בפרק השני של הסידרה "מתחת לבלטות", העיתונאי הכלכלי שאול אמסטרדמסקי חקר את התעלומה- איך החרדים רוכשים דירות? 

ב-15 דקות הראשונות של הפרק, נראה היה שאסטרדמסקי וחברי הפאנל שלו, או לפחות עורכי התכנית, מוקסמים מהתרבות החרדית הייחודית. הם הסבירו איך המשמעת ההדוקה של הקהילה והיכולת לחסוך גם כשכמעט אין ממה, עוזרות לרכוש דירות. רק בדקה ה-16, כשאמסטרדמסקי מראיין את אליעזר היון, חוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, נושא לקיחת האשראי הונח על השולחן. 

בדיוק כשחשבתי לעצמי שהנה, סוף סוף  הפרק יכנס לעומק העניין ונשמע דיבור מעמיק על האשראי החרדי, התכנית לקחה פניה חדה- לאחר דיבור קצר על חריגות בניה, אמסטרדמסקי התחיל לדבר על העתיד המדאיג, והמסכן את החברה החילונית. רכישת דירות המונית על ידי חרדים שתגרום להתחרדות ערים שלמות ולהתחרדות לאומית של ממש עד 2040. 

מי שעוקב אחר אמסטרדמסקי יודע שבכל הקשור לנדל"ן הוא מעביר מסר די ייחודי, אמסטרדמסקי הוא אחד הכתבים היחידים בערוצי המיינסטרים שהביע דאגה מהקלות שבה אנשים מתמנפים ורוכשים דירות, הוא מקפיד לדבר על הבחירה שלו שלא לרכוש דירה, ואפילו מתעמת עם "מלווי משקיעים" שדוחפים רוכשים לקנות דירות ולהתמנף.

אז אם אסטרדמסקי מביע חשש מהאשראי המתגלגל בתעשיית הנדל"ן, איך זה מסתדר עם החרדה שלו מרכישות המוניות של דירות על ידי חרדים?  אם לווים חיים מגלגול אשראי אחד לשני איך יכול להיות שהם יוכלו לא רק לשמור על הדירות שלהם, אלא גם להמשיך ולרכוש דירות לכל אחת מתשעת ילדיהם במשך שנים רבות קדימה?  האם אמסטרדמסקי באמת מאמין שאפשר לגלגל חובות לנצח? אני בטוחה שלא.

אבל כשמדובר בחרדים – משהו קורה. לא רק לאמסטרדמסקי, לכולנו.  כללי ההיגיון מתגמשים ואיכשהו למגזר העני באוכלוסייה יש את היכולת לנצח את המערכת. גם אם המודל הכלכלי שברירי – הוא יתקיים. ויותר מזה: הוא יאיים לבלוע באלימות כל מודל אחר, קצת כמו בועת הנדל"ן בעצמה. דווקא אמסטרדמסקי, שמאמין שנדל"ן יכול גם לרדת, היה יכול להתמקד בשאלה ההפוכה- לא "מה יקרה עם החרדים ימשיכו לרכוש את כל הדירות סביבנו" אלא "מה יקרה ביום שהם כבר לא יוכלו?"

הלבנה של העדר הון

אז אמסטרדמסקי ניסה להבין איך חרדים מצליחים לרכוש דירות- ויש כאלה שמצאו לכך הסברים. מדי פעם צצים להן מעל דפי התקשורת רמזים להון מסתורי שהחרדים מסתירים מכולנו. דוגמה לזה ראינו באוגוסט 2023, אז האקטיביסט החילוני נאור נרקיס פירסם בטוויטר מסמך שהסעיר את הרשתות. זהו טופס תצהיר של בנק מזרחי, שאמור להיות חתום על ידי דיין בבית דין רבני - מסמך שמתייחס לרמת ההכנסה של חרדים לצורך רכישת משכנתא. במסמך אזרחים חרדים אמורים למלא ולפרט את הכנסותיהם והבנקים אמורים להתבסס על כך בהחלטה לגבי אישור משכנתא. 

