בשנתיים האחרונות המוני אזרחים מפגינים בלי סוף מסיבות מגוונות: החזרת החטופים, הפלת הממשלה, התנגדות להפיכה המשפטית, או סיום המלחמה. לאחר תקופה כה ארוכה של פעילות ציבורית עקבית, ממושכת, ועיקשת, לא נראה שהמפגינים משיגים את מטרותיהם. להיפך - 101 חטופים עדיין בעזה, הממשלה שורדת היטב, ההפיכה המשטרית מתקדמת, והמלחמה לא תיעצר בקרוב. מייאש מאוד להיות מפגין בישראל היום. מפגינים רבים שואלים את עצמם איך מחריפים את המאבק? או מה עוד אפשר לעשות מלבד הפגנות כדי להשיג את המטרות הכל-כך צודקות הללו? 

כדי לענות על השאלות הללו שוחחנו עם יניב ג'ונם, אקטיביסט שמאל אשר מקים בימים אלה את "הספריה האקטיביסטית" כגוף ידע דמוקרטי שעוסק במאבקים בלתי אלימים, שמטרתה לעזור לפעילים בישראל להרחיב את ארגז הכלים לשינוי המציאות מעבר להפגנות.

יניב, ספר על עצמך.

אני גר בירושלים מ-2011 ומגיע מרקע של שמאל ליברלי. ב-2014 עם הפריצה של צוק איתן, השתתפתי יחד עם רבים אחרים בהפגנות נגד המלחמה. התחלתי לעקוב אחרי אלימות שמופעלת כלפי מפגינים בכיכר ציון, בעיקר מצד ארגון להב"ה. מצאתי את עצמי מגיע לפעילויות של מאבק בכיבוש במזרח ירושלים, בגדה, וכדומה. אחרי תקופה בפעילות הזו, כאשר ידעתי שהמאבק בכיבוש מתקיים כבר שנים ארוכות כל כך, הרגשתי שיש משהו מוזר בכך שהפעילות מתקיימת כל כך הרבה זמן והמצב רק מחמיר.

שאלתי את עצמי איך עושים מאבק בלתי אלים, והתחלתי לקרוא מחקרים בנושא. הבנתי שיש המון ידע תיאורטי ופרקטי שלא נעשה בו מספיק שימוש, ואם נעשה בו שימוש הוא היה מאוד אינטואיטיבי – למשל, אנחנו לא אלימים אז אנחנו עומדים מול המתנחלים לא באים עם מקלות, לא נרים ידיים אלא רק נחסום רכבים. אלה באמת שיטות של מאבק בלתי אלים, אבל אם למתנחלים לא אכפת לדרוס אותך, ולמשטרה לא אכפת שהמתנחלים דורסים אותך, ולאף אחד במדינה לא אכפת שהמתנחלים דורסים אותך, משהו במאבק שלך מתפספס.

בסביבות 2018 עלה לי הרעיון של הקמת ספריה. הבנתי שאנחנו צריכים ללמוד על מאבק בלתי אלים. שאנחנו צריכים לתכנן את הקמפיינים שלנו לפי איזשהו רציונל, שיהיו מטרות, שנוכל להתקדם לפי איזושהי תכנית. גם אם הצלחנו לעזור לרועים פלסטיניים בבקעת הירדן עם הפרנסה שלהם במקרה מסוים, בסופו של יום, במציאות, הממשלה נהייתה ימנית יותר, ההתנחלויות מתרחבות, וכו'. 

לאחר ההפיכה המשפטית וה7.10, הבנתי שחייבים להתקדם עם הקמת הספריה. ההתמקדות היא לעזור לציבור הישראלי לרכוש כלים למאבק בלתי אלים. גם כלים פרקטיים מאוד קונקרטיים לאדם בודד – למשל הכלי של אי-הסלמה: מגיע שוטר או ביביסט ומתחיל להתפרע, איך אתה כאינדיבידואל או הקבוצה דואגים שהאירוע מסתיים במינימום אלימות האפשרי. ובצד השני, כלים של איך לבנות קבוצה שתוכל להתממשק עם קבוצות אחרות שפועלות במקומות אחרים.

