האם רובוט התנהגותי מקולקל השתלט על ישראל?

מסיבות מובנות, מאז אוקטובר 23 ישראלים לא רוצים לדמיין את בכירי חמאס מרוצים. למעשה, לפעמים נדמה שהמחשבה שפעולה ישראלית כלשהי עלולה לרצות את אנשי חמאס מכתיבה את המדיניות הישראלית, אפילו יותר מהאינטרס הישראלי עצמו. 

התגובה של טלי גוטליב לעדויות החטופים: "כל חטוף הוא שטוף מוח של חמאס", מדגימה יפה את ההגיון - המטרה הקדושה מכל היא פגיעה בחמאס, הימנעות מהענקת כל פרס או קשב לארגון, כך ניתן להצדיק התעלמות מקורבנותיו ואפילו ביזויים. זו הייתה אמירה שזיעזעה רבים, אבל גם חברי האופוזיציה שגינו את ההתבטאות בקול משחקים בפועל לפי אותם כללי משחק, הקובעים כי כל פעולה צריכה להבחן במונחי פרס או עונש לחמאס. אביגדור ליברמן הסביר שסיוע הומניטרי הוא פרס לחמאס, לפיד הבהיר שאחרי עסקה לשחרור החטופים "נסגור חשבון עם החמאס" כך שהעונש לא נשכח, ושכיבוש עזה הוא מהלך שגוי - משום שהוא פרס לחמאס. 

עוד דוגמה טובה ראינו ברצף ההכרות האחרון של מדינות מערביות במדינה פלסטינית, על ידי מדינות כמו צרפת, בריטניה וקנדה. נתניהו, שרים ופרשנים פוליטיים, הגיבו לגל ההכרזות בטענה "מדינה פלסטינית היא פרס לחמאס". 

עם הזמן קטגוריות ה"פרס" ו"עונש" התרחבו. הפגנות, שביתות, או משפט נתניהו נכנסו לקטגוריית פרס לחמאס. נראה שגרסה רעה של פסיכולוגיה התנהגותית השתלטה על השיח; גרסה שמדללת את המציאות לנוסחה שבה מה שטוב לאויב שלי (עסקת חטופים, הפסקת לחימה, הכרה במדינה פלסטינית) רע לי, ומה שרע לאויב שלי (מחיקת כל התשתיות בעזה, דחיקה והרג אזרחים) טוב לי. כך, אותו שיח שדן בתגמול חמאס על טבח שבעה באוקטובר החליף כמעט לגמרי שיח שדן באינטרס הישראלי, ודרס כל זכר לשיח זכויות אדם.

אחת הסיבות לפופולריות של אותו שיח, היא שכל מי שמעז לבקר אותו נדרש מיד להוכיח שאינו תומך בחמאס. כל מי שמציע לוותר על העיסוק בתמונות ניצחון ופרסים לחמאס, נתפס כמי שפשוט מעוניין להעניק לחמאס ניצחון ופרסים. אז אולי כדי להסביר את הנזק שבלולאה ההתנהגותית החונקת, אין ברירה אלא להתרחק ולראות איך היא פוגעת בנו בתחומים נוספים. הרי בסופו של דבר המסירות הזאת לתגובות בינאריות של שכר ועונש לא קיימת רק מאז השביעי, וגם לא רק בחזית המדינית-ביטחונית. גם בחזית הכלכלית, לדוגמה, קיימים אויבים שיש לנצח, וגם בקרב הזה אפשר להשתעבד לאותו רובוט התנהגותי מקולקל.

רפורמת בכר- האויב זוהה, מה עכשיו?

 ב2005 היו הבנקים גוף ריכוזי, משופע בניגודי עניינים ושולט בכל ערוצי הכסף. פיקדונות, אשראי, קופות גמל, קרנות נאמנות. היה להם אינטרס כפול: לייעץ ולמכור, להלוות ולקחת. כל ילד יכול לראות שזה פשוט לא הוגן. רפורמת בכר הבטיחה לפרק את הריכוזיות ולנטרל את ניגודי העניינים, כשחייבה את הבנקים למכור את הקופות והקרנות לחברות ביטוח ולבתי השקעות. באמצע ספטמבר השנה גלובס יצאו בפרויקט מיוחד - 20 שנה לרפורמת בכר, שסימן אותה כרפורמה לא מושלמת, אבל בהחלט מוצלחת. 

האויב זוהה במהירות. הבנקים- שרצו לשמור על כוחם, לגבות עמלות כרצונם ולשמר את ניגוד העניינים. וכדי לייצר תמונת ניצחון על אותו אויב, צריך קודם כל לראות אותו מתרגז. 