נרקיס הסביר שמדובר למעשה בהלבנת הון- החרדים מרוויחים כסף ב"שחור" והבנק משתמש בתצהיר כדי לקבל הכנסה לא מדווחת לצורך מבחני ההכנסה בעת רכישת דירה. הרשתות החברתיות נשטפו בזעם חילוני וטענות על אפליה- בעוד חילונים צריכים להביא טופס מרואה חשבון או תלושי שכר החרדים יכולים פשוט להצהיר על הכנסתם. עיתוני הכלכלה ערכו בדיקות ומצאו שהתצהירים אכן נמצאים בשימוש אצל חלק מהבנקים, אבל גם  פקפקו ברעיון שהבנקים יסכנו את עצמם כדי לעזור ליעקב מבית שמש לבצע הלבנת הון באור יום.

 בתוך הדיון שהתלהט בנושא בתוכניות הבוקר, מעיתוני החדשות, ועד הטוקבקים, איש לא העלה את ההשערה הפשוטה הבאה- החרדים אכן מצהירים על הכנסותיהם באופן לא מפוקח, אבל זאת לא כדי להלבין את ערמות הג'ובות שהם מקבלים ב"שחור", אלא פשוט כדי להצליח לרכוש דירה. ההכנסה שלהם לבדה פשוט לא הייתה מזכה אותם בשום משכנתא. כלומר לא מבוצעת הלבנה של הון, אלא הלבנה של היעדרו. 

שווה לומר שאוגוסט 2023 לא תהיה הפעם האחרונה בה נחשף שבנקים משתמשים בתצהירים כדי לאשר משכנתאות כשיכולת ההחזר של הלווה לא ברורה. שנה- שנתיים אחר כך, כשהלוואות הקבלן יחגגו נשמע גם על חילונים שמצליחים לרכוש דירה רק על סמך שאלון לקוח שבו הם מציינים שיש להם איך להשלים את הרכישה. 

בתוך האפיזודה הקטנה הזאת מסתתר כמעט כל מה שצריך לדעת על הקשר בין חרדים לנדל"ן בישראל. החרדים מסתכנים יותר מכל לווה אחר, והפוליטיקאים שלהם מקלים על המדינה להסיר את הפיקוח ולהפנות את המבט מהסיכונים. כתוצאה מכך, הבנקים וגופי המימון מנהלים מדיניות סיכון שונה, "מקלה" רק עבורם, וברגע שהפרשה נחשפת הצעקה האוטומטית מהציבור הכללי היא "זה על חשבוננו". כשהאמת היא, שכמו בכל בועת נדל"ן, הלווים החלשים ביותר, שלקחו את הסיכונים הגבוהים ביותר, יהיו הראשונים לשלם את החשבון.

בדרך לרגולציה מתגלשים על החרדים

נלך קצת אחורה. באוגוסט 2007, מאות משפחות חרדיות פרצו בו-זמנית לדירות לא גמורות ברחבי המרכז. קירות בטון חשופים, דלתות מנותקות, חיבור חשמל חצי-גמור. רבנים נתנו הוראה להיכנס ולפלוש לדירות. 

זה לא היה מחזה רגיל. זו הייתה הקריסה של חפציבה - חברת הנדל"ן שהבטיחה לאלפי משפחות חרדיות קורת גג וברחה עם הכסף. בועז יונה, המנכ"ל, כבר נמלט מהארץ. הרוכשים נשארו עם חלומות מרוסקים ובתים חצי בנויים.

