ביום שלישי (24.6) נשיא ארה"ב טראמפ הכריז שהושגה הפסקת אש במלחמה בין ישראל לאיראן, ונתניהו הודיע כי "ישראל השיגה את כל יעדי המלחמה ואף הרבה מעבר לכך". כמו נתניהו וממשלת ישראל, גם האופוזיציה חגגה את הניצחון המזהיר (למשל לפיד, גולן, גנץ).

דרושה רק התבוננות מינימלית על האירועים שמתרחשים במציאות על מנת לראות שהחגיגות לא מוצדקות. לא רק משום שיש ספק רב אם המטרות הקונקרטיות והמיידיות של המלחמה הושגו, אלא שגם סביר מאוד להניח שמצבה הביטחוני של ישראל, ושל כל המזרח התיכון, רק הידרדר בעקבות המלחמה הזו.

מבין בליל ההצהרות המשתנות והסותרות של ראש הממשלה, שר הביטחון, ומערכת הביטחון לגבי מטרות המלחמה, מטרה אחת בלטה בחשיבותה ובמיידיות שבה: עצירה מוחלטת או עיכוב רב-שנים של תכנית הגרעין האיראנית. בראיון לאיילה חסון, נתניהו מסביר את החשיבות של המטרה הזו. הוא טען שאחרי חיסול נסראללה (בספטמבר 2024) האיראנים "טסו לגרעין [...] היה ברור שהזמנים מתקצרים כי תוך כמה חודשים, בוודאי פחות משנה יהיה להם גרעין". הוא מזהיר בראיון מפני האפוקליפסה שנמנעה – "אנחנו לא יכולים להשאיר את זה לדורות הבאים כי אולי לא יהיו הדורות הבאים", ומזכיר את הצהרותיו בעבר אודות "הסכנה של השמדתנו באמצעות פצצה גרעינית". כלומר, לישראל לא הייתה ברירה אלא לפעול עכשיו נגד תכנית הגרעין כי אחרת איראן תטיל עלינו פצצה גרעינית.

יש לנו סיבות טובות לפקפק בכך שהמלחמה הצליחה לעצור או לעכב באופן משמעותי את תכנית הגרעין האיראנית. זאת בשל פרסומים כי איראן הצליחה לשמור על מאות הקילוגרמים של אורניום מועשר שמספיק ליצירה של כ-9 פצצות אטום, או פרסומים של מומחים שאיראן יכולה לבנות מחדש את המכשירים שנהרסו באתר אחר ולהעשיר את החומר שברשותם לרמה הדרושה לפצצה בתוך כ-5 חודשים, ולבסוף גם משום עליית קולות בתוך הפוליטיקה האיראנית שדורשים לפתח פצצה כתגובה למתקפה.

כל זה מעלה שאלות מהותיות לגבי המדיניות הישראלית שננקטה כלפי הגרעין האיראני, לא רק במתקפה הנוכחית, אלא בשני עשורים האחרונים. ניתן לתאר אותה כמדיניות ניצית ימנית שרואה בהסכמים ובריתות עם מדינות אחרות חולשה, ורואה בפצצות והתנקשויות עוצמה. בטור הנוכחי אציג את ההשלכות ההרסניות של המדיניות ארוכת השנים הזו ואציע כיצד יכולה להיראות מדיניות שמאלית להתמודד עם האיום.

נשק גרעיני נועד להבטיח את שרידות המשטר

בניגוד להצהרות נתניהו, שורה של חוקרים מסכימים שאיראן לא מפתחת פצצת אטום על מנת להטיל אותה על ישראל. בראיון שקיימנו עם אדם רז [היסטוריון של תכנית הגרעין הישראלית, ת.א.] הוא מזכיר לנו את מה שכולנו יודעים – ההחלטה להטיל פצצת אטום התרחשה פעם אחת בהיסטוריה, כאשר ארצות הברית הטילה שתי פצצות על יפן במלחמת העולם השנייה. מאז, נוצר מה שמכונה "טאבו גרעיני, כלומר, נורמה ביחסים בין-לאומיים שבנשק גרעיני לא עושים שימוש". בניגוד לנשקים אחרים, אומר רז, מטרת העל של נשק גרעיני איננה להשתמש בו בשדה הקרב, אלא להשיג יתרונות בתחום הפוליטיקה והדיפלומטיה.