ומי קהל היעד של הספריה? המטרה היא שמי שנקראים "מנהיגי המחאה" ישתמשו בכלים האלה או שהקהל הוא אזרחים מודאגים שרוצים להבין איך הם יכולים לשנות משהו בישראל? 

אם אתה אזרח מודאג שרוצה לדעת איך עושים מאבק בלתי אלים – אהלן וסהלן. האם זה מי שהספריה תנסה למשוך? לא בהכרח. מההתחלה נראה לי שהכיוון תמיד היה יותר לקבוצות קיימות – אמרת 'מנהיגי ומובילי המחאה', אז הייתי אומר מנהיגים ומובילים בכלל. למשל, ליד הבית שלי יש הפגנה של 20-30 איש כל שבוע. מישהו מארגן את זה. הייתי שמח אם האנשים האלה שמארגנים את ההפגנה השבועית היו יודעים שיש מוסד ידע שיכול לעזור להם בבעיות שלהם. יכול להיות שהם שואלים את עצמם מה עושים עם הסיטואציה שיורדים לכביש ומרביצים לנו, או מביאים עלינו משטרה ואנשים עוזבים את הקבוצה. או אולי הם שואלים את עצמם איך אנחנו יכולים להביא עוד אנשים להפגנה השבועית. שאלות של גיוס, התארגנות, חלוקת תפקידים – כל הסוגיות האלה אמורות לקבל מענה דרך הספריה למי שהבעיות הללו כבר מטרידות אותו. כמובן גם ברמה המקומית וגם ברמה הארצית. 

אם אנחנו חוזרים להקשר של המחאות הגדולות נגד הממשלה והמלחמה, ולמען החזרת החטופים, יש תחושה קשה של ייאוש. בתור מישהו שעוסק במאבק בלתי אלים – מה לדעתך אפשר לעשות כדי להחריף את המאבק, או מהם העקרונות שאמורים להנחות את המפגינים להמשך? 

גישה אחת לענות על כך היא של אחד המייסדים של ארגון אוטפור בסרביה שהקים את ארגון CANVAS שעוסק במאבקים בלתי אלימים. לפי הגישה הזו שלושת היסודות של מאבק בלתי-אלים הם אסטרטגיה, התארגנות, ואי-אלימות. אסטרטגיה, כלומר שיש תמונה ברורה של מה רוצים להשיג ואיך מגיעים למטרה. התארגנות, כלומר שיש אנשים שיוכלו ליישם את התכנית. ואי-אלימות, פירושו היכולת הארגונית לשמור על משמעת של אי-אלימות מצד החברים בקבוצה.

אז השאלה של מה עושים הלאה היא בעצם נגזרת של האסטרטגיה. יש מקרים שבהם חסימת כבישים תהיה כלי סופר יעיל. אם למשל הממשלה מנסה להעביר דברים ממקום אחד לשני, לחסום כביש יכול להיות תשובה מצוינת כי זו הפרעה לממשלה. אם אתה רוצה לגייס אנשים למחאה שלך, לא בטוח שלחסום כבישים וליצור פקקי תנועה היא הדרך הנכונה להשיג את היעד הזה. צריך לשבת קבוצה של אנשים, לדבר ולהחליט מה האסטרטגיה, מה רוצים להשיג ואיך.

