תקופה קשה עוברת על כולנו. לא שהיה קל בעבר, אבל היום יותר מתמיד רווחת תחושת מועקה בשל חוסר ודאות לגבי העתיד. בלבם של רבבות אזרחים מודאגים שיוצאים להפגין ברחובות עוד לא אבדה התקווה שביכולתם לשנות. זה לא המצב כשמדובר בנו, הפלסטינים אזרחי המדינה. רבים מאיתנו כבר איבדו את התקווה מזמן, ונדמה לי שלרבים כבר קשה אפילו לחלום או לדמיין עתיד יותר טוב. פלסטינים רבים בישראל עסוקים רק בהשרדות: להביא פרנסה הביתה ולקוות שלא להיפגע מירי תועה בדרך אל העבודה או ממנה.

אבל אני מסרבת להיכנע לייאוש. למרות המציאות הקשה, אני מרשה לעצמי לחלום ולדמיין עתיד אחר. עתיד שבו כולנו, ערבים ויהודים, חיים בכבוד. המחאה ברחובות מהווה שיעור אזרחות מזורז לכל החברה הישראלית ובכך היא פתחה חלון הזדמנויות נדיר. אני חולמת שהיא תביא למסקנה המתבקשת - שבלי שותפות, שילוב והכלה של כל מי שחי בארץ הזו, ובעיקר בלי לסיים את הכיבוש, לא תהיה פה דמוקרטיה.

אני חולמת שיבוא יום והילדים שלי יהיו שווים לכל ילדה יהודיה ולכל ילד יהודי. חוסר השוויון בישראל נראה בכל מקום בחייהם של פלסטינים, גם אם ליהודים הוא שקוף. הילדים שלי מפחדים לדבר בשפתם ברכבת או באוטובוס, ובכל מפגש עם שוטר או חייל, אני משותקת מפחד מהגורל האכזר שעלול לחכות להם אם לא יימצאו חן בעיניו. חייהם של צעירים ערבים רבים מידי - כמו מוחמד אלעסיבי או אייאד אלחלאק - נגמרים בקלות בלתי נסבלת בגלל שוטר או חייל שדמיין שהוא תחת איום. אחת הדרכים הראשיות לקדם שוויון בין יהודים לפלסטינים, מתחיל בחינוך ילדינו. אני חולמת שכל ילדה ערביה וכל ילד ערבי ייהנו ממערכת חינוך שתקדם אותם ושלא תשאיר אותם מאחור. בכך גם ערבים וערביות בישראל יזכו להזדמנויות תעסוקה ראויות, ולאפשרות לפתח את עצמם, את כשרונותיהם ורצונותיהם. 

הילדים של היום הם העתיד שלנו. המשורר והמנהיג הדגול תופיק זיאד ז״ל אמר, وأعطي نصف عمري للذي يجعل طفلًا باكيًا يضحك! אקריב חצי מהחיים שלי על מנת לגרום לילד בוכה לצחוק. במציאות שלנו היום, הרבה ילדים בוכים: ילדים שחיילים נכנסים לבתים שלהם בלילות ומטילים עליהם פחד ואימה, ילדים שלא מצליחים להגיע לבתי הספר כי הם גרים ביישובים לא מוכרים, ילדים שחיים בלי חשמל ומים זורמים, והמוני ילדים שישנים רעבים. האם אי פעם חשבתם על חייו של ילד שאיבד את אביו או אימו בגלל הפשיעה שמשתוללת ברחובות? המדינה גוזלת מילדים רבים מדי את שמחת החיים. אני חולמת שכולנו נפעל יחד להחזיר להם את החיוך.

אני בוחנת עכשיו בעיניים ביקורתיות את החלומות שלי, והאמת היא שהם מאוד מעציבים אותי. החלומות שלי כל כך בסיסיים ובכל מדינה מתוקנת הם אמורים להיות מובנים מאליהם. אני אמורה לחלום חלומות יותר גדולים: שהבת שלי תהיה שופטת בבית המשפט העליון - ולא כערביית מחמד! שילדים יהודים וערבים ילמדו יחדיו בבתי-ספר רב-תרבותיים; שמחנכות ערביות יהיו מנהלות בבתי ספר יהודיים; שתהיה ראשת ממשלה ערבייה בישראל; שיהיו גבולות פתוחים עם המדינות השכנות. אך לעת עתה אני רוצה להיתלות בחלומות הקטנים ואמשיך לקוות שבעוד 20 שנה אוכל לשחרר את החלומות הגדולים הכלואים בראשי.

השאלה המתבקשת היא מה אפשר לעשות עכשיו כדי להגשים את החלומות האלה. הפתגם הערבי אומר, يد واحدة لا تصفق! יד אחד לא תמחא כפיים, צריך שתי ידיים כדי לקיים פעולה כל כך בסיסית. אם היד האחת היא אנחנו, הפלסטינים אזרחי המדינה אז היד השנייה היא היהודים אזרחי המדינה. על מנת לחולל את השינוי ולהחזיר את התקווה, המאבק חייב להיות משותף, ולא רק מתוך סולידריות. המאבק מוכרח להכיר בשותפות הגורל ובעתיד המשותף; הוא מוכרח להכיר בעוולות העבר ולשאוף לתיקונם, וכן להבטיח שלא לגרום לעוד עוולות. אנחנו לא שבטים בארץ הזו. החלוקה לשבטים מקבעת את ההפרדה ואת חוסר השיתוף שבינינו. אבל אנחנו נוכיח שאפשר אחרת, שהידיים אמנם שונות, אבל הן יכולות לשתף פעולה ולמחוא כפיים.

فعلى هذه الارض ما يستحق الحياة -  על האדמה הזו יש משהו ששווה לחיות בשבילו (מחמוד דרויש).

ואני אומרת שהמשהו הזה הוא הילדים של כולנו.

מייסם ג'לג'ולי דמיינה את ישראל 2030 במסגרת פרויקט "תמונת ניצחון".

עריכה: תום אלפיה.