לפי רז, הנשק הגרעיני האיראני נועד "לחזק את מעמדה של איראן, וליתר דיוק, את המשטר הנוכחי באיראן. אנחנו לומדים מההיסטוריה שהיכולת לפעול נגד מדינות שהגיעו לנשק גרעיני כמו צפון קוריאה ופקיסטן הולכת וקטנה. מי שעוקב אחרי הויכוח בנושא הגרעין בתוך הפוליטיקה האיראנית רואה שאחת הדוגמאות שחוזרות בקרב מחייבי החימוש הגרעיני היא הדוגמה של קדאפי ולוב. קדאפי הסכים לוותר על נשק גרעיני למרות שהפרוייקט היה בעיצומו, ושנים אחדות לאחר מכן הוא הופל בידי גורמים מבחוץ ומבפנים. תומכי פיתוח נשק גרעיני באיראן אומרים – אם לאיראן יהיה נשק גרעיני, היכולת של מדינות במזרח התיכון, באירופה ובאמריקה להפיל את המשטר כמעט ולא תהיה קיימת. הפצצה נועדה להבטיח את שרידותו של משטר האייתולות".

בניגוד לשיח הציבורי בישראל סביב הנשק הגרעיני האיראני, אומר רז, קשה להגיד שהמדיניות של המשטר האיסלאמי מאז המהפכה ב-1979 היא חיסול מדינת ישראל. "פוליטיקאים כאלה ואחרים התבטאו בכל מיני צורות - לחסל את הציונות, וכדומה. אבל האם באיראן יש תכנית פעולה לחסל את מדינת ישראל, כלומר חיסול מיליוני בני אדם או גירושם? האם הם מנסים לשחזר את הפתרון הסופי? לא".

גם שורה של חוקרי איראן והמזה"ת, כמו אורי גולדברג וליאור שטרנפלד הביעו עמדה דומה – איראן לא מושקעת בתכנית רב-שנתית להשמדת ישראל אלא פועלת לבסס את השפעתה באיזור לצורך שימור המשטר.

מדינת סף-גרעין

"בגדול", אומר רז, "מדינה שתחליט שהיא רוצה נשק גרעיני ותהיה מוכנה לשלם את המחירים הכלכליים הדיפלומטיים, תוכל תוך מספר שנים להגיע לנשק גרעיני. בשנות ה-40, ה-50, וה-60, נשק גרעיני היה פרוייקט טכנולוגי וכלכלי-חברתי בקנה מידה עצום. היום, הטכנולוגיה הזו היא דבר שאפשר להוריד בויקיפדיה ולקרוא. בשנות ה-80 כשדרום אפריקה בנתה פצצה קראו לזה the affordable bomb. זה כבר היה זול".

"איראן נמצאת במהלך ארוך שנים של גרעין אזרחי, שהיה בו גם עניין של פיתוח נשק גרעיני. לפני שנים אחדות היא הגיעה לשלב בו מבחינה טכנולוגית היא יכולה לפתח נשק גרעיני בטווח זמן מאוד קצר. זה קשור לתשתיות, למערכות של ניסויים, וליצירה של קבוצת הנשק - הטיל שיסחוב את כל החומרים האלה. הערכתי, שמבוססת על דברים שפורסמו בתקשורת העולמית ושיחות עם אנשים במערכת הישראלית, היא שאיראן היא מדינה סף-גרעינית. כלומר נמצאת על הסף – שהוא מונח מאוד חמקמק. הרעיון הוא שמדינה נמצאת 'בחודש התשיעי להריון' או במרחק 'בורג אחד מיצירת נשק גרעיני'. שבוע או שבועיים או שלושה או ארבעה. וזה ככה כבר זמן מה. כלומר, איראן הגיעה לשלב בו היא שולטת בטכנולוגיה ובמדע, ויש לה את החומרים".

אז מה עושים עם הגרעין האיראני?

גם אם אין לאיראן כוונה להטיל את הפצצה על ישראל, מדינת אויב, בעלת משטר דתי, שמשיגה פצצה גרעינית היא בשורה רעה - לביטחון של ישראלים, ושל תושבי המזרח-התיכון והעולם. אז איך עלינו להתמודד עם זה? לחברי כנסת מהמפלגות היהודיות בכנסת יש דעה אחידה בעניין: בן-גביר, סמוטריץ, נתניהו, גנץ, לפיד, יאיר גולן, ונעמה לזימי מסכימים שאין ברירה אלא לתקוף באיראן ולפגוע כמה שניתן בחלקים השונים של תכנית הגרעין. אך מה התרומה של תקיפה כזו עשויה להיות?

