פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו 015- בית ספר לרוע مدرسة الشر שתפו: 21 באפריל 2020 015- בית ספר לרוע مدرسة الشر קריאת השכמה PREMIUM 00:00 / 01:04 ! להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 15 פרק מספר קריאת השכמה PREMIUM פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר

פודקאסט אופטימי המכוון גם לפסימיסטים. דב חנין ודני פילק בשיחה על יוזמות ומאבקים לצדק, שוויון וסולידריות בארץ ובעולם, בשילוב דיון ביקורתי על תיאוריות שינוי מובילות. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו ימין פופוליסטי שתפו: 10 ביולי 2021 ימין פופוליסטי מה לעשות עכשיו 00:00 / 01:04 ! להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 3a פרק מספר מה לעשות עכשיו איך אפשר להתקדם לחברה צודקת, שוויונית וסולידרית בעולם שנראה צועד לכיוון ההפוך? שיחות על אקטואליה, תיאוריה פוליטית ומאבקים. למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר

יש לנו זכות לעיר ששווה לחיות בה. אורי וולטמן מסביר איך נשיג אותה עד 2030 פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו יש לנו זכות לעיר שראוי לחיות בה יש לנו זכות לעיר ששווה לחיות בה. אורי וולטמן מסביר איך נשיג אותה עד 2030 שתפו: אורי וולטמן 31 במאי 2023 יש לנו זכות לעיר שראוי לחיות בה אורי וולטמן 00:00 / 01:04 בספרו "Rebel Cities", מספר הגיאוגרף הפוליטי והוגה-הדעות המרקסיסט דיוויד הארווי על פוסטר שנתקל בו בשנות השבעים, שיצא בהוצאת קבוצת פעילות שכונתית סביבתית-רדיקלית, שתיאר חזון אלטרנטיבי עבור העיר: "היה זה דימוי בהיר ויפהפה של פאריס הישנה, שהחיים השכונתיים הפיחו בה רוח חדשה. על המרפסות לבלבו פרחים, הכיכרות היו מלאות באנשים ובילדים, שפעו בבתי-קפה, ואילו חנויות קטנות ובתי-מלאכה של אמנים פתחו את דלתותיהם אל העולם. המזרקות הבריקו בשמש, מטיילים נהנו בשפת הנהר, ופה ושם ניתן היה למצוא גינות קהילתיות (ייתכן ופרט זה בפוסטר בדיתי מדמיוני). תושבי העיר נהנו משפע של זמן פנוי לשקוע בשיחות קולחות איש עם רעהו, או לעשן מקטרת (הרגל שבאותה תקופה לא הסתכלו עליו בעין רעה, כפי שגיליתי כשנקלעתי לאחת מהפגישות השכונתיות של אותה קבוצת פעילות, שהתקיימה בחדר אפוף עשן). אהבתי את הפוסטר הזה, אולם במרוצת השנים הוא הפך כה מרופט ומהוה, עד שנאלצתי, למרבה הצער, להשליך אותו לפח. הלוואי והיה לי אותו שוב! מישהו צריך להדפיס אותו מחדש". שנת 2007 הייתה השנה הראשונה שבה מרבית אוכלוסיית העולם גרה בערים. המאה ה-21 הפכה - לראשונה בתולדות האנושות - למאה העירונית. מגמה זו תלך ותגבר: לפי תחזיות של האו"ם, בשנת 2050 יהוו תושבי הערים כשני-שלישים מכלל האנושות. ואצלנו בישראל? 91% מאוכלוסיית המדינה חיה בערים, ושיעור זה צפוי רק לגדול בעתיד. לכן, שאלת צורתן, דמותן והתפתחותן של הערים היא אחת השאלות החברתיות המרכזיות שיעצבו את אופן החיים של רובנו. אם נבקש לשאול איך תיראה השאלה העירונית בישראל של שנת 2030, נצטרך לבקר בשתי תחנות חשובות בדרך: הבחירות המוניציפליות של שנת 2028, והבחירות המוניציפליות שיתקיימו השנה, ב-31 באוקטובר 2023. בעוד חודשים ספורים יתייצבו תושביהן של 257 רשויות מקומיות ויצביעו עבור מועמדים לתפקיד ראש הרשות, ועבור רשימות שיתמודדו למועצת הרשות. המועמדים השונים והרשימות השונות אמורים להציג תפיסות שונות ומתחרות לגבי עתיד העיר, כיוון ההתפתחות שלה, והאופן בו יחולקו המשאבים בה. אולם בפועל, רבות מהמערכות המוניציפליות ניטשות בין מועמדים ורשימות שחולקים אותן הנחות-יסוד ואותן גישות ביחס לעירוניות, לתכנון, ולמקומם של התושבים בחיי העיר. רבים מהם נתמכים, בצורה כספית או אחרת, בידי קבלנים ואנשי-עסקים המתעשרים מנדל"ן, וכן בידי בעלי אינטרסים שונים שמעוניינים לרכוש השפעה, באמצעות פוליטיקאי המקורב אליהם, במסדרונות העירייה ובחדרים בהן מתקבלות החלטות בעלות משמעויות כלכליות: האם תוקצה קרקע לבניית מגדל מגורים? האם תאושר הקמת חניון בתשלום לרכבים פרטיים? מי יזכו במכרזים לאספקת שירותים? לכן, תמונת הניצחון בזירה המוניציפלית עוברת דרך העמדת חלופות השונות באופן יסודי מהגישה שכיום שולטת בעיריות. במקום להסתכל על הערים כעל מגרש המשחקים של ההון, ועל העירייה כעל מכשיר להתעשרות של קומץ - ניצחון יעבור דרך אימוץ מדיניות המבטיחה לכל תושב את הזכות לעיר. מהי "הזכות לעיר"? מושג זה, אותו טבע הפילוסוף המרקסיסט אנרי לפבר, הוא המכלול של הזכויות הנקנות באמצעות מגורים בעיר והמאפשרות השתתפות דמוקרטית בחיים העירוניים. הזכות לעיר כוללת את הזכות לניכוס: זכותם של תושבים, במרוצת חייהם היומיומיים, לעשות שימוש שלם במרחב העירוני ולהחליט איך לשנות אותו על מנת לחיות בו, לעבוד בו, לטייל בו, ולקיים בו חיי פנאי. לדוגמא, להחליט להסיר את הגדרות המקיפות שטח פתוח, כדי להפוך אותו לפארק לשימוש התושבים. הזכות לעיר כרוכה גם בזכות להשתתפות: הזכות להיות בעל קול ביחס לקבלת ההחלטות בדבר המרחב העירוני והתהליכים המתבצעים בו. האם נשכיל לעשות שימוש בבחירות המקומיות של 2023 ו-2028 כדי לערוך שינויים בשלטון המקומי, שיקדמו את התושבים לקראת מימוש הזכות לעיר? האם נצליח לאסוף אנשים וקהילות ולארגן תנועות עירוניות, אשר יציגו פרויקט פוליטי מתחרה לזה שמכוון כיום את פעולתן של העיריות? זה אתגר גדול שמונח לפתחנו. הפוסטר הישן ההוא של פאריס, שהיה תלוי אצל דיוויד הארווי, כבר הפך מזמן לבלוי ומסמורטט. אבל בפעולה נכונה, נוכל בשנת 2030 להדפיס פוסטרים חדשים עבור תל-אביב-יפו וירושלים, עבור חיפה ולוד, עבור רהט ובאר-שבע, עבור עשרות ערים ויישובים בארץ, ולתרגם לשפת המציאות את החזון של עיר שראוי לחיות בה. אורי דמיין את ישראל של 2030 במסגרת פרויקט "תמונת נצחון". עריכה: סתו גרסטל להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 12 פרק מספר אורי וולטמן אורגנייזר ארצי וחבר מזכירות תנועת עומדים ביחד למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר

אסף יקיר וארנון פלג מדברים על השביתה שהייתה ועל תכניות האלופים לנצח אחת ולתמיד את החמאס. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו מלחמה של אלופים שתפו: קריאת השכמה PREMIUM 6 בספטמבר 2024 מלחמה של אלופים קריאת השכמה PREMIUM 00:00 / 01:04 אסף יקיר וארנון פלג מדברים על השביתה שהייתה ועל תכניות האלופים לנצח אחת ולתמיד את החמאס. להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 656 פרק מספר קריאת השכמה PREMIUM פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר

שטף העדויות על התעללות בעצירים מאז ה-7.10 נראה כהקצנה פתאומית, אך נעם גלמן-הופשטטר מהוועד נגד עינויים מסביר כיצד מערכות המשפט והביטחון והשיח הציבורי הכשירו את הקרקע במשך עשורים. ראיון. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו איך הפכו עינויים מפרקטיקה חשאית למדיניות מוצהרת בישראל? שטף העדויות על התעללות בעצירים מאז ה-7.10 נראה כהקצנה פתאומית, אך נעם גלמן-הופשטטר מהוועד נגד עינויים מסביר כיצד מערכות המשפט והביטחון והשיח הציבורי הכשירו את הקרקע במשך עשורים. ראיון. שתפו: שני פייס 18 במאי 2026 איך הפכו עינויים מפרקטיקה חשאית למדיניות מוצהרת בישראל? שני פייס 00:00 / 01:04 קרדיט: Bill II, שאטרסטוק מאז אוקטובר 2023 הצטברו אינספור עדויות חסרות תקדים על הרעבה, צפיפות קיצונית, אלימות שיטתית, התעללות מינית, השפלות ומות עצירים פלסטינים במתקני כליאה צבאיים ואזרחיים. בעוד הממשלה מציגה את החמרת תנאי הכליאה כחלק ממדיניות ההרתעה והענישה, ארגוני זכויות אדם מזהירים מפני הידרדרות לנורמליזציה של עינויים והתעללות ממוסדת. רק בשבועות האחרונים פורסמה כתבה מקיפה בניו-יורק טיימס על התעללות מינית חמורה בעשרות אסירים פלסטינים במתקני כליאה ישראלים, וכן ראיון עומק ב- CNN עם העיתונאי עלי אל-סמודי על התעללות שחווה בכלא ישראלי. פרסומים אלה מצטרפים לכתבות ודו"חות מקיפים מ-2024 ו-2025 של הארץ , בצלם , ואפילו של הסנגוריה הציבורית , שמתעדים התעללות באסירים פלסטינים. לנוכח שטף הדיווחים, קל לחשוב שמדובר בתופעה חדשה, תולדה ישירה של השבעה באוקטובר, המלחמה או עליית הממשלה הנוכחית. אלא שלדבריו של נעם גלמן-הופשטטר, מנהל המחלקה הציבורית בוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, הפרקטיקות הללו מושרשות הרבה יותר עמוק. לדבריו, הפתח להפעיל עינויים ואלימות שיטתית נפער בהדרגה לאורך עשורים. הוא התרחב באמצעות החלטות משפטיות, מנגנוני חסינות, מדיניות ביטחונית והכשרה מתמשכת של דעת הקהל. בראיון ל"מגזין רוזה" גלמן-הופשטטר חוזר לתחנות המרכזיות בהיסטוריה של העינויים בישראל – מוועדת לנדוי ובג"ץ העינויים עד שדה תימן – ומסביר כיצד מה שנראה היום כתופעה חריגה וחדשה הוא למעשה הרחבה של מנגנון שהוכשר בהדרגה על-ידי מערכת המשפט, המדיניות הביטחונית והשיח הציבורי. הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוקם בשנת 1990, במהלך האינתיפאדה הראשונה, על ידי משפטנים, אנשי רפואה ופעילי זכויות אדם שהיו פעילים נגד התופעה. לדברי גלמן-הופשטטר, "עינויים הם תופעה מוכרת, שבוודאי ובוודאי התרחשה לא רק בישראל, והייתה מוכרת גם לפני שקמה מדינת ישראל. ש"י, יחידת המודיעין של ארגון "ההגנה", שלימים הוחלף על ידי השב"כ, ידע לסחוט ולענות אנשים. זה מה שהארגונים האלה עושים, אבל זה לא הופך את זה לטריוויאלי. עם הכיבוש, התופעות של העינויים התקבעו, ויותר אנשים וגופים החלו להיאבק בזה. הוועד הוקם כדי לעורר תשומת לב ציבורית לעינויים". נעם גלמן-הופשטטר. התמונה באדיבותו כשקם הועד מוקד המאבק היה השב"כ? "השב"כ היה הגוף המרכזי שעינה בצורה שיטתית, כמקצוע. זה לא שבמקומות אחרים לא הייתה אלימות. אבל לא כל אלימות שמופעלת על ידי המדינה הוא עינויים. לעינויים יש הגדרה מדויקת בחקיקה בינלאומית, ובאופן ספציפי באמנה הבינלאומית נגד עינויים. כדי שאלימות ממסדית תיחשב לעינויים, היא צריכה לכלול גרימת סבל חמור, כולל סבל פסיכולוגי; צריכה להיות כוונה וגם מטרה כמו הפחדה, הוצאת מידע, ענישה, אפליה, או לפעמים כוונות יותר אמורפיות שמכוונת לפרט או לאוכלוסייה שממנה האדם המעונה מגיע; וצריך להיות מעורב גורם רשמי – עינוי על ידי איש ציבור או באישור איש ציבור." "שאלה עכשווית שאנחנו שואלים את עצמנו היא האם אלימות מתנחלים נופלת תחת הגדרת עינויים. אי אפשר לחלוק על זה שהיא נוראית ושיש מאחוריה כוונה, ויש סימן שאלה שנוגע למעורבות של המדינה, אבל אנחנו רואים כל מיני סוגים של מעורבות – כמו כיתות כוננות של התנחלויות, שהן על התפר בין כוח צבאי לאזרחי, אנחנו רואים התעללות יחד עם הצבא וכדומה". מפרקטיקה חשאית למדיניות מוצהרת חודשים ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה הוקמה ועדת החקירה הממלכתית, "ועדת לנדוי", לבדיקת שיטות החקירה של שב"כ. הוועדה הוקמה במאי 1987 בעקבות חקירתו, עינויו והאשמתו בריגול על לא עוול בכפו של קצין צה"ל בן העדה הצ'רקסית, סגן עיזאת נאפסו. הוועדה נועדה לכאורה להסדיר ולהגביל את שיטות החקירה של השב"כ. בפועל, היא העניקה לראשונה לגיטימציה רשמית להפעלת "לחץ פיזי מתון" בחקירות ביטחוניות, ובכך הכשירה שימוש בעינויים תחת מסגרת משפטית ומוסדית. מה החשיבות של ועדת לנדוי בהיסטוריה של העינויים בישראל? "זו אולי הנקודה הראשונה המשמעותית שהעינויים על ידי שירות הביטחון הכללי עלו על סדר היום הציבורי כתופעה. זה עלה כמקרה ספציפי אבל שם התייחסו לעינויים רשמית כתופעה. במסקנות שלהם, חברי הוועדה אמרו שצריך להכיר בזה שיש עינויים ולהבין מה לעשות עם זה. הוסר הספק האם התופעה קיימת, הוסר מעטה הסודיות. כמובן שזה קשור לזה שמי שעונה היה קצין בצבא. העניין הציבורי בו היה גדול מהרגיל. עם זאת, הם לא אמרו לעצור את זה. העינויים לא הופסקו בציפייה לראות מה תפסוק הוועדה. זה היה תהליך חשוב, אבל בסופו של דבר היה שם היתר. הוועדה קבעה ש'לחץ פיזי מתון' או לחץ פסיכולוגי 'לא אלים' – מותרים. מה שאנחנו תמיד רואים, לא רק בישראל ולא רק בעינויים, הוא שברגע שנותנים היתר להפעלת כוח שיטתית, זה הולך ומתרחב". ושנתיים אחר כך בג"ץ התיר עינויים במקרים של "פצצה מתקתקת". "בספטמבר 1999 בג״ץ פרסם את פסק הדין שמכונה 'בג״ץ העינויים', בעקבות עתירה מ-1994 של הוועד וארגוני זכויות אדם נוספים נגד שיטות החקירה של השב״כ. בבג״ץ העינויים קיבלנו אמירה שאסור לענות, אפילו לשב״כ, אבל גם כאן נותר פתח. בית המשפט קבע שאסור לענות, אבל יכולים להיות מקרים שבהם 'אמצעי חקירה חריגים' יהיו מוצדקים. מתי העינוי מוצדק, לפי בג"ץ? כשיש ודאות קרובה לסכנה של ביצוע פיגועים וחושבים שאפשר למנוע את זה באמצעות עינוי. הם השתמשו בעיקרון המשפטי של 'הגנת הצורך': אם יהיה