עד לאחרונה, משבר הדיור היה אחת הבעיות הקשות ביותר שהתמודדנו איתה. במשך עשורים, מעמד הביניים והמעמדות הנמוכים נאנקו תחת מחירי הדיור הגבוהים. אבל היום, בשנת 2030, סוף סוף אפשר לברך על ניצחונו של הציבור הישראלי כשהממשלה החדשה מיישמת צעדים שאפתניים בתחום הדיור. ראשית, היא חוקקה את חוק יסוד זכויות חברתיות, שעיגן בין היתר את הזכות הבסיסית לקורת-גג. היה זה השלב הראשון בחילוץ שוק הדיור מ"מלתעות" בעלי ההון. וחשוב מכך: החוק אילץ את המדינה לטפל בבעיית הדיור גם במקומות שבהם אין רווח, אבל יש חובה מוסרית לדאוג לקורת-גג יציבה ובטוחה.

השלב השני היה הקמת גופים חזקים ללא מטרות רווח, שלקחו על עצמם את משימת הבנייה והניהול של שוק הדיור החדש, תוך התבססות על עיריות ועמותות או על מודלים קיימים, כמו חברת "עמיגור" של ההסתדרות הציונית. בהמשך, הבטחנו הקצאה נאותה של קרקעות ותקציבים באמצעות חקיקה, שקבעה ש-60% מהקרקעות שמשווקות על ידי רשות מקרקעי ישראל יוקצו לדיור ציבורי ודיור ללא מטרות רווח. קבענו שכל פרויקט בנייה חדש יכלול הקצאה דומה. ואם זה לא מספיק, מדיניות הדיור החדשה של ישראל 2030 קובעת שחצי מההכנסות של רשות מקרקעי ישראל ממכירת קרקעות בשוק הפרטי יוקצו לבנייה ולתחזוק של דיור ציבורי.

כל זה קרה כשהציבור הישראלי הבין שמחירי הדיור אינם תוצאה של כוחות הטבע. כבר כמעט שכחנו, אך במשך שנים הצליחו בעלי ההון להשתלט על שוק הדיור ולהתנהל כמונופול דורסני. הם לא עשו זאת לבדם. פוליטיקאים הבטיחו במשך שלושה עשורים ש"השוק החופשי" יוביל להורדת מחירים. בפועל, הממשלות שלהם רק קידמו את הקרטל של הבנקים ויזמי הנדל