מקבילים שבית החולים מעסיק באופן ישיר. עצומה לתמיכה במאבק עלתה לאחרונה באתר "זזים". 

מלאקו מלסה, ממובילי המאבק, מספר שהמשא ומתן עם ההנהלה על מעבר להעסקה ישירה החל לפני ארבע שנים. לדבריו, "מתוך 250 עובדי קבלן בניקיון, אין אף עובד לבן. 90 אחוז מעובדי הקבלן הם אתיופים ועשרה אחוזים בדואים. שמנו לב שעובדים לבנים שמגיעים לעבוד בניקיון בבית החולים נקלטים כעובדים של בית החולים תוך זמן קצר. במקרה אחד שאני מכיר אישית, עובד לבן התקבל לבית החולים תוך שבוע-שבוע וחצי. מי שעובד מטעם בית החולים מקבל כרטיס עובד אחר ואיתו תנאים שונים לגמרי".

מלסה, אב לחמישה בן 50, החל לעבוד בסורוקה מיד לאחר עלייתו מאתיופיה. חלק מהעובדים האחרים השותפים למאבק ממלאים אותו תפקיד זה 18 שנה ובכל זאת, הם אינם עובדים של בית החולים. נשים הן רוב מוחלט של עובדי הקבלן. מלסה סבור שהזלזול בעובדים, בראשו העובדה שלא חזרו אליהם מאז שההנהלה ביקשה את סבלנותם במשא ומתן לפני ארבע שנים, נובע מגזענות ומאפליה מגדרית. "אחת העובדות הבכירות בבית החולים אמרה לי על המאבק שלנו, 'חמורים הולכים, חמורים באים'. אין שום כבוד כלפי העובדות והעובדים".

התנאים השונים כוללים יציבות תעסוקתית, שכר גבוה בהרבה, זכויות סוציאליות משופרות ויחסי עובד-מעביד טובים יותר. "אני עובד בסורוקה 11 שנים", מספר מלסה, "ובתקופה הזו עברתי שלוש חברות קבלן. מעבירים אותנו מקבלן לקבלן והיחס בהתאם. עובדים בהעסקה ישירה מקבלים 1,000 ש"ח לחג ויותר. אנחנו מקבלים שוקולד, כמו ילדים. אימהות שמקבלות טלפון מבית ספר או מהגן שהילד שלהן חולה מאוימות שלא יצאו מהעבודה. לוקחים להן את כרטיס העובד כדי לאיים עליהן. לפעמים מורידים לך כסף מהמשכורת ואין עם מי לדבר כדי לבדוק או להחזיר. לא פעם דורשים מאיתנו לוותר על הפסקות או לצאת רק לחמש דקות הפסקה במהלך יום עבודה שלם". 

העובדים פנו להסתדרות, שסירבה לייצגם. כשגם ההנהלה סירבה לדבר איתם, הם פתחו בשביתה של שבוע ביום חמישי שעבר, 12 בספטמבר 2024. "יו"ר מרחב נגב בהסתדרות, נורברט בוקובזה, אמר לוואלה שבע: "צריך להזכיר שמדובר בעובדים שמועסקים דרך חברת כוח אדם, וזה רק חלק ולא כולם. מכיוון שמדובר בעובדי ניקיון שמספקים שירות גם לחדרי ניתוח ומקומות רגישים נוספים, לא רצינו שזה יימשך זמן רב. מיד שוחחנו עם חברת כוח האדם המעסיקה, והיא הסכימה להוסיף שלושה שקלים לשכר השעתי, אך זה לא סיפק את העובדים. אנחנו בהסתדרות דיברנו עם הנהלת סורוקה שמיד הגיבה והוציאה מכתב שמנהל בית החולים יחד עם הצוות שלו ישוחחו עם נציג העובדים". בתגובות של בית החולים סורוקה לפרסומים תקשורתיים אודות המאבק והשביתה, כמו בתגובה לכתבתו של אסף פוזיילוב מ"כאן", ציינו בבית החולים את "טיפול" ההסתדרות בעובדים כראייה ליחס הוגן לו הם זוכים. עובדה זו הופכת את היחס המנוכר מצד ההסתדרות, שבא לידי ביטוי בתגובתו של בוקובזה, לפוגעני אפילו יותר.

מלאקו, ההצעה להוסיף שלושה שקלים לשכרכם נשמעת מעליבה.

מלסה: "איך אפשר בשכר של 5,800 ש"ח לפרנס משפחה, לשלם בסופר, לשלם על צהרוניות, על גני ילדים? חברים ובני משפחה שעובדים בבתי חולים אחרים בארץ בהעסקה ישירה מספרים שהם מרוויחים 10,000 ש"ח ויותר בחודש על אותה עבודה שאנחנו עושים. למה בסורוקה לא? זו גזענות".

איך הפכת למנהיג העובדים?

"אני אדם עם הרבה סבלנות אבל לפעמים היא נגמרת. לפני כמה שנים השתתפתי בקורס בטיחות. למדנו שם על המינון הנכון של כלור מול מים בתכשירי ניקוי. ראיתי שהמינון שאנחנו משתמשים בו הרבה יותר גבוה. עובדים סובלים מאלרגיה, מגירויים. ביקשתי מהחברה שיקפידו על המינון הבטיחותי, כמו שלמדנו בקורס. כשהם סירבו, ארגנתי הפגנה. גם בבקשה להעסקה ישירה, מול ההנהלה. הם ביקשו שנמתין בסבלנות. חיכינו ארבע שנים. עכשיו כשביקשנו שיחה, קראו לביטחון להרחיק אותנו. הסבלנות נגמרה".

אתה לא חושש להיפגע מהובלת המאבק?

"אני מכיר את החוק. שביתה היא חוקית במדינת ישראל. אני עובד מצוין, והם יודעים את זה. תמיד פונים אליי, 'מלאקו, תעזור בזה, תתווך מול זו'. אני תמיד מוכן. גם לעובדים אמרתי, 'תעבדו טוב טוב כמו תמיד. תנו יחס של כבוד לכולם כמו תמיד. שלא תהיה אף מילה רעה נגדכם על העבודה שאתם עושים. למחות זה חוקי. אנחנו צריכים להכיר את החוק. יש לי 180 עובדים בקבוצות שהקמתי. יש כאלה שפוחדים, שכועסים עליי. אבל אני צריך לפרנס את המשפחה שלי, את חמשת הילדים שלי, והמחירים רק עולים. אני לא יכול לוותר. המאבק שלנו אומר: 'די, די לקבלן!"

ד"ר שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה ומנהלת שותפה בתוכנית לימוד משותף של מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית.

עריכה: מעין גלילי