רז סקפטי לגבי הטענה שישראל, אפילו בתמיכה אמריקאית, מסוגלת להסב נזק בלתי הפיך לתכנית הגרעין האיראנית: "איראן הגיעה לשלב בו היא שולטת בטכנולוגיה ובמדע ויש לה את החומרים [הכוונה למאות קילוגרמים של אורניום מועשר לרמות גבוהות, ת.א.]. אנחנו מתרגשים מהרג של מדען פה ושם, אבל איראן היא המדינה השנייה בעולם במספר המהנדסים. זו מעצמת מהנדסים ומדע. הרג המהנדסים עושה דאווין על הישראלים, אבל היכולת הזה להשפיע לטווח הארוך מעטה מאוד. אפשר לעכב בחודש או חצי שנה, זה חסר משמעות במובן האסטרטגי העמוק אלא אם יש לך תכנית פוליטית אלטרנטיבית. ההערכה שלי כרגע היא שערב המלחמה, היכולת לעצור את תכנית הגרעין האיראנית צבאית כמעט ולא קיימת" [הראיון עם רז התקיים ביום 21.6, לפני הפסקת האש ולפני התקיפה האמריקאית באיראן, ת.א.]. 

"לעומת המצב באיראן, נשקים גרעיניים שהושמדו בסוריה ועיראק [ב-2007 וב-1981 בהתאמה, ת.א.] שהושמדו במהלך צבאי היו בשלבים הרבה יותר ראשוניים. הכור בסוריה שהושמד בתקופתו של אולמרט היה התחלה של ההתחלה. לא היה שם אפילו חומר. בעיראק הסיטואציה הייתה אחרת".

חשוב להוסיף לדברי רז הבדל משמעותי נוסף, והוא הביזור והאוטונומיות של הפרויקט האיראני. האיראנים שואפים לשליטה מוחלטת על כל שלבי תהליך ייצור הפצצה: החל מכריית האורניום הטבעי, דרך המרת המוצק לגז והעשרת האורניום, וכלה בהפיכת החומר המועשר לפצצה. בניגוד לפרויקטים בעיראק וסוריה אשר כללו ייבוא של חומר בקיע והפעלת מתקן בודד שיהפוך אותו לפצצה, איראן פועלת כבר עשורים להשיג שליטה מלאה על כל השלבים כולם. ומכאן גם הביזור האדיר של אתרי הגרעין ופיזורם בכל רחבי המדינה העצומה.

הפוליטיקה של הפצצה

לפי רז, "הסיבה שאיראן הפכה למדינת סף גרעין קשורה לפוליטיקה האיראנית, ליחסי הכוחות באיראן, לא למדען כזה או אחר. ההחלטה להפוך למדינה גרעינית נמצאת בפוליטיקה, וביחסי הכוחות בין קבוצות פוליטיות באיראן. באיראן יש כוחות שונים. אני חושב שהמלחמה של ישראל משרתת את הקו של אלה באיראן שרוצים להתקדם עם נשק גרעיני, שהיא מחזקת את הקו של אלה שאומרים שאם יהיה לנו נשק גרעיני לא יוכלו לתקוף אותנו. התקיפה הישראלית כרגע לא פוגעת בפרוייקט הגרעין - היא משפיעה על המוטיבציות ויחסי הכוחות בתוך איראן בעד נשק גרעיני".

"לפני כמה חודשים היו סבבים של מו"מ בין איראן לארה"ב. בימי השיא אמר הדובר המובהק ביותר נגד גרעין באיראן, לאריג'אני, שתקיפה ישראלית לא תוכל להביא להשמדת הפרויקט אלא תחזק את מחייבי הגרעין באיראן. איראן יכלה להיות מדינה גרעינית לפני שבוע חודש או שנה. היא לא עשתה את זה כי זה עניין פוליטי. וכרגע, המלחמה, לפי אחד הפוליטיקאים החשובים באיראן, מחזקת את התמיכה בפצצה באיראן. אני לא רואה איך המתקפה הישראלית מסייעת למתנגדי הפצצה".

ומה עם סנקציות?