הלווים היו בעיקר חרדים.  חפציבה בנתה בביתר עילית, מודיעין עילית, בית שמש. בדיעבד, זו הייתה נקודת מפנה. בעקבות הפרשה תוקן חוק המכר ונקבעה החובה לליווי בנקאי – הבנק שולט על הכסף, הקבלן לא יכול להשתמש בו אלא לפי קצב ההתקדמות, ויש לרוכש הגנה במקרה של קריסה. מדובר בצעד רגולטורי משמעותי, שמגדיר עד היום את שוק הדירות החדשות. הרגולציה החדשה הצליחה להגביר את הפיקוח על אשראי מסוכן ולהגן על לווים, לפחות לתקופה, אבל עם הזמן נמצאו "פתרונות" לקבלנים שרוצים להבטיח דירה זולה ולצד זאת לגלגל את הסיכון, שוב. במיוחד ללווים חרדים. אחד מהפתרונות הללו הוא קבוצת הרכישה. 

"מחיר למשתכן" של המערב הפרוע - קבוצות הרכישה

כשהמדינה מקדמת פרויקטים לציבור הכללי הקרקע יוצאת למכרז קבלנים. הזוכה  אמור להיות חברה מנוסה עם גב כלכלי שנדרשת להציג ערבויות חוק מכר, בנק מלווה, לוחות זמנים, ואחריות ביצוע. הרוכש חותם על חוזה, מקבל התחייבות, ובמקרה של תקלה – יש לו למי לפנות. גם אם הפרויקט מתעכב, יש בנק שממשיך להזרים מימון, ויש קבלן שמחויב לסיים את העבודה. זה אולי לא מושלם, לא תמיד עובד, אבל זה מנוהל.

בפרויקטים המיועדים לחרדים – במיוחד בפריפריה – כמעט תמיד משרד השיכון משווק את הקרקע ישירות לקבוצות רכישה. אנשים פרטיים שהתאגדו, לרוב דרך עמותה או אגודה שיתופית, כדי לחסוך את רווח היזם – וגם כדי לעבור את שלב הסינון של שוק האשראי. 

כך נבנתה השכונה החרדית באחיסמך, לוד. בשנת 2011 זכתה קבוצת הרכישה החרדית "דיור למעשה" בקרקע, והייתה אמורה להקים 372 יח"ד. בפועל, במשך עשר שנים לא קרה דבר. התכנון נתקע, לא הייתה חברת ניהול, לא קבלן חתום, לא גורם שמממן את ההשלמות. המדינה – שסיפקה את הקרקע – לא סיפקה ליווי, ולא התערבה כשברור היה שהפרויקט לא מתקדם.

בשנת 2021, לאחר עשור שבו פרויקט קבוצת הרכישה החרדית באחיסמך תקע מאות משפחות ללא דירה וללא החזר מלא, רכשה חברת היזמות של שר השיכון לשעבר, אריאל אטיאס ("ארידר יזמות"), יחד עם חברת הבנייה "תדהר", את הקרקע מהקבוצה בכ־130 מיליון ש"ח. מתוך 372 יחידות דיור שתוכננו, רק 43 הוקצו לרוכשים המקוריים – והשאר שווקו מחדש. מרבית המשפחות איבדו חלק מהשקעתן ולא קיבלו דירה.  החברה החרדית, בזכות הקהילתיות שבה, זוכה לדימוי של מין מדינת רווחה. אך המקרה הזה מדגים דווקא שוק חופשי די פרוע. המדינה דוחפת את החרדים להסתכן- והדרך לחלץ אותם תהיה על ידי פטרון כמו אריאל אטיאס. ההנהגה החרדית נתנה, ההנהגה החרדית לקחה. והפיקוח בינתיים ישן. 