כן אפשר להגיד שהקבוצות המקומיות שמפגינות בערים, יישובים, וצמתים, שעושות מבצעי תליית שלטים, חוסמות כבישים מקומיים, פועלות מול חברי קואליציה וכו', כל אלו הן פעולות יזומות של קבוצות מקומיות שהן הבסיס של בניית הכוח. איך מקדמים את זה יותר? דבר ראשון, לעשות מבצעים נועזים יותר - לא בהכרח בסיכון שהחברים לוקחים על עצמם, אלא ביכולות הקבוצתיות שהקבוצה מציגה. לעשות פעולות מורכבות יותר. לדוגמה: להביא 50-100 מפגינים להפגין במרכז העיר זו לא בעיה גדולה. אבל להביא את אותם 50-100 אנשים למבצע לילי של תליית שלטים שימלאו את העיר כולה - זו כבר אופרציה אחרת, אחת שמראה על יכולות התארגנות גבוהות יותר.

קבוצות שמסגלות לעצמן יכולות אלו, בפועל, בונות לעצמן כוח. היכולות האלה של קבוצות מקומיות ישרתו אותן בכאן ועכשיו של הפעילות שלהן אך גם בטווח ארוך יאפשרו להן לקחת חלק ולהוביל מהלכים בתוך תנועת מאבק מבוזרת, מבלי שיצטרכו ״להוריד להם הוראות״ מלמעלה. הן ידעו לבנות תוכנית מקומית משל עצמן ויוכלו לבצע אותה. כמה דוגמאות הן: מבצעי תליית שלטים והכנה משותפת, פעולות מחאה קבועות, שיימינג נגד משתפ"ים של המשטר ברמה המקומית, ודוכנים לגיוס חברים/ות נוספים לפעילות. פעולות של קבוצות מקומיות צריכות להתמקד במרחב המקומי שלהן כי שם השפעתם הגדולה ביותר.

השלב הבא יכול להיות בניית כוח בקבוצות איזוריות, שמורכבות מכמה קבוצות מקומיות. קבוצה אזורית יכולה להוציא לפועל פעולות שצריך בשבילן כמה קבוצות מקומיות. בתור התחלה, כל דבר שקבוצה מקומית עושה, קבוצה אזורית יכולה לעשות בכמה סדרי גודל: הפגנות, חסימות כבישים, מצור, מייצגים וכו'. מעבר לכך, קבוצה אזורית יכולה לבנות תוכניות ולהוביל דברים שלא ניתן לעשות ברמה מקומית כמו למשל חסימות כבישים בכמה מוקדים במקביל, או חסימה בגלים - אחרי שמפנים גל אחד מגיע גל שני. 

בנוסף לזה, קבוצות אזוריות יכולות לנקוט בפעולות יותר רציניות שדורשות הכנה, תכנון וארגון של משתתפים רבים, למשל: חרמות על עסקים של מקורב לשלטון, שביתות הורים ותלמידים כנגד רשות מקומית שמשתפת פעולה עם השלטון, חרם חברתי על משת״פים של המשטר כמו מנכ"לים של משרדי ממשלה, מפקדי משטרה בנגביריסטים, וכו'. פעולות כאלה דורשות עקביות וספציפיות, וזה משהו שרק כוח אדם של קבוצה אזורית יכול לספק. למשל ״להפסיק לשתף פעולה עם שלטון נתניהו״ תהיה דרישה הרבה פחות יעילה מדרישה כמו ״לחלק תקציבי חינוך באופן שקוף ושוויוני״ מול רשות מקורבת שעושה תיעדוף פסול למוסדות מקורבים לקואליציה או ״מענישה״ מוסדות המזוהים עם התנגדות לה. קבוצות אזוריות יכולות לתחזק פעילות כזו לאורך זמן מפני שיש להן כוח אדם גדול שיכול להתחלף ולא דורש מאותם מעט פעילים להיות ״במשרה מלאה״.

כתבת בעבר על מחאות בלתי אלימות באיזורים אחרים בעולם – בהודו, בסרביה, ובארה"ב – יש לדעתך משהו שאנחנו היום יכולים ללמוד ממחאות בלתי אלימות במקומות אלה?