רז אומר לנו, בעצם, שלישראל אין יכולת למנוע מאיראן נשק גרעיני, אבל הפעולות שלה משפיעות על המחנות השונים בתוך איראן בדיון הציבורי על הפצצה. אסטרטגיה אפשרית להתמודד עם תכניות גרעין היא לחזק את המחנה הפוליטי – בחברה האיראנית ובמוסדות האיראניים הרשמיים – שמתנגד לפיתוח פצצה. כלומר, לגרום לאיראנים לזנוח את פרויקט הגרעין כהחלטה פוליטית.

היסטורית, המערב נקט בשתי דרכים לא-צבאיות על מנת להתמודד עם האיום של נשק גרעיני איראני. הראשונה היא הטלת סנקציות על הכלכלה האיראנית, והשניה היא הסכם גרעין.

בראיון עם חוקרי הסנקציות על איראן, שהתפרסם באתר הפורום לחשיבה איזורית, עולה תמונה עגומה. משטר הסנקציות על איראן החל ב1979 עם המהפכה האיסלאמית. מאז, היקף הסנקציות רק גדל עד שאיראן הפכה למדינה השניה בעולם במספר הסנקציות ובמשך הזמן שהן מוטלות עליה (אחרי רוסיה). החוקרים מתארים כיצד הסנקציות נמצאות בכל פינה בכלכלה האיראנית: "אין תחום בחברה, בפוליטיקה ובכלכלה האיראנית שאינו מושפע מהסנקציות. כמעט כל הסחר הבינלאומי של איראן, היבוא והיצוא, התנועות הפיננסיות – כפופים לסנקציות".

החוקרים מצאו שאחת ההשלכות המרכזיות של הסנקציות הייתה חיסול מעמד הביניים האיראני, ועלייתה של אליטה חדשה, מושחתת, ומקושרת למשמרות המהפכה: "ככל שהסנקציות מתמשכות, האליטה העסקית במדינה מצטמצמת לאלה שמחוברים לאליטות הצבאיות, התעשייתיות והפוליטיות, משום שהם היחידים שמסוגלים לתמוך בהשקעות הון שיאפשרו את הכנסת הסחורות למדינה. הם היחידים שיכולים להפר את החוק באמצעות הכנסת סחורות דרך שרשרת של מדינות אחרות. עם הזמן, אתה חוזה בצמיחתה של אליטה כלכלית חדשה המחוברת למשמרות המהפכה וללשכת המנהיג העליון. אז פגענו באיראני הממוצע, הרסנו את מעמד הביניים, וסיימנו עם משטר יציב יותר, אגרסיבי יותר וגרעיני יותר".

נראה שמבחינת ההשפעה שלהם על הפוליטיקה האיראנית, תקיפה צבאית והטלת סנקציות הן שני קווי מדיניות עם השפעה דומה. הם מחזקים את התחושה של איראנים שעליהם להגן על עצמם מפני מעצמות זרות שפולשות לשטחם ולכלכלתם. אלה כלים שמבודדים את המדינה כולה מיתר העולם, מרסקים את הכוחות המתונים יותר בפוליטיקה ובכלכלה האיראנית, ומחזקים במקומם את הגורמים הקיצוניים, המושחתים, והבדלנים ביותר.

הסכם גרעין

דרך אלטנרטיבית של המערב להתמודד עם איום הנשק הגרעיני האיראני היא באמצעות הגעה להסכם גרעין. נקודת המוצא של הסכם כזה היא שהוספה של מדינה חדשה לרשימת המדינות המחזיקות בנשק גרעיני היא מנוגדת לאינטרסים של כלל מדינות העולם, ושל רוב מוחלט של תושבי כדור הארץ. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית היא הגוף מטעם האו"ם שאחראי על פיקוח על אתרים גרעיניים לצורכי שלום וכן על מניעת הפצה של נשק גרעיני. הסכם הגרעין שנחתם ב-2015 בין איראן לבין נציגי מועצת הביטחון של האו"ם כלל הקלה בסנקציות שהוטלו על איראן בתמורה להטלת מגבלות חמורות על תכנית הגרעין האיראנית יחד עם תכנית פיקוח שהמגבלות אכן מיושמות. 

לפי אדם רז, הסכם הגרעין נועד "להבטיח שאיראן לא תהיה גרעינית למשך 15 שנה". נזכיר, שמשטר הסנקציות לא מנע מאיראן להפוך למדינת סף-גרעין, ושהתקיפה על אתרי הגרעין הצליחה לעכב את תכנית הגרעין בחודשים בודדים. הסכם שהיה מבטיח לנו איראן נטולת גרעין ל-15 שנים היה הישג אדיר לביטחון ישראל, המזה"ת והעולם. 