זו לא הפעם היחידה בה קבוצות רכישה כאלה הובילו לפרוייקטים כושלים ולמשפחות שאיבדו את השקעותיהן. קבוצת הרכישה "פרי מלודי" ברמלה, שפעלה ביוזמת אלדד פרי, פנתה לקהל מעורב והעניקה לרוכשים תחושת ביטחון – עמותה מסודרת, תשלום גבוה מראש, הבטחה שהבנייה בפתח. בפועל, לא נרשמה אפילו הערת אזהרה בטאבו כדי להגן על הרוכשים, והקרקע כלל לא הייתה בבעלות הקבוצה. כשהפרויקט קרס, הרוכשים מצאו את עצמם בתחתית רשימת הנושים, עם פיצוי של כ־50% בלבד מהשקעתם. מקרה דומה התרחש בקבוצת רכישה בפרויקט ייעודי לחרדים בבני ברק: הבטחות לדירות ב־950 אלף ש"ח, הדמיות יפות – אבל הבנייה לא התחילה מעולם. חמש שנים אחר כך, חלק מהמשתתפים מכרו בזול, אחרים המשיכו לשלם בתקווה.

למרות הסיכונים, קבוצות רכישה הן מהערוצים הפופולריים ביותר לרכישת דירה במגזר החרדי. הן עוקפות עלויות יזם ומתווך, ומהוות הזדמנות נדירה לאנשים עם הכנסה נמוכה ותזרים שלילי.מסוכן? מאוד. אבל לא סתם הפך המנגנון הזה לפתרון מועדף – כשזה עובד, זה מדהים. אחרת, איך בכלל היו יכולים החרדים לרכוש דירות?

"המילה המקבילה של נס היא בועה"

פערי ההכנסה בין חילונים לחרדים עצומים. על פי שנתון החברה החרדית בישראל לשנת 2024 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ההכנסה החודשית הממוצעת לנפש חרדית עומדת על 4,027 ש"ח – פחות מחצי מההכנסה באוכלוסייה היהודית הלא־חרדית, שמגיעה ל־8,307 ש"ח. בפועל, רבים חיים בגירעון קבוע: ההוצאה החודשית הממוצעת של משק בית חרדי עומדת על 15,190 ש"ח – לעומת הכנסה חודשית של 14,816 ש"ח.

ולמרות זאת, דירות ביישובים החרדיים נמכרות כיום במחירים של 1.7 עד 2.4 מיליון ש"ח לדירת שלושה חדרים – סכומים שמופיעים בעסקאות עדכניות במודיעין עילית, ביתר עילית ואלעד. גם כשמדובר בדירות ישנות, קטנות, לעיתים ללא מעלית. הפערים האלה בין ההכנסות להוצאות מספרים לנו שני סיפורים - האחד אופטימי מאד והשני בדיוק הפוך. 

הסיפור הראשון הוא סיפור של התעשרות, שלא לומר, נס. חרדים מצליחים לרכוש דירות דרך חיתום מקל וקבוצות רכישה ואשראי גמיש (שעוד נגיע אליו). למעשה, החרדים מתעשרים על הנייר באחוזים גבוהים מאלה של האוכלוסייה הכללית כשהם רוכשים דירות תוך שנים ספורות. זה גם הרושם שמתקבל כשקוראים את המסמך "פרנסה משמיים? מרכיב הנס בכלכלת משקי הבית החרדים" של מכון ירושלים לחקר מדיניות. למרות "הזמזום התמידי של הנטל הכלכלי" התחושה היא שמסתדרים, וסדרה של עדויות במסמך מדגימה זאת.  אחת המראיינות במסמך תיארה בקצרה את נקודת מבטה לגבי המציאות הכלכלית של משפחתה:

"אני רוצה להסביר משהו. היום רוב העם חי בעוני. רוב העם חי במינוס. היום להיות במינוס זה לא עוני. אנחנו הולכים למקררים וממלאים את העגלה בסופר, ואפילו שיש לנו בבנק מינוס. וזה לכולם... זאת אומרת, אנחנו דור אחר שלא חי בעוני, אנחנו למדנו לחיות בשלום עם המינוס, ורוב המשפחות ככה. זו בועה. המילה המקבילה של נס היא בועה."

באינטואיציה מדויקת היא קלטה מה שחוקרים ועיתונאים לא מצליחים. העוני והמינוס איבדו את משמעותם בחברה החרדית (ואולי הישראלית כולה). גובה התשלום וגובה החובות לא משנים בגלל טבעם של הנס והבועה, כשהבועה ממשיכה להתנפח גובה הנכסים תמיד יעלה על גובה ההתחייבויות. זוהי למעשה ההגדרה של עושר. 