צורך באמצעי חקירה מוגברים, זה ייבחן בדיעבד. למשל, היה וחקרו אדם באותם 'אמצעי חקירה חריגים' – מה שאנחנו וכל העולם קוראים לו עינויים – אז אחר כך יבדקו מה קרה בחקירה, ואם היו עינויים כאלה, החוקר יועמד לדין ושם הוא יוכל לטעון להגנת הצורך". העמדה לדין בהקשר הזה לא קרתה מעולם? "נכון. מאז 2001 יש לנו כבר נתונים מסודרים. במשרד המשפטים הוקם מבת"ן – הממונה על בדיקת תלונות נחקרים, גוף בדיקה מקדמי לחקירה פלילית. המבת״ן הוא מנגנון ביניים שבודק תלונות על עינויים בחקירות שב״כ ומחליט מה לעשות איתן. מ-2001 ועד סוף 2025 הגיעו למבת״ן 1,680 תלונות, לפי בקשות חופש מידע ובדיקות נוספות שערכנו. מתוך כל התלונות האלה, רק חמש הועברו לחקירה פלילית, ואפס הסתיימו בכתבי אישום." "ופה נקבעת הנורמה. שב"כ נוהג לענות. המדינה פתחה את הפתח בוועדת לנדוי ובבג"ץ העינויים, ובהמשך, כשהגיעה הממשלה הנכונה, הפשע פשוט פשה והתרחב גם מעבר לשב"כ. 'הגנת הצורך' עצמה אף פעם לא הגיעה למשפט. תמיד אומרים בדיעבד: אם היו עינויים, הייתה לזה הצדקה". "הכול התפוצץ אחרי השבעה באוקטובר" כל מה שהוכשר במשך השנים הקצין מאז השבעה באוקטובר? "ההחמרה התחילה בפברואר 2023, עם הקמת הממשלה הנוכחית וכניסתו של בן גביר למשרד לביטחון לאומי. אנחנו מתמקדים בעינויים, אבל אי אפשר להפריד את זה מהיחס הכולל לאסירים ולעצירים פלסטינים. ובתקופה הזו היחס השתנה בצורה חדה מאוד. עינויים הם לא משהו חדש במציאות של אסירים ועצירים פלסטינים בישראל, במיוחד אסירים שמוגדרים 'ביטחוניים', שזה סיווג שהמדינה משתמשת בו כרצונה. אבל עם כניסתו של בן גביר הייתה הכרזה פומבית ומוצהרת: 'נגמרה הקייטנה'. הייתה פרשת הפיתות , היו ההצהרות, והיה ברור שמדובר במדיניות. כמו נתניהו, בן גביר הבטיח וקיים. שב״ס התחיל להשתנות. לא הייתה שום 'קייטנה' קודם, ועדיין, המדיניות הפכה הרבה יותר אגרסיבית ומוצהרת". "בשבעה באוקטובר הכול התפוצץ. הרבה יותר פלסטינים נעצרו ונאסרו. ישראל לא מפרסמת את המספרים אבל מדובר באלפים רבים. והתופעות שהתחילו קודם, הרעבה, צפיפות, תנאי תברואה קשים, מחסור בטיפול רפואי ואלימות, הפכו לקיצוניות ושיטתיות". איך זה נראה בפועל? "יש עדויות על עשרה עד 20 אנשים בתא שחולקים שתי צלחות אורז. אנחנו שומעים על מה שאנשים התחילו לכנות 'הלוואות מזון': אחד נותן את המנה שלו למישהו אחר כדי שלפחות אחד מהם ירגיש שבע יחסית באותו יום, ולמחרת הם מתחלפים. 95 אחוזים מהאסירים מוחזקים בתנאי צפיפות שנמוכים מהרף שבג״ץ עצמו אישר בעבר. ובמקביל יש מחלות עור, סקביאס (גרדת, ש.פ), התפרצויות רחבות של זיהומים, דברים שהרפואה כבר יודעת להתמודד איתם מזמן, אבל בתנאים האלה מתפשטים במהירות". "וזה לא נגמר באוכל ובצפיפות. יש קיצוב של מקלחות, מחסור חמור בציוד בסיסי, ולבתי הסוהר יש רשימות של 'ציוד חיוני' מול 'פריבילגיות'. תחתונים, למשל, לא מוגדרים כפריט חיוני. יש אסירים שמספרים שהם נמצאים עם אותו זוג תחתונים מאז שנעצרו. אלה לא מקרים נקודתיים. אלה תופעות רוחב. זה קורה גם בשב״ס וגם במתקני הכליאה של הצבא. הדבר הזה כבר מוגדר כעינויים". חלק ממקרי העינויים הבולטים ביותר שהתפרסמו – שדה תימן, ההתעללות בד"ר חוסאם אבו-ספיה ועוד רבים אחרים – מגיעים מהצבא. "הצבא הפך במלחמה הזאת לגוף כליאה מרכזי, למרות שזה בכלל לא הייעוד שלו. אחרי הפלישה לעזה הוקמו במחנות צבאיים מבנים ששימשו בפועל כמתקני כליאה. למשל, שמו כלובים גדולים והתחילו לדחוף לשם מאות עצורים, הרבה מהם שוחררו אחר כך בלי אישומים בכלל. ושם התרחשו חלק מהמקרים הכי קשים שאנחנו מכירים". "שדה תימן מייצג נאמנה את רוח התקופה. זה מתקן עם פחות פיקוח, פחות נהלים, פחות צוותים מאומנים, ובמקביל אווירה ציבורית של נקמה. אלה תנאים שבהם זוועות קורות. גם בצבא וגם בשב״ס התקיפות הפיזיות הן שגרה יומיומית. אנשים אזוקים 23 שעות ביממה. ההשפלות הן עניין יומיומי ושרירותי. אחד מאנשי ונשות הסגל הרפואי בשדה תימן סיפרו לנו על פרקטיקות של אי טיפול במרפאות. ממה שדווח לנו, חלק מסגלי הרפואה שנמצאים שם משתפים פעולה בנושא הזה. לפעמים משתתפים בעצמם בפרקטיקות של עינויים ולפעמים לא מתעדים. כמובן לא כולם. אבל חלקם. התיעוד הרפואי, אם הוא קיים, הוא לא חתום וגם לא קיימת הנחיה מחייבת לכך שיחתמו". פורסמה גם עלייה חריגה במקרי המוות במעצר. "כן. ארגוני זכויות אדם והאו״ם מכירים לפחות מאה מקרי מוות של עצירים פלסטינים במשמורת מאז השבעה באוקטובר. לפחות 45 מהם היו במשמורת הצבא, וכמחצית מהמקרים האלה היו בשדה תימן. צריך להבין: ארגוני זכויות אדם בדרך כלל מאוד זהירים בשפה שלהם. אבל כשמסתכלים על ההיקף של האלימות, ההרעבה ומניעת הטיפול הרפואי, קשה לא לראות בזה מערכת שהידרדרה לרמות קשות מאוד של אכזריות." איפה בתי המשפט בתוך כל זה? "הוגשו יותר ממאה עתירות הנוגעות לזכויות אדם של פלסטינים מאז המלחמה, ואף אחת מהן לא קיבלה את הסעד שהתבקש. נגד ההרעבה, נגד תנאי הכליאה, נגד המעמד של 'לוחם בלתי חוקי' – הגדרה של אזרחים כלוחמים לא רשמיים, באופן שלא מחיל עליהם זכויות של חיילים שבויים ולא של אסירים אזרחיים". "במקרה של ההרעבה, למשל, אחרי עשרות דחיות הייתה בסוף פסיקה שדיברה על מינימום קלורי מסוים. בעתירות אחרות בית המשפט מבקש מהמדינה עדכונים תקופתיים. אבל המערכת ממשיכה לפעול בלי הפרעה". ואיפה הציבור הישראלי? "מבחינתי זה הסיפור האמיתי. כמעט בכל משפחה פלסטינית יש אדם שנעצר או נכלא, ובישראל אנחנו עיוורים לחלוטין לזה. נושא האסירים הפלסטינים והיחס אליהם נתפס בקרב ישראלים יהודים או כמשהו דוחה או לא מעניין, ובמקרה הרע כמשהו רצוי. והשאלה היא לא רק מה אנחנו עושים לאנשים האלה. השאלה היא גם מה חברה מוכנה להיות. מה היחס שלנו לאנשים שנמצאים בשליטה מוחלטת שלנו. אם חברה בוחרת להרעיב, להשפיל ולענות אנשים שנמצאים לחלוטין תחת שליטתה, זו לא רק שאלה ביטחונית. זו שאלה מוסרית עמוקה מאוד". "בגלל שאנחנו עוקבים אחרי עינויים, אנחנו רואים את האנשים האלה. לאחרונה עברו שני חוקי עונש מוות שעשויים לחול על חלקם. זה גם מסמן משהו בנוגע למה שאנחנו מוכנים לעשות: להיות חברה קטלנית שהורגת בקור רוח אנשים שנתונים למרותה באופן מוחלט. "אני חושש שנממש את הנקמה הזו. והיא לא תהיה מתוקה כמו שיש מי שמדמיינים. ההתפכחות תהיה נוראית. כשהפתח הזה נפתח הוא הופך לצורת ההתנהגות, שלא לומר צורת המשטר. חברה שבאמצעות המדינה מתירה את זה, בוחרת להיות חברה מענה, שבה עינויים הם עניין ראוי ונורמטיבי. זו לא הסיבה שאנחנו נגד עינויים, אבל הדברים האלה אף פעם לא נשארים מגודרים". שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה עריכה: תום אלפיה להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 170 פרק מספר שני פייס שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר

איך קרה שמעמד של רופאים, מורים, עיתונאים ושופטים - שראה את עצמו כשומר הדמוקרטיה - הפך בעיני רבים לסמל של התנשאות, ניתוק ושליטה? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו מה קרה למעמד שחשב שהוא לטובת כולם? איך קרה שמעמד של רופאים, מורים, עיתונאים ושופטים - שראה את עצמו כשומר הדמוקרטיה - הפך בעיני רבים לסמל של התנשאות, ניתוק ושליטה? שתפו: גיא לרון 7 במאי 2025 מה קרה למעמד שחשב שהוא לטובת כולם? גיא לרון 00:00 / 01:04 איפה אנחנו עכשיו המעמד המקצועי-מנהלי (ממ"מ) בישראל - עורכי הדין, הרופאות, המהנדסים, המרצים, היועצות, עובדות הסוציאליות, אנשי ההיי-טק, שופטים, עיתונאים, ומנהלי מחלקות ציבוריות - חווה זה שנים משבר חריף. מה שפעם נתפס כמעמד של מומחים נטולי פניות, משרתים את טובת הכלל, הפך בעיני חלקים גדולים בציבור הישראלי לסמל של ניתוק, התנשאות, לעיתים אף שחיתות מוסדית. כינויי גנאי כמו "ישראל הראשונה", "האליטות", ו"הדיקטטורה של בג"ץ", שהחלו כאסטרטגיות של הימין הפופוליסטי, הפכו לתפיסה עממית רחבה. הממ״מ עצמו דוחה את הביקורת הזו כעלילה מסוכנת שנולדה באלט-רייט האמריקאי והיגרה לישראל דרך טוויטר, ערוץ 14, ו-"מכונת הרעל." ואכן, במובנים מסוימים מדובר בדמוניזציה. אך הדחייה המוחלטת של הביקורת הזו מאפשרת לממ״מ לחמוק מחשבון נפש עמוק: האם יש יסוד אמיתי לטענות על ניכור, שליטה, ופטרונות? מאמר זה יוצא מתוך ההנחה שבבסיס הביקורת הפופוליסטית הימנית על הממ״מ יש גרעין של אמת. במציאות הישראלית, הממ״מ אכן מחזיק בעמדות כוח - גישה למשרות בכירות, שליטה במוסדות ציבור, דומיננטיות בשיח התקשורתי, ובידול חברתי־כלכלי - אך הוא ממשיך לראות את עצמו כשליח ציבור ניטרלי, שכל מבוקשו הוא "לשמור על שומרי הסף", להפעיל שיקול דעת מקצועי, ולנהל את המדינה ביעילות. הפער הזה בין הדימוי העצמי לבין האופן שבו הציבור תופס את עמדת הכוח של הממ״מ מייצר תחושת ניכור הולכת ומחריפה. כאשר הממ״מ מתעקש להציג את עצמו כמי שעומד "מעל לפוליטיקה", בעוד שלמעשה הוא מעצב מדיניות, תומך באסטרטגיות שמקדמות את האינטרסים של קבוצות מסוימות, ומגייס את שפת המדע כדי לגבות הכרעות ערכיות, הוא עלול להיתפס ככוח סמוי אך דומיננטי. תחושת הצביעות הציבורית נובעת לא רק מהתנגדות למדיניות, אלא מההכרה שהכרעות פוליטיות עטופות בעטיפה של ניטרליות. התמודדות עם הביקורת הזו מאפשרת להבין שמדובר במשבר מבני וגלובלי, ולא באירוע ישראלי מבודד. זהו משבר של מעמד שלם של מקצוענים שהבחירות הפוליטיות והכלכליות שעשה בעשורים האחרונים (לרבות שיתוף פעולה עם תאגידים, בנקים וקרנות פיננסיות במסגרת המהפכה הניאו-ליברלית) הובילו אותו לאבד בהדרגה בסיס ללגיטימציה מוסרית, ולמצוא את עצמו בעין הסערה של הביקורת הציבורית. במסגרת שותפות זו, הפנה הממ״מ בהדרגה את גבו למשימה החברתית ההיסטורית שראה בעצמו כנושא הדגל שלה מאז מלחמת העולם השנייה: קידום מדיניות שוויונית, הבטחת רווחה ציבורית, והגנה מוסדית על אוכלוסיות מוחלשות. בחינה של התהליך ההיסטורי הזה מאפשרת להבין את ההיגיון הפנימי של שיתוף הפעולה עם הניאו־ליברליזם; את הסיבות לפיצולים הפנימיים שנוצרו בתוך הממ״מ עצמו; ואת התנאים המאפשרים להפוך את המשבר להזדמנות לבנות פרויקט פוליטי חדש: כזה שיאחד את הממ״מ עם מעמד העובדים, ולא יעמוד מולו. קצת היסטוריה היסטוריונים מתארים את הממ״מ בעולם המערבי כקבוצת ביניים שהתבססה על אידיאל של "שליחי ציבור": אנשי מקצוע שקיבלו החלטות בשם הכלל, תוך הסתמכות על מומחיות, אתיקה, והזדהות עם ערכים אוניברסליים. רופאות, מורים, שופטות, עובדים סוציאליים ומרצים - כולם ראו בעצמם, ולעיתים גם נתפסו כך, כנושאי דגל של שוויון, אחריות ציבורית ושירות. גם בישראל עוצב דימוי דומה, אם כי בתרבות מקומית יותר: הכלכלן הציבורי שמנסח מדיניות כלכלית רציונלית, המרצה הכותבת בעברית כדי לטפח את הרוח הלאומית, עורך הדין הפועל למען חופש ביטוי, או מהנדסת ביטחונית שמפתחת טכנולוגיה שנועדה להבטיח עליונות צבאית. כולם נתפשו כמי ששייכים לאותו אתוס. את המקום הזה בתוך המערך החברתי רכש הממ״מ תוך כדי שהוא פועל, כמעט תמיד, מתוך מנגנוני המדינה ולמענה. אולם, גם בתקופה שבה נדמה היה שהסדר הזה יציב, היו בתוך הממ״מ קולות של אי-שביעות רצון. רבים הרגישו שהתמורה שהם מקבלים אינה משקפת את רמת ההשכלה שלהם או את תרומתם לחברה ולכלכלה. ההזדמנות לשינוי הגיעה באמצע שנות השבעים כאשר בעקבות מלחמת יום כיפור ב-1973 והמהפכה האיראנית ב-1979, זינקו מחירי הנפט, והכלכלות המערביות נקלעו למיתון מלווה באינפלציה. משבר זה הוביל לשורה של תהליכים - שחיקת מדינת הרווחה, קיצוצי תקציב, הורדת מיסים, ליברליזציה של המסחר, והפרטת השירותים הציבוריים - שפתחה עבור חלקים מהממ״מ פתח לעבוד בשכר גבוה יותר עבור תאגידים, בנקים וקרנות פיננסיות. משנות השמונים ואילך, קבוצות שונות בתוך הממ״מ מצאו את עצמן משתלבות באופן טבעי יותר ויותר בפרויקט הניאו־ליברלי. במסגרת זו, הפכו מגזרים מתוך הממ״מ לסוכנים פעילים של המהפכה הניאו־ליברלית. הם לא רק הרוויחו ממנה, הם גם הצדיקו אותה אידיאולוגית, דחפו לשינויים מוסדיים שיאפשרו את העמקת המדיניות, ושיווקו אותה לציבור הרחב כמופת של רציונליות וקדמה. זו הייתה עסקה שקטה של תועלת הדדית: ההון נזקק מהממ"מ לידע, שיטות ביצוע והצדקות ערכיות; הממ״מ קיבל בתמורה מההון מעמד, תנאים, ותחושת שליחות חדשה. ראשית, היא אפשרה לו לקבע את שליטתו בתחומים מרכזיים של חיי היומיום: כלכלה, משפט, חינוך, בריאות, תכנון ותקשורת. אנשי המעמד לא היו עוד רק מבצעים של מדיניות שקבעו פוליטיקאים כפי שהיה קודם לכן. בעידן המהפכה הניאו-ליברלית הם הפכו למתכננים, רגולטורים, ושותפים לפיתוח אסטרטגיות ארוכות טווח. שנית, הברית העניקה להם תנאים חומריים מועדפים: שכר גבוה יחסית, השקעות בקרנות ייעודיות, נגישות לדיור בשכונות נחשקות, והפרדה חלקית ממערכת השירותים הציבוריים. ולבסוף, היא חיזקה את תודעת