לפי רז, "המטרה של ההסכם הייתה לייצר נורמליזציה ולגיטימציה לעוד הסכמים, ולחזק את אלה שלא רוצים נשק גרעיני באיראן. איך? אם אין סנקציות יש כלכלה מתפתחת, יש חילופי סטודנטים, יש עסקים. החברה האיראנית תצא מובטחת ואדם יגיד לעצמו - 'מה אני צריך נשק גרעיני כשיש תיירות ובתי מלון ומפעלים ואני יכול לנסוע בעולם?' ההסכם היה ברוח הזו, ולכן אמרו אנשי מקצוע ובעולם שההסכם הוא טוב".

חוקרי משטר הסנקציות על איראן מביעים עמדה דומה. בשנים שהובילו לחתימת הסכם הגרעין, "האיראנים הבינו שהם יכולים לסמוך על אובמה. הוא עשה עבודה טובה בהעברת מסרים. למשל, הוא התייחס למדינה לראשונה בשמה, והבהיר בכל דרך אפשרית שהוא לא מעוניין בשינוי משטר. העובדה שארה"ב לא התערבה בתנועה הירוקה באיראן הובנה בטהראן כרמז ברור לכך". 

הנקודה היא ליצור מערכות יחסים ארוכות טווח בין איראן למדינות העולם, שיאפשרו אינטגרציה שלה חזרה לקהילה הבינלאומית. האינטגרציה הזו נעשית בתנאי של וויתור על נשק גרעיני, שמהווה אינטרס משותף לכל מדינות העולם כולן. התהליך ארוך הטווח הזה הוא תהליך שמחזק את עצמו אם נותנים לו להימשך – הוא מפתח כלכלה עצמאית, ומעמד ביניים עם אינטרסים כלכליים של אינטגרציה, הוא מחליש כוחות בדלניים וקיצוניים ומחזק כוחות מתונים ושמעוניינים ביציבות. אבל נתניהו וטראמפ לא נתנו לתהליך הזה להימשך. בעידודו של נתניהו, ב-2018 טראמפ יצא באופן חד צדדי מההסכם, והטיל שורה של סנקציות נוספות על איראן. 

שתי דרכי הפעולה הללו הן ממש הפוכות, והליכה בדרך אחת פירושה התרחקות מהדרך השניה. כאשר תוקפים צבאית את איראן, ומגבירים את הסנקציות עליה, הדבר מזין תחושות של מצור בחברה האיראנית, ומביא לחיזוק של תומכי הגרעין והכוחות הבדלניים - וזה בדיוק מה שראינו בעשורים האחרונים. כאשר פועלים בדרך של הסכמים ונורמליזציה של המשטר האיראני, הדבר מביא לחיזוק של מתנגדי הגרעין ושל הכוחות המתונים בחברה האיראנית. הקו המפריד בין קוי המדיניות הוא אמון. האם הצעדים בונים אמון בין הצדדים, כך שניתן להגיע להסכם, לשמר אותו, ואז לשכפל אותו לתחומים רבים ככל הניתן? או האם הצעדים פוגעים באמון, וגורמים לצדדים להתכנס לתוך הקיצוניות והבדלנות בחשדנות תמידית כלפי הצד השני?

נזכיר שלישראל אין אפשרות לעצור את תכנית הגרעין האיראנית. המדיניות של נתניהו (ושל טראמפ) בעשורים האחרונים – לבטל הסכמים, להטיל כמה שיותר סנקציות, ולבסוף לתקוף צבאית את אתרי הגרעין – חיזקה, ביססה, וסייעה למשמרות המהפכה ולכוחות קיצוניים נוספים באיראן להשתלט על מוקדי כוח וקבלת החלטות. המדיניות של נתניהו, שכעת הגיעה לשיאה, נחשפת במערומיה ככישלון מחפיר בהרחקת הנשק הגרעיני מאיראן או מהגברת הביטחון של ישראלים. מה שנותר לנו לעשות עכשיו זה להצביע על הטעויות, ולהתחיל לגבש מדיניות שמאלית לאיום הגרעיני; מדיניות שבאמת תתרום לביטחון של ישראלים ושל יתר תושבי המזרח-התיכון.