המקום הזה, שבו הנס מתכנס עם הבועה הכלכלית, הוא המקום שבו כבר אפשר להריח את האשראי. 

הקו שמשרטטים ה"גופים המתמחים" בקהילה החרדית 

דרך טובה לנסות להבין את האשראי החרדי הוא מעקב אחר התנהלות הגופים שמתמחים בהם. 

אחד מהבנקים שפונים לציבור החרדי הוא בנק ירושלים. ב2019 בוועידת הכלכלה החרדית דיבר גיל טופז, מנכ"ל הבנק על החיבור של הבנק עם החברה החרדית. ההתמחות בקהילה היא גם חלק מהאסטרטגיה המוצהרת של הבנק.  העובדה הזאת מעניינת כשלוקחים בחשבון שהבנק מתמחה ב"פתרונות אשראי" שלעיתים מגיעים לצד ריבית גבוהה ודחיית הסיכון הלאה. בפורום יעוץ משכנתאות מנהל מוצרי המשכנתא בבנק פירט על שכלולי הבנק: 

המוצרים עליהם דיבר-  משכנתאות בדרגה שנייה וגרייס של עד שבע שנים – הם מסלולים אגרסיביים שמאפשרים ללקוחות לגייס הון גם לאחר שנדחו בבנקים אחרים. במסלול גרייס, התשלומים נדחים – אך הריבית נצברת, והחוב צובר תאוצה עוד לפני שהחזר ראשון שולם. משכנתא בדרגה שנייה פירושה שהבנק נרשם כמשעבד שני על הנכס, אחרי גורם מממן אחר. עבור הלווה, המשמעות היא שניתן להעמיס עוד חוב – לעיתים חוב גדול מאוד – על בסיס בטוחה מוחלשת. עבור הבנק יש לציין, הסיכון גבוה יותר. אך בכתבה שיווקית של הבנק "בנק ירושלים: עולם של פתרונות פיננסיים יצירתיים"  מסבירים איך הם מתמודדים עם הסיכון. "את האשראי למשכנתאות וההלוואות המסחריות אנחנו מעמידים, אורזים ומוכרים לגופים מוסדיים. זהו מהלך אסטרטגי שמצמצם את דרישות ההון ומפנה אותו להמשך צמיחה של הבנק." כך שניתן להבין שלפחות חלק מהסיכון הזה מוצא את דרכו לפנסיות שלנו. 

בעולם הפיננסי החוץ בנקאי חברות רבות סימנו את הקהילה החרדית. חברת מלרן למשל ראתה  את הציבור החרדי כמנוע צמיחה, והתבססה על כך שבעל השליטה שלה אינו יהודי – מה שלדבריה אפשר לה "להעמיד הלוואות מעבר להיתר עסקה גם כהלוואות רגילות". בפועל, תיק האשראי שלה, שצמח ליותר מ־500 מיליון שקל, הידרדר: חובות בעייתיים תפחו, נרשמו הפרשות כבדות, והמשקיעים איבדו אמון. מניית מלרן איבדה כ־70% מערכה מאז 2022. חברת אייקן שמתמחה במגזר החרדי מציינת באתר שלה שקבלת אשראי "אינה דורשת בהכרח ביטחונות".