השליחות: הממ״מ תפס את עצמו ככוח מרסן - ולעיתים מציל - בתוך שוק משתולל. כמעט כאילו השתלבו במערכת הניאו-ליברלית במטרה להגן עליה ועלינו מעצמה. עם הזמן, הישגים אלה התרגמו גם לשעתוק מעמדי בין-דורי: רכישת נדל״ן, השקעה בהון פיננסי, הזדמנויות חינוכיות לילדי המעמד, ושליטה בכניסה למקצועות דרך השכלה גבוהה ומבחני הסמכה; אבל הברית הזו גם יצרה פער פנימי וחשפה מתחים ישנים בתוך המעמד. מי הרוויח ומי נשאר מאחור? הממ״מ מעולם לא היה קבוצה הומוגנית. לכל אורך דרכו התקיים בו מתח פנימי - לפעמים סמוי, לפעמים גלוי - בין שני תתי־מעמדות: הטכנוקרטים מצד אחד, והאינטלקטואלים מצד שני. הטכנוקרטים - מהנדסים, רופאים, כלכלנים, אנשי מדעי הטבע וענפים יישומיים של מדעי החברה - נטו להזדהות עם מוסדות המדינה, להתעניין בשאלות של "איך" ולא של "למה", ולראות עצמם כשותפים טבעיים ליעדים הלאומיים של צמיחה, ביטחון וניהול תקין. לעומתם, האינטלקטואלים - אנשי מדעי הרוח והחינוך, סוציולוגים, עובדים סוציאליים, אנשי תקשורת וחוקרות משפט רדיקליות - נטו לבקר את המדינה, לתאר אותה כמיליטריסטית, היררכית או דכאנית, ולמקד את עיסוקם בזכויות, צדק וסולידריות. השונות הזו לא נעלמה כשהשליטה עברה מידי המדינה לידיו של ההון, אלא להפך. המהפכה הניאו־ליברלית רק העמיקה את הפער: בעוד שהטכנוקרטים הצליחו למנף את הכישורים שלהם בשוק - עובדי היי־טק, רופאים מומחים, עורכי דין בפירמות הגדולות, כלכלנים, ואנשי תקשורת ויחסי ציבור - הרי שהאינטלקטואלים הפסידו מהסדר החדש. מורים בפריפריה, עובדות סוציאליות, רופאי משפחה, מרצים מן החוץ במדעי הרוח והחברה, עובדי תרבות, אנשי ארגוני חברה אזרחית - כל אלה מצאו עצמם מול תנאים מתדרדרים, שכר נשחק, ואופק תעסוקתי מצטמצם. הם לא יכלו לתרגם את השכלתם לרווח בשוק הפרטי, משום שתפקידם - סיוע לאוכלוסיות מוחלשות, טיפוח חשיבה ביקורתית, עידוד אמפתיה ושותפות -לא זכה להכרה מצד בעלי ההון. ההון לא היה זקוק להם ולכן גם לא תגמל אותם. כך נוצר מצב טרגי: דווקא מי שראו את עצמם כחוליה האנושית, המוסרית והתרבותית של הממ״מ, נשחקו ראשונים. לאבחנה התעסוקתית הזו מצטרפת תופעה נוספת, שמחריפה את קווי השבר: דור שלם של צעירים משכילים שנכנסו אל שוק העבודה המקצועי ופגשו מציאות עגומה. רבים מהם הם צאצאים של חברי הממ״מ מדור הבייבי בום, אותם הורים שאימצו בהתלהבות את מהפכת ההפרטה והצביעו שוב ושוב למפלגות שקידמו אותה. בשיח העולמי, צעירים אלה, בני דור ה-Y וה-Z, מכונים בשם הפריקריאט (Precariat): מעמד מתהווה של עובדים חסרי ביטחון תעסוקתי, ללא קביעות, ללא תנאים סוציאליים, ולעיתים גם ללא הכרה מקצועית מלאה. בישראל, זה מתבטא למשל במרצה שמלמד בשתי אוניברסיטאות כדי לגמור את החודש, או במורה שמועסק דרך עמותה חיצונית וללא אופק תעסוקתי. הפריקריאט הוא הלב הפועם של הממ״מ־המפסיד. זהו חלק במעמד שלא רק נשחק אלא גם נבגד. וכשמצרפים לכך את מחירי הדיור, קריסת השירותים החברתיים, והיעדר כל אופק ציבורי לעתיד מקצועי יציב, ברור מדוע הפיצול הזה איננו רק כלכלי. הוא מזין תסכול פוליטי עמוק. ואז בא הימין חלק מהקולות הביקורתיים - במיוחד כאלה שנפלטו משורות האקדמיה, התקשורת והתרבות - מצאו את דרכם למפלגות הימין. שם הועמקה הביקורת הלגיטימית על השילוב בין ידע להון לכדי נראטיב בעל מאפיינים קונספירטיביים: סיפור על "אליטה מנותקת" שמונעת מהציבור לנהל את חייו ולממש את רצונו. האינטלקטואלים של הימין רכבו על תחושת התסכול הרווחת בקרב מעמד העובדים: התחושה שמוקדי הכוח סגורים בפניהם, ושגם אם ינצחו בבחירות, לא יוכלו לשנות דבר מהותי. הם הדגישו את שליטתו של הממ״מ במנגנוני קבלת ההחלטות, בשפה הציבורית, ברגולציה, באקדמיה ובמערכת המשפט. ובמקביל, הם תקפו את ההתמקדות של חלקים מהממ״מ בפוליטיקת זהויות: דרישה להבטחת ייצוג במוסדות, בלי התמודדות אמיתית עם מבני הכוח הכלכליים. אלא שייצוג, חשוב ככל שיהיה, לא שינה את העוול היסודי: חלוקה לא שוויונית של הון, רכוש ומשאבים הן בין קבוצות אתניות, והן בין המעמדות עצמם. כדי להבין מדוע היה קל לאינטלקטואלים הימנים להפוך את הממ"מ לדמון צריך לזכור דבר פשוט: המעמד הוא הפנים של הסמכות. לאורך השנים, שימש הממ״מ כמתווך בין המדינה לבין מעמד העובדים ובאותה מידה גם כמי שאוכף עליה משמעת: העובד הסוציאלי שמונע קצבה, התובע שמבקש עונש חמור, המורה שנוזף, האחות שצועקת בתור, כל אלו היו שליחי ציבור, אך גם נציגי מערכת. כל עוד הממ״מ ייצג מדיניות שוויונית וחי בתנאים דומים לאלה של קהל היעד שלו, סמכותו התקבלה. אך כאשר הפך למוציא לפועל של מדיניות ניאו־ליברלית, ולמתווך בין ההון לציבור, התהפכה התפיסה. הציבור הרחב אולי לא פוגש טייקונים או שרים ביום־יום, אך הוא פוגש את הממ״מ כל הזמן: בבית החולים, בבית המשפט, ובשידורי החדשות. המפגש הזה, שבו ידע וסמכות נתפסים ככוח שמופעל מלמעלה על חיי היומיום, הפך את הממ״מ ליעד קונקרטי לשנאה מעמדית. לא במקרה סימנו אינטלקטואלים מהימין את הממ״מ כמטרה. כפי שטוענים גם חוקרי הפוליטיקה של המומחיות בעולם, הכעס הציבורי מופנה פחות כלפי בעלי ההון ויותר כלפי אלה שטוענים לפעול בשם "המדע" או "הציבור", אך בפועל משמרים סדר חברתי מקוטב. בישראל, נראטיב זה קיבל ניסוח אידאולוגי מובהק בידי אינטלקטואלים ימנים כמו גדי טאוב ואבישי בן חיים. טאוב היה בין הראשונים שייבא לשיח המקומי את ההבחנה בין "ניידים" ל"נייחים": הראשונים הם אנשי הממ״מ: רב־לשוניים, קוסמופוליטיים, מעוגנים במוסדות הידע, המשפט והמדיה; ואילו השניים הם הציבור הרחב, השורשי, המקומי, שהודר מן המרכז לטובת רעיונות ליברליים מוסרניים. בן חיים, מצידו, סילף לצרכיו את המונח "הגמוניה" שהציע ההוגה הסוציאליסט אנטוניו גראמשי והפך אותו לאבחנה חדה בין "ישראל הראשונה" (שהיא בלשונו הממ״מ: מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה) לבין "ישראל השנייה" שהיא הציבור הפשוט, המזרחי, המסורתי, מודר מהשיח אך לא מהקלפי. התיאוריות הללו, למרות שלעיתים הצביעו על תסכולים אמיתיים, הסתירו מהתמונה את הגורם המרכזי: ההון. הן התמקדו באליטה המקצועית־תרבותית אך העלימו את כוחם של הטייקונים, הבנקים והתאגידים הבינלאומיים. בכך הן שירתו את מבני הכוח הכלכליים שהניעו את המהפכה הניאו־ליברלית. לא מפתיע, אם כן, ששני ההוגים זכו לחיבוק תקשורתי דווקא בערוצי הטלוויזיה שבבעלות ההון. אלא שטאוב ובן־חיים אינם מקוריים במיוחד. רעיונותיהם הם עיבודים פוליטיים מקומיים של תפיסות שנוסחו כבר בשיח האמריקאי והאירופי ורק הועתקו אל ההקשר הישראלי כדי להסביר דרכו את הקרע החברתי. המתחים שהם ניסחו - בין הממ״מ לבין הציבור, בין מוסדות ידע לבין תחושת הדרה - אינם ייחודיים לישראל. במילים אחרות: לא מדובר רק בשבר ישראלי, אלא במשבר גלובלי. אירועים כמו המשבר הפיננסי של 2008, מגפת הקורונה של 2020, והמהפך האלקטורלי בארצות הברית של 2024, הפכו את הסדק בין הממ״מ למעמדות האחרים לקרע פוליטי גלוי. לא שבר, משבר המשבר הפיננסי של 2008 היווה נקודת מפנה עולמית ביחסים שבין הציבור הרחב לבין המעמדות המקצועיים־מנהליים. אם לאורך העשורים שקדמו לו נתפסו מומחים - כלכלנים, משפטנים, עיתונאים, וביורוקרטים - כמי שמוסמכים לנהל את הכלל בזכות הכשרתם ויושרתם, הרי שלאחר קריסת הבנקים, ההתפוררות של ההבטחות הניאו־ליברליות, ומדיניות ההצלה של המוסדות הפיננסיים על חשבון הציבור, האמון באנשי המקצוע התמוטט. הציבור לא האשים רק את הבורסות והבנקים אלא גם את מי ש"חתמו על העסקה", ייעצו לממשלות, וסיפקו את הנרטיב: המומחים עצמם. תחושת הניכור כלפי הממ״מ הפכה לאבן יסוד בפוליטיקה הפופוליסטית של העשור שלאחר מכן. השנאה כלפי האליטות המקצועיות - שנתפסו כמשתפי פעולה עם ההון, או לפחות כמי ששתקו בזמן אמת - התגלמה בארועים כמו ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות של 2016, והמשאל על פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי (גם הוא ב-2016) שהסתיים בניצחון הבדלנים הבריטיים ובברקזיט. מגפת הקורונה של 2020 לא יצרה את הסנטימנט האנטי־ממ״מי אך העמיקה והחריפה אותו באופן חסר תקדים. בעיני רבים ממעמד העובדים, הקורונה חשפה את הפער המעמדי בין מי שיכול היה להסתגר בבית, לאפות לחם, לצפות בנטפליקס ולכתוב טורי דעה, לבין מי שנאלץ להמשיך לארוז בשר, למסור חבילות ולעבוד בסופרמרקט. הממ״מ - שניהל את המשבר ברמה הרגולטורית, התקשורתית והמדיניותית - נתפס כמי ששמר על עצמו היטב, בזמן שאחרים נחשפו לוירוס. התחושה בקרב מעמד העובדים הייתה שהממ״מ מדבר בשם "המדע", "האחריות" ו"השוויון", אך בפועל נהנה מפריבילגיה של מרחק והגנה והותיר את הסיכון לאחרים. כך הפכה הקורונה, בעיני רבים, לרגע שבו השנאה לממ״מ הפכה מוחשית. בתוך ההקשר הזה, כהונתו השנייה של טראמפ הפכה למערכה ישירה נגד הממ״מ. הוא לא הסתפק בניקוי פוליטי של הדרג המקצועי, אלא ערער על עצם הרעיון של מומחיות, של אובייקטיביות, של שיקול דעת מוסדי. אלפי עובדי מדינה פוטרו, ומוסדות כמו מערכות המדע, המשפט, התקשורת והאקדמיה הפכו למטרות להפחתת תקציבים וערעור לגיטימציה. המודל שגיבש טראמפ הדהד באופן מטריד את מה שעשה אילון מאסק בטוויטר. לאחר שרכש את הפלטפורמה, פיטר מאסק כ-80% מהעובדים, בטענה שכולם ניתנים להחלפה באינטליגנציה מלאכותית. בצעד סמלי במיוחד, מאסק פיטר את צוות ניטור התוכן, הקבוצה שתפקידה היה לאזן בין חופש ביטוי לאחריות ציבורית. במובן זה, טוויטר הפכה למעבדה ניסיונית: פלטפורמה שבה הממ״מ מוחלף, מושתק, ומאבד לגיטימציה. מאסק לא הסתפק בפיילוט טכנולוגי. כשמונה ליועץ מיוחד לנשיא טראמפ והועמד בראש "המחלקה לייעול ממשלתי", הפך את הרעיון הזה לאסטרטגיה לאומית. לפי רוב ההערכות, מאסק קיצץ למעלה מ-210,000 משרות פדרליות. דפוס הפעולה הזה של מאסק - האיש העשיר בעולם - משדר מסר ברור: מבחינתו של ההון, הברית עם הממ"מ הסתיימה. היא מילאה את תפקידה ההיסטורי ונמצא לה תחליף טכנולוגי. בישראל, הדינמיקה הזו קיבלה ביטוי מקומי ייחודי. רק שנה לאחר פרוץ המשבר הפיננסי, חזר בנימין נתניהו לשלטון (2009), ובשנים שלאחר מכן בנה את עצמו בהדרגה כ"לוחם באליטות". על אף הרקע הכלכלי-אמריקאי שלו, וקשריו הענפים עם הממסד הפיננסי והתקשורתי, בחר נתניהו לאמץ רטוריקה אנטי-ממ״מית. מערכת המשפט, התקשורת, והאקדמיה - כולם הוצגו ככוחות שמבקשים לשלוט בציבור ולהצר את ריבונותו. כך, כבר ב-1999, בעיצומה של מערכת הבחירות, אמר נתניהו: "האליטות האלה, מה שקוראים אליטות, הם שונאים את כולם, הם שונאים את העם, הם שונאים את הספרדים, שונאים את הרוסים, שונאים כל מי שלא הם, כל מי שלא אצלם, האתיופים, הספרדים, הרוסים, כולם. אנחנו אספסוף גאה". שנים לאחר מכן, עם הגשת כתבי האישום נגדו, חזר על ניסוחים אלה והאשים (2020): "גורמים במשטרה ובפרקליטות [ש]חברו יחד לעיתוני השמאל, אני קורא להם חבורת "רק לא ביבי", כדי לתפור לי תיקים מופרכים והזויים..." המסר היה ברור: נתניהו מגלם את רצון העם מול ממסד מתנשא שמי שמאייש אותו הוא הממ״מ. העמדה הזו הוקצנה עוד יותר לאחר 2020, כאשר גם בישראל התגברו הקולות שראו באנשי בריאות הציבור, שופטי בג"ץ, יועצים משפטיים, גנרלים, ואפילו טייסים בחיל האוויר, לא "שומרי סף", אלא חלק ממה שכונה על ידי הימין הפופוליסטי האמריקאי "הדיפ סטייט": רשת מדומיינת של פקידים ואנשי מקצוע שנתפסת כמי שחוסמת את רצון הרוב ופועלת לשמר את שליטתה מאחורי הקלעים. ההדהוד בין הסנטימנט האמריקאי לישראלי היה מיידי, ובמובנים רבים עדיין בעיצומו. ממשלת הימין הנוכחית רק החריפה את המתקפות על הנציגות הבכירה של הממ"מ במנגנוני השלטון - בפרקליטות, בבג"ץ, בתקשורת ובשב"כ - והגבירה את מאמציה לפטר את נציגי הממ"מ מעמדות מפתח. בשונה ממאסק, המבקש לצמצם את עצם קיומו של המנגנון הממשלתי, הממשלה הישראלית שואפת למלא אותו באנשי שלומנו - לא אחת חסרי כל ניסיון מקצועי - במטרה להחליף את עקרון האוטונומיה המינהלית בשליטה פוליטית ישירה. המתקפה הנוכחית מעידה על בדידותו הנוכחית של הממ״מ בעידן פוליטי משתנה. מעמד העובדים שונא אותו וההון אינו רוצה עוד בשירותיו. אבל המשבר גם פותח פתח לחשוב מחדש על תפקידו הממ"מ. האם יוכל לשרוד על ידי בניית ברית חדשה-ישנה עם מעמד העובדים על בסיס אינטרס משותף? מה עושים עכשיו? אולי כדאי להתחיל מהשאלה הפשוטה: איך בונים משהו אחרי שכל היסודות מתערערים? אם רוצים לחדש את הקשר בין המעמד המקצועי-מנהלי לבין מעמד העובדים, לא מספיק לדבר על ערכים או על סולידריות כללית. צריך לחשוב על פרויקט פוליטי שיש לו גם תשתית כלכלית משותפת, גם מוסדות שיחברו בין הקבוצות, וגם שפה חדשה שתאפשר להן לראות את עצמן באותה קואליציה. השלב הראשון הוא גיבוש מדיניות אוניברסלית - כזו שפונה לכל שכבות העבודה, ללא אפליה וללא מבחני הכנסה, ומבוססת על זכות ולא על צדקה. חינוך חינם מגיל אפס ועד סוף התואר הראשון; מערכת בריאות ציבורית אחידה וללא מסלולים פרטיים מקבילים; פרויקט חדש של דיור ציבורי שלא מיועד רק לנזקקים, אלא פתוח גם למעמד העובד הרחב; כל אלו הם צעדים שיכולים לאחד אינטרסים בין טכנאים לאקדמאים, בין עובדות סוציאליות לאחיות, בין מרצים לפרמדיקים. לא מתוך חמלה, אלא מתוך הבנה ברורה: זהו אינטרס מעמדי משותף. אבל מדיניות לבדה לא תספיק. צריך גם לבנות מחדש מוסדות של ייצוג. איגודים מקצועיים שמאחדים לא רק את המומחים אלא גם את עובדי השטח באותו תחום - כמו אחיות, רופאים, ואנשי ניקיון במערכת הבריאות - יכולים להפוך לבסיס לכוח פוליטי חדש. גם מודלים של שיתוף ציבור - קואופרטיבים קהילתיים וועדי שכונות - יכולים לייצר תחושת בעלות ומעורבות שמעבר להצבעה אחת לארבע שנים. אבל כדי להציע תכנית פוליטית ריאלית ולא רק חזון ערכי, צריך להכיר בעובדה: ניסיונות דומים כבר נעשו גם בישראל וגם בעולם. הם לא הצליחו. הקשת הדמוקרטית המזרחית, לדוגמה, הציעה שילוב ייחודי בין שיח זהות מזרחי לבין מאבק על מדיניות חלוקתית, אך לא הצליחה להתבסס כתנועה עממית רחבה או כפלטפורמה פוליטית אלקטורלית. החיבור בין מפלגות העבודה וגשר בשנת 2019 ייצג ניסיון מלא תקווה, אך ריק מתוכן. הוא לא הציע סדר יום כלכלי מגובש, לא הציג תשתית מוסדית שתאפשר שותפות אמיתית, ובוודאי לא דיבר בשפה מעמדית שתוכל לגעת בעומק הפערים החברתיים. גם בעולם נרשמו ניסיונות שאפתניים אך מוגבלים. ברני סנדרס בארה"ב וג׳רמי קורבין בבריטניה ניסו לגבש ברית בין הממ"מ לבין מעמדות עובדים מוחלשים. שניהם הציעו מדיניות אוניברסלית רדיקלית ושיח סוציאליסטי אמיתי. אך שניהם נבלמו בידי מנגנוני המפלגות המסורתיות (הדמוקרטים והלייבור בהתאמה), סומנו כאיום על "המרכז", והודרו מהשלטון. אפשר לפרש את הכישלונות האלו כהוכחה שהפרויקט הפוליטי שמבקש לחבר מחדש בין הממ״מ לבין מעמד העובדים הוא בלתי אפשרי. אולי הפיצול ביניהם עמוק מדי. אולי הזהויות התרבותיות - הסנוביות של הממ״מ והחשדנות ההיסטורית של המעמדות העובדים כלפיו - חזקים מדי מכדי לאפשר איחוד מעמדי. אבל אפשר גם לראות בהם ניסיונות שהקדימו את זמנם. ניסיונות אמיצים, חלקיים, שצמחו בתוך תקופה שבה הממ״מ עדיין היה בטוח בעצמו: מעמד יציב יחסית, עם תחושת עליונות מקצועית, ומידה לא מבוטלת של שייכות לסדר הקיים. היום, התנאים השתנו. הממ״מ כבר לא בטוח. הוא נשחק, נשפט, ומותקף, ויש לו הרבה פחות להפסיד. הברית שהיתה לו עם ההון קרבה אל סופה. האוטונומיה המקצועית שלו הולכת ומתמוססת; מוסדותיו מאבדים אמון ציבורי; התנאים התעסוקתיים של חלקים הולכים וגדלים מהמעמד מתקרבים לאלה של מעמד העובדים שהוא חשש מלהשתייך אליו. דווקא מתוך המשבר הזה, עשויה לצמוח נכונות חדשה לשוב אל ברית ישנה שנשברה. הפעם, אולי, מתוך ענווה, מתוך הכרה הדדית, ומתוך ההבנה שהמאבק לצדק חברתי לא יתחולל לא בשם הערכים, אלא בשם האינטרסים. גיא לרון הוא מרצה וחוקר במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. עריכה: ענת זלצברג להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 80 פרק מספר גיא לרון מרצה וחוקר במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר

ראיון עם פרופסור דני פילק על ההקשר הבינלאומי של תכנית הייצוב, מלידת הניאו ליברליזם , דרך ההפיכות הניאו ליברליות בדרום אמריקה ועד העברת התכנית. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו ראיון 2 - דני פילק שתפו: ניהול וסכסוך PREMIUM 10 במרץ 2022 ראיון 2 - דני פילק ניהול וסכסוך PREMIUM 00:00 / 01:04 ! להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 2.8 פרק מספר ניהול וסכסוך PREMIUM סדרת פודקאסטים על המדיניות הבטחונית והכלכלית של ממשלות ישראל. כל עונה מספרת סיפור פוליטי רחב על אירוע מרכזי בהיסטוריית המדינה. למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר

מה הם כרטיסי המזון שהבטיחה מפלגת ש"ס בקמפיין הבחירות שלה, למי הם יועילו, ומי יישארו רעבים? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו רעבים לשינוי שתפו: קריאת השכמה PREMIUM 16 בנובמבר 2022 רעבים לשינוי קריאת השכמה PREMIUM 00:00 / 01:04 מה הם כרטיסי המזון שהבטיחה מפלגת ש"ס בקמפיין הבחירות שלה, למי הם יועילו, ומי יישארו רעבים? להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 469 פרק מספר קריאת השכמה PREMIUM פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר

דני גיגי דמיין בשבילנו מדיניות דיור שמעמידה במרכז את הצרכים שלנו ולא את הרווחים של בעלי ההון פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו קורת גג כזכות יסוד ודיור ללא מטרות רווח רצינו לדמיין מדיניות דיור שמעמידה במרכז את הצרכים שלנו ולא את הרווחים של בעלי ההון, אז דני גיגי דמיין אחת בשבילנו. אבל לא חייבים לחלום כשאפשר פשוט ללמוד מאירופה – וגם מניסיון העבר של ישראל שתפו: דני גיגי 4 במאי 2023 קורת גג כזכות יסוד ודיור ללא מטרות רווח דני גיגי 00:00 / 01:04 עד לאחרונה, משבר הדיור היה אחת הבעיות הקשות ביותר שהתמודדנו איתה. במשך עשורים, מעמד הביניים והמעמדות הנמוכים נאנקו תחת מחירי הדיור הגבוהים. אבל היום, בשנת 2030, סוף סוף אפשר לברך על ניצחונו של הציבור הישראלי כשהממשלה החדשה מיישמת צעדים שאפתניים בתחום הדיור. ראשית, היא חוקקה את חוק יסוד זכויות חברתיות, שעיגן בין היתר את הזכות הבסיסית לקורת-גג. היה זה השלב הראשון בחילוץ שוק הדיור מ"מלתעות" בעלי ההון. וחשוב מכך: החוק אילץ את המדינה לטפל בבעיית הדיור גם במקומות שבהם אין רווח, אבל יש חובה מוסרית לדאוג לקורת-גג יציבה ובטוחה. השלב השני היה הקמת גופים חזקים ללא מטרות רווח, שלקחו על עצמם את משימת הבנייה והניהול של שוק הדיור החדש, תוך התבססות על עיריות ועמותות או על מודלים קיימים, כמו חברת "עמיגור" של ההסתדרות הציונית. בהמשך, הבטחנו הקצאה נאותה של קרקעות ותקציבים באמצעות חקיקה, שקבעה ש-60% מהקרקעות שמשווקות על ידי רשות מקרקעי ישראל יוקצו לדיור ציבורי ודיור ללא מטרות רווח. קבענו שכל פרויקט בנייה חדש יכלול הקצאה דומה. ואם זה לא מספיק, מדיניות הדיור החדשה של ישראל 2030 קובעת שחצי מההכנסות של רשות מקרקעי ישראל ממכירת קרקעות בשוק הפרטי יוקצו לבנייה ולתחזוק של דיור ציבורי. כל זה קרה כשהציבור הישראלי