יש בהחלט. התפיסה הבסיסית של מאבק בלתי אלים היא שכוח הוא לא משהו שיש למי שנמצא בראש והוא יורד למטה. אלא כוח הוא תוצר של מבנה. אם מחר כולם מחליטים שהם לא מקשיבים יותר לממשלה אז אין לממשלה כוח. חשוב להבין את זה. למשל, אם האזרחים מחליטים שהם לא מקשיבים לממשלה, והממשלה אומרת – אוקיי, אז אנחנו שולחים עליכם את המשטרה. ואז גם המשטרה לא מקשיבה לממשלה, אז היא אומרת – אוקיי אז אנחנו שולחים עליכם את הצבא, ואז הצבא גם מסרב להקשיב לממשלה, וכו'. כלומר, הכוח של הממשלה נח על המבנה של שיתוף פעולה. הדבר הבסיסי הוא למצוא את אותם שיתופי הפעולה שלנו עם הממשלה, שאנחנו נוקטים בהם ביום-יום ואיך אנחנו יכולים למשוך אותם ולהימנע מהם.

פה הספציפיות של האסטרטגיה נכנסת לתמונה – במקומות מסוימים זה מרד מיסים, באחרים זה פשוט להישאר בבית ולא ללכת לעבודה או שביתות מאורגנות. בעולם היו מגוון שיטות. בסרביה למשל, הפחם היה שליש מסך מקורות האנרגיה באותה תקופה. כשיש לך כורי פחם שמפסיקים לעבוד הממשלה מתחילה להילחץ כי האנרגיה פחות זמינה. דוגמה אחרת היא מהאפרטהייד בדרום אפריקה: בפורט אליזבת' השחורים החליטו שהם לא קונים יותר במרכז העיר היות והעסקים של הלבנים התבססו על כח הקניה של השחורים. 

דוגמה דומה הייתה בארה"ב בשנות ה-60 בתנועה לזכויות האזרח לסיום הסגרגציה. הם הבינו שאת הKKK הם לא הולכים לשכנע, אבל שיש כוח גדול של בורגנות ממעמד הביניים, בעיקר סוחרים, שלאו דווקא תומכים אידיאולוגית בסגרגציה אבל הם נהנים מהמצב הקיים. אז הם פעלו להפסיק לקנות בחנויות אלה. אלה הדברים שיש לקחת בחשבון במאבק בלתי אלים: אתה חושב איפה אתה משתף פעולה עם המבנה של הכוח. בין אם זה מול המדינה, הרשות המקומית, או מקום העבודה. 

בישראל של היום, אחד ממוקדי הכוח הגדולים זה הצבא. שם, דרך המילואים, אנחנו מתגייסים למען הכוח. ולא סתם כל פעם שיש מכתב של מילואימניקים, של טייסים, של תיכוניסטים, זה מגיע לחדשות, כי זה המקום הכי משמעותי אני חושב, שישראלים נותנים את הכוח למבנה שהממשלה בונה עליו. וזה לא רק ביחס למלחמה הנוכחית, אלא גם ביחס לכיבוש. ואנשים מתחילים להבין שזה מוקד הכוח העיקרי. מתי יגידו אנחנו מפסיקים לשרת את הדבר הזה? לא יודע. חשוב לומר שזה גם לא מוקד הכוח היחיד. יכול להיות שגם אם זה הדבר הכי משמעותי, יכול להיות שהציבור הישראלי לא שם, ויכול להיות שנוכל למצוא מוקד כוח משמעותי אחר שניתן להפיל. 

כלומר, חשוב לזהות לא רק את מוקד הכוח הכי גדול ומשמעותי, אלא גם ריאלית, להבין מה ניתן לדרוש מהציבור.

הספריה האקטיביסטית עוד בתהליכי הקמה, אך ניתן למצוא בה כבר עכשיו חומרים רלוונטיים למעוניינים לקרוא, לשמוע, או לצפות בחומר נוסף. ניתן לגשת אליה כאן. 

תום אלפיה הוא חבר מערכת מגזין "רוזה מדיה".

עריכה: מעין גלילי.