גם חברות כמו טריא, יונט קרדיט ומימון ישיר ניסו להרחיב פעילותן בקרב הציבור החרדי, כל אחת בדרכה – באמצעות סניפים ייעודיים, מוצרים מותאמים או הבטחות ל"אישור מהיר וקל". רובן הדגישו את ה"נגישות" והיכולת "להבין את הלקוח", אך בפועל מדובר לעיתים באשראי יקר, נטול ביטחונות, שניתן בתנאים מקלים במיוחד. הסוף היה עגום לחלקן: יונט קרדיט קרסה לאחר שהתברר כי היקף האשראי שדווח לא שיקף את המציאות; טריא, שהייתה פלטפורמת P2P הגדולה בישראל, התמודדה עם גל פדיונות של כמיליארד שקל, שהוביל לעצירת משיכות, "תוכנית התייעלות" והחלפת מנכ"ל; מימון ישיר דווקא הגיעה לרווחיות בזכות המשכנתאות, אבל זאת דווקא בעיקר היכולת שלה למכור אותן הלאה. 

אבל ההצגה לא נפסקת לעולם. כשחברה חוץ בנקאית אחת קורסת, שלוש אחרות קמות במקומה – עם שם חדש, עיצוב נקי, והבטחה להלוואות נגישות בלי בירוקרטיה. בשוק החוץ־בנקאי המתמחה במגזר החרדי, הדלת מסתובבת  והסיכון מוצא את דרכו אל מי שפחות יכול להרשות לעצמו.

אבל מה עם הגמ"ח? 

איציק קרומבי, מנהל מרכזי תעסוקה וחדשנות לחרדים, התייחס  בראיון בגלובס לתפקידם של הגמ"חים - גמילויות החסידים - בשוק האשראי החרדי. כך הוא אמר: "הבעיה מחריפה כשמבינים שאנשים 'מגלגלים' גמ"חים - לוקחים הלוואות מגמ"ח אחד, וכשאי אפשר לשלם, ממחזרים עם הלוואה מגמ"ח אחר. כשיותר מדי אנשים לא יהיו מסוגלים להחזיר, זה ייצור תגובת שרשרת. אם גמ"ח משמעותי נופל, כלומר כבר לא מסוגל לתת הלוואות והצ'קים שלו חוזרים - כל המערכת עלולה לקרוס".

אי אפשר להתעלם מהנחת  היסוד סביב החברה החרדית - שהקיום הכלכלי מתבסס על רשתות תמיכה כלכליות פנימיות- הגמ"חים.  בפועל המנגנונים הללו מראים סימני עייפות. כבר ב־2018 מצא מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה כי רק 7% מהאשראי של משקי הבית החרדיים מקורו בגמ"חים, בעוד 73% מהחוב מוחזק על ידי הבנקים – מגמה שמאז רק התחדדה. דוגמה בולטת היא קריסת גמ"ח "השתדלות", שתוארה בתחקיר של TheMarker.  הגמ"ח המרכזי, שפעל לאורך עשרים שנה, ניסה למשוך מחדש את הציבור באמצעות גמ"ח חדש שהוקם ב־2021 ואיפשר הצטרפות גם לילדים  מעל גיל 3 (כלומר ניתן לקבל זכאות להלוואה גם כשמפקידים פחות שנים)  אלא שהמיזם קרס תוך שלוש שנים בלבד, והותיר משפחות רבות עם התחייבויות לא ברורות, תשלומים שעדיין נגבים, ומעט מאוד תשובות. מעבר להעדפת הבנקים מטעמים של תשואה, החרדים מבחינים בחוסר היציבות של הגמ"ח- ככל שהעול הכלכלי גובר החרדים מתקשים להמשיך ולהפקיד לגמ"ח שתלוי באותן הפקדות כדי להמשיך ולהלוות. זאת בנוסף לפיקוח חלש של רשות שוק ההון ולתלות בתורמים, שיוכולים להעלם, אם למשל, טראמפ יקשיח את מדיניות המס כלפי תרומות מחוץ לארה"ב כפי שהבטיח. 

אם עד לא מזמן שימשו הגמ"חים כאמצעי לעקוף את מערכת האשראי הרשמית, כיום הם עצמם נעשים לגורם סיכון – כזה שעלול למשוך איתו מטה לא רק משפחות, אלא גם את האשליה שמאחורי המודל כולו.

למה הלווים החרדים שקופים לנו?

במהלך משבר הקורונה החרדים הרגישו שהמדינה נטשה אותם. בתי כנסת נסגרו, שיעור התחלואה והתמותה היו גבוהים, למידה מרחוק לא עבדה, והם הרגישו מותקפים על ידי התקשורת כשההנהגה הפוליטית מגבה את אותה מתקפה. כתוצאה  - חרדים רבים הפתיעו כששינו את דפוס ההצבעה שלהם וקולות עברו מיהדות התורה לעוצמה יהודית. האם שינוי פוליטי דרמטי יותר יכול להתרחש אם העולם יתהפך על האוכלוסייה שחיה על נס? כדי לענות על השאלה, כדאי לזכור כמה משמעותי עבור החרדים גובה מחירי הדירות.

לפי שנתון החברה החרדית בישראל לשנת 2023 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 78% ממשקי הבית החרדיים גרים בדירה בבעלותם – לעומת 73% בלבד בקרב יהודים לא־חרדים. הם ממונפים יותר, הנכסים שלהם משועבדים יותר ובמקרים רבות מוגנים פחות משפטית. אולי במקום להתכונן להתמודדות עם התחרדות, צריך להתכונן, רחמנא ליצלן, להזדמנות פוליטית עבור השמאל, או כל מי שירצה לקחת ברצינות את הבעיות של החברה החרדית?

אבל בועת הנדל"ן, כמו תמיד, נותרת שקופה – גם לעיתונאים וגם לחוקרים. כך למשל במסמך "פרנסה משמיים?" של מכון ירושלים לחקר מדיניות, החוב הגואה של החברה החרדית לא מוצג כסיכון, אלא כמאפיין מבני. המסמך משלב טענה שלחברה החרדית יש "הכנסה פרמננטית קהילתית" – רעיון שלפיו גם כשאין לפרט הכנסה קבועה, הקהילה תתפקד כרשת ביטחון כלכלית.

מאחורי הרעיון הזה עומדת תיאוריית ההכנסה הפרמננטית של מילטון פרידמן, כלכלן אמריקאי ותומך נלהב בשוק חופשי, שטען שאנשים צורכים לפי תחזית ההכנסה שלהם בטווח הארוך – לא לפי מה שיש להם בפועל. לפי ההיגיון הזה, אסור שהמדינה תתערב – הצרכנים (או במקרה הזה, הקהילה) כבר ידעו לאזן את עצמם לבד. כך קורה שבניסיון להדחיק את הסיכון של בועה פיננסית, החרדים נשענים על נס – והכלכלנים על פרידמן.

הדיון על הכלכלה החרדית בישראל בדרך כלל מתנהל באחד משתי דרכים- או מתוך חרדה עמוקה מפני החרדים וסלידה מהם או לחלופין מתוך רגישות מוגזמת, התבוננות פאסיבית, כמעט אנתרופולוגית, שמנסה לסמן את המאפיינים הייחודיים של האוכלוסייה .  שתי הדרכים האלה מייצרות הזדמנות. הזדמנות לפוליטיקאים, קבלנים, בנקים, וגופי מימון לגלגל סיכונים ללווים חרדים חלשים. העובדה שמדובר באוכלוסייה שמתנכרת ומנוכרת לציבור החילוני היא ללא ספק בונוס גדול עבור אותם חברי הון -שלטון שמקבלים כרטיס בריחה מאחריות. מי שבאמת רוצה "לענות על הצרכים" של בני האדם הנקראים חרדים צריך להסתכל עליהם בדיוק ככה, בני אדם. בני אדם שחשופים לסיכון כמו כל אחד אחר שמנסה לשרוד בכלכלה הישראלית ושאין באמת מערכת של ניסים שמגנה עליהם.  בני אדם שעבורם בועת הנדל"ן של ישראל היא לא קומבינה אלא סכנה שחייבים להילחם בה, עדיף  יחד.  

טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה.

עריכה: מעין גלילי