הבין שמחירי הדיור אינם תוצאה של כוחות הטבע. כבר כמעט שכחנו, אך במשך שנים הצליחו בעלי ההון להשתלט על שוק הדיור ולהתנהל כמונופול דורסני. הם לא עשו זאת לבדם. פוליטיקאים הבטיחו במשך שלושה עשורים ש"השוק החופשי" יוביל להורדת מחירים. בפועל, הממשלות שלהם רק קידמו את הקרטל של הבנקים ויזמי הנדל"ן על הקרקעות, בעודי אזרחי ישראל ממעמד הביניים והמעמדות הנמוכים הופקרו מאחור. במהלך העשורים האלה, כללו תכניות הדיור של הממשלות את אותה המדיניות בדיוק בלי יוצא מן הכלל – העברת קרקעות לבנקים וליזמי הנדל"ן. זה נעשה במודלים שונים תחת שמות נוצצים, אך בסופו של דבר התוצאה הייתה זהה: קרקעות ששייכות לכולנו הועברו לידי היזמים והבנקים, שגלגלו את העלויות לרוכשי הדירות ומכרו דירות במחירים מופקעים. כך היזמים התעשרו, הבנקים הרוויחו הון עתק וקופת המדינה המשיכה לגדול. אבל לסיפור הזה היה מפסידים: הרוב הגדול אזרחי ישראל, שלא היה להם מספיק כסף בשביל לרכוש דירה בעצמם. אזרחים אלה כללו משקי בית ממעמד הביניים עם משכנתאות מנופחות שהגיעו לפשיטת רגל, וחסרי הדירה שלא יכלו אפילו לחלום על דירה משלהם, בעוד הם בקושי מצליחים לעמוד בתשלומי השכירות המופקעים. בשלב מסוים, נמאס לאזרחי ישראל להיות בצד המפסיד של המשוואה. הם הבינו שהם לא סובלים מ"משבר" דיור, אלא ממדיניות מכוונת שנועדה להיטיב עם בעלי ההון בישראל. ההבנה הזאת הייתה גם המפתח לפתרון, מכיוון שאם הבעיה היא מדיניות ממשלתית – הפתרון חייב לעבור דרך מעבר למדיניות אחרת. במקום "נדל"ן" – התחלנו לדבר על קורת-גג. במקום "רווחים" – דרשנו דיור חברתי ללא מטרות-רווח. אמרו לנו שזה "חזון דמיוני", אבל הזכרנו להם שלא רק שזה מה שקורה בעולם – אלא שמדיניות דומה הונהגה ממש פה, בשנותיה הראשונות של המדינה. במדינות אירופה מבינים כיום את מה שהישראלים הבינו מאוחר מדי, ומתמקדים בפתרונות דיור מחוץ לשוק: לא סיוע בשכר דירה בשוק הפרטי, אלא דיור ציבורי. לא הטבות ליזמים ולבעלי ההון – אלא תמיכה בדיור ללא מטרות רווח המנוהל על ידי עמותות, עיריות ורשויות מקומיות. אחוז הדיור הציבורי באירופה עומד על 12% מסך כל הדירות (לעומת 2% בישראל), בנוסף למודלים רבים נוספים של דיור מסובסד ללא מטרות רווח (שכלל אינם קיימים אצלנו). אוסטריה היא דוגמה למדינה כזאת: 60% מהדירות בה הן ללא מטרות רווח, ו-20% הן דירות ציבוריות בניהול המדינה. אלה בדיוק הפתרונות הדרושים גם כאן. דמיינו שבישראל היו 300 אלף יחידות דיור ציבורי – השוות ל-12% מסך הדירות, כמו הממוצע באירופה. דמיינו היו עוד מאות אלפי דירות ללא מטרות רווח כנהוג במדינות רבות. במצב כזה – לא יהיה עוד "משבר דיור". מחירי הדיור יוכלו להמשיך לטפס, אך לכולם תהיה שמורה הזכות המעוגנת בחוק לקורת-גג, והממשלה תצטרך לדאוג שהיא אכן תמומש. מדינת ישראל כבר הוכיחה בעבר שהיא יודעת להנהיג פרויקטים שאפתניים של בנייה ציבורית ודיור ציבורי נרחב. לשם בדיוק אנחנו צריכים לחזור: מדיניות שמציבה יעדים חברתיים, לוקחת את המושכות לידיה ומבטיחה שתהיה קורת-גג לכל האזרחים. ככה ייראה הניצחון שלנו. דני גיגי דמיין את ישראל 2030 במסגרת פרויקט "תמונת ניצחון" . ערך: אילון טוהר. להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 6 פרק מספר דני גיגי דני גיגי הוא מנכ"ל פורום הדיור הציבורי, ארגון-גג של קבוצות אזרחיות הפועלות לשיקום הדיור הציבורי ככלי מרכזי בצמצום העוני הרב-דורי. למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר

בעקבות מקרה גזענות, יובל בראיון עם מירא הסונא על החוויה כערבייה בישראל במקום העבודה ובלימודים. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו עבודה ערבית שתפו: קריאת השכמה PREMIUM 12 בדצמבר 2021 עבודה ערבית קריאת השכמה PREMIUM 00:00 / 01:04 ! להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 332 פרק מספר קריאת השכמה PREMIUM פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר

האם אפשר גם לאהוב בנים וגם את הקב"ה? פרק למנויות.ים על חרדיות קווירית עכשווית פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו יהדות, יהודים וקוויריות האם אפשר גם לאהוב בנים וגם את הקב"ה? פרק למנויות.ים על חרדיות קווירית עכשווית שתפו: תולדות המיניות PREMIUM 31 באוגוסט 2023 יהדות, יהודים וקוויריות תולדות המיניות PREMIUM 00:00 / 01:04 למה הומופוביה מזוהה עם חרדיות בפוליטיקה הישראלית של היום, ומאיפה בא השיק הטווינקי של החסידים? הקולקציה החסידית של גוטייה: https://www.tabletmag.com/sections/arts-letters/articles/chai-fashion להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 10.1 פרק מספר תולדות המיניות PREMIUM הפודקאסט שמוציא את ההיסטוריה מהארון (או לא... זה מורכב). ענת זלצברג ודותן ברום מלרלרות על היסטוריה קווירית ותרבות פופולרית. למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר

פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו פרק 4 - בחזרה לכיבושי יהושע שתפו: סגולה 17 באוקטובר 2025 פרק 4 - בחזרה לכיבושי יהושע סגולה 00:00 / 01:04 בפרק דביר ורועי יספרו על כמה מבני ישראל שעוד לא מיצו את הקונספט של כיבושי יהושע, ועל כמה פלסטינים שמתגוררים בסמוך לקברו אבל דווקא די מיצו. פודקאסט על מאחורי הקלעים של המקומות הקדושים בחבל הארץ המסובך הזה. רועי קלייטמן ודביר ורשבסקי ממובילי השמאל האמוני בשיחה על אמונה, פוליטיקה ומקומיות. הפודקאסט הוא חלק ממערך התקשורת ״רוזה מדיה״. להאזנה: שימו לב: ההאזנה לפרקים היא דרך פלטפורמות ההאזנה השונות בלבד - ולא דרך האתר. לתמיכה מוזמנים לכתוב לנו במייל rosamedia@standing-together.org או בוואטסאפ: 050-9469545 4 פרק מספר סגולה פודקאסט על מאחורי הקלעים של המקומות הקדושים בחבל הארץ המסובך הזה. רועי קלייטמן ודביר ורשבסקי ממובילי השמאל האמוני בשיחה על אמונה, פוליטיקה ומקומיות. למי קראתם נימבי? למי קראתם נימבי? נשים חרדיות בונות כוח מלמטה נשים חרדיות בונות כוח מלמטה מה עוד יש לנו לאבד? מה עוד יש לנו לאבד? הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. הדרך מטמטום לרוע קצרה מתמיד. התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית התמונה הגדולה היא סיפוח הגדה המערבית הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר הכפרים הבלתי מוכרים - נעים להכיר