בכתבה אחת מתוך הפרויקט: "ראינו את הנתונים והתחרפנו" אפשר לראות התענגות של ממש בזיכרון של בנקאים מתעצבנים. שלמה נחמה מבנק הפועלים צוטט מזהיר מ"ניתוח פולשני" במערכת הבנקאית, גליה מאור מלאומי קראה לזה "ניתוח לב פתוח". הבנקאים כולם איימו בסגירת סניפים ופיטורים, הזהירו מ"מחלה בשוק ההון", דיברו על "מסירת החסכונות של עם ישראל לקומץ ברוקרים מרמת השרון" - כלומר חברות השקעות קטנות - בזמן שהפעילו ח"כים מטעמם במסדרונות הכנסת. 

באותה כתבה, הכתב אסף זגריזק שזר עדויות מחברי הוועדה המתארים, במבט לאחור, איך הלחצים של הבנקאים המרוגזים רק חיזקו אותם, וכיצד האשמות וצעקות אלה נחרטו בזיכרונם כשיא של ציניות מצד הבנקים. 

כתבה נוספת באותו פרויקט בגלובס דיברה על הוזלה משמעותית של דמי הניהול עקב הרפורמה. ואכן עמלות כמו קנייה ומכירה נעלמו, אבל עלויות אחרות התווספו - דמי הפצה על קרנות נאמנות, למשל, הוסדרו ברפורמה והפכו לכמעט חובה אחרי 2005. בהמשך מסתבר שלמרות שהבנקים היו מאד לא מרוצים מהרפורמה והתנגדו לה, הם הצליחו, כדרכם של נבלים, להסתגל. הם מכרו את קופות הגמל וקרנות הנאמנות במחירי שיא, גרפו הון ונשארו עם ליבת העסקים הרווחית ביותר. וכל זה תוך כדי שהם מפטרים עובדים, מצמצמים סניפים וממשיכים להרוויח מיליארדים מעמלות הפצה וממסחר בניירות ערך. 

אבל בואו נניח לצורך הדיון שאכן ההוזלה של דמי הניהול משמעותית ודרמטית, שהבנקים ניצלו את הלקוחות וגבו מהם כספים הרבה יותר מחברות הביטוח שירשו מהם את ניהול החסכונות, ושאותם פיטורים תחת ה"התייעלות" היו מתרחשים במילא. מדובר ברפורמה רחבה שעשתה הרבה יותר מלהשפיע על דמי ניהול. היא שינתה את מבנה הכוח במערכת הפיננסית, ולמעשה בראה מתוכה גופים חזקים שמניעים היום את הכלכלה הישראלית לא פחות מהבנקים - המוסדיים. "מוסדיים" בישראל הוא כינוי לאותם גופים פיננסים שאינם בנקים, המנהלים לא רק את הביטוחים אלא גם את קרנות הפנסיה וקופות הגמל. רפורמת בכר למעשה יצרה אותם בכך שאילצה את הבנקים למכור את החסכונות הפנסיוניים וקופות הגמל. באותו פרויקט של גלובס כמעט ולא עוסקים בהתנהלות של אותם אותם מוסדיים, בסיכונים החדשים שיצרו ובתקלות שבדרך.

העולם החדש שאחרי הרפורמה

המוסדיים הפכו בשני העשורים האחרונים למלווים הגדולים במשק, אחרי הבנקים. הם מחזיקים חלק עצום מהאשראי לחברות ולנדל"ן, כך שכל רעידה קטנה בוול סטריט או קריסה של אג"ח קונצרניות בחו"ל מתורגמת מיד לסיכון מקומי. זה בדיוק מה שקרה במשבר הקורונה: הגופים המוסדיים מצאו עצמם עם התחייבויות עצומות מול שווקים קורסים, ובנק ישראל נאלץ להזרים להם "חמצן" בדמות רכישות אג"ח ותמיכה חריגה. ראינו גם פרשות בולטות, כמו קריסת חברת Slice שהעלימה 850 מיליון ש"ח של חוסכים. קריסת "סלייס" היא פרשה שמאחוריה עמדה לא רק חברת גמל מפוקפקת, אלא גם סוכני ביטוח שקיבלו תשלום עבור שכנוע החוסכים להעביר את כספם לקרנות המסוכנות - סוכני ביטוח להם רפורמת בכר העבירה את עיקר תחום הייעוץ. 

לפני הרפורמה קופות הגמל נוהלו בבנקים, ולכן התקיימו שתי שכבות פיקוח: רשות שוק ההון קבעה את כללי ההשקעה וההתאמה לחוסכים, ובמקביל בנק ישראל פיקח על הסיכונים לבנק עצמו. אם קופה שבניהול הבנק ביצעה השקעות ספקולטיביות שלא יצרו לבנק חשיפה מהותית לסיכון – זה היה עניין לרשות שוק ההון. אבל אם אותה פעילות יצרה לבנק סיכון, הפיקוח הבנקאי היה מחויב לבחון את הסיכון ולקבוע דרישות הון, בטוחות או מגבלות. אחרי הרפורמה, כשהקופות עברו לגופים לא־בנקאיים, שכבת ההגנה הבנקאית נעלמה – ורשות שוק ההון נשארה השומר היחיד על כספי החסכונות. בשנה שעברה משרד האוצר אמר על רשות שוק ההון שעל רקע ההיסטוריה ה"צבעונית" שלה, לא כדאי שהיא תפקח על הביטקוין. כלומר, היא לא מספיק טובה כדי לפקח על הביטקוין, אבל כן על הפנסיות שלנו. 

קשה להמעיט בסיכונים שהציבור חשוף אליהם דרך הכספים שמחזיקים המוסדיים, כשהבנקים סוחרים מול המוסדיים בנגזרות פיננסיות בשווי של טרילונים. הבנקים מפוקחים על ידי בנק ישראל והפיקוח על המוסדיים, כאמור, מוטל בספק. המוסדיים קונים תיקי משכנתאות מסוכנים מהבנקים ומהגופים החוץ בנקאיים, ושוב, הפיקוח לא ברור והסיכון לכספי ציבור הוא אדיר. היום, כשאנחנו שומעים על שיא בפיגורי תשלומי המשכנתאות, בוודאי שווה לחשוב על הסיכונים האלה. 

ההיסטוריה מתעתעת גם ככה, שחררו את הרובוט ההתנהגותי

בכל זאת, קשה לטעון שרפורמת בכר הייתה טעות מוחלטת, או לתלות בה את האשמה על פגמי המערכת הפיננסית. 20 שנה עברו, ופרשות כמו סלייס מן הסתם הושפעו מהפרדת החסכונות הפנסיונים מהבנקים, אך הן הושפעו גם מרפורמת שטרום, שהגבירה את הלחץ על רשות שוק ההון, ויצרה מאות גופים חוץ בנקאיים ושפע של ניגודי עניינים חדשים. יש להזכיר שרפורמת בכר אכן נלחמה בניגוד עניינים ברור של הבנקים, והטילה חובות גילוי רחבות שדווקא מנעו הונאות פוטנציאליות. בניגוד לביקורת שהשמעתי כאן על וועדת שטרום, הביקורת שלי על וועדת בכר מהוססת יותר -שלא כמו הביקורת שלי על הרפלקציה בישראל, על האופן שבו המציאות נבחנת בדיעבד.

כשקוראים את הפרויקט המוקדש לרפורמה בגלובס, נדמה שלעורכי גלובס מספיקים שלושה מרכיבים בלבד כדי להבין שהייתה זו רפורמה מוצלחת: הבנקים היו רעים, הבנקים היו לא מרוצים מהרפורמה, לכן הרפורמה מוצלחת. אויב רשע, עונש ברור, תמונת הפסד, לא צריך יותר כדי לדעת שמדובר במלחמה כדאית. המציאות החדשה שהרפורמה יצרה, על כל פגמיה וסיכוניה, מסומנת כשולית ואנחנו מסתפקים בהישגים קטנים כמו הוזלת דמי הניהול.

האם בעוד עשרים שנה כשנקרא על המלחמה, נקרא לעולם החרב שיצרנו "ניצחון"? האם נדבר על חיסול מנהרות כמו על הוזלת דמי ניהול? עד מתי הציבור הישראלי יסתפק בתיאורם של הפסדים צורמים כדי להצדיק לעצמו דהירה קדימה ללא מחשבה עמוקה? יקח על עצמו סיכונים אדירים רק כדי לראות את האויב סובל?

ישראלים אוהבים לחשוב על עצמם כאסטרטגים, אבל לולאת הפרס־עונש החליפה בשנתיים האחרונות כל סוג של חשיבה אסטרטגית. “מה יכעיס את האויב יותר” הפך לעיקרון המנחה, וכל דיון על מבנה הכוח הושלך לצד. כך, “האויב” הופך לחלק מהמנגנון — הוא הכרחי כדי להפעיל את המנוע, כדי להצדיק כל פעולה. בלי אויב אנחנו עשויים לגלות שאיבדנו את הדרך. שאנחנו לא בכלל לא יודעים, לא זוכרים איך לבנות חברה, מדינה כלכלה, הגיונית, מתפקדת, מוסרית. 

הנזק כבר נעשה, הנזקים של אותו רובוט התנהגותי מקולקל עוד ילוו אותנו שנים, אבל אם אנחנו רוצים להתחיל להשתחרר מאחיזתו, כדאי להתחיל בלהיגמל מהחיפוש התמידי אחר תמונת הניצחון. 

טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה.

עריכה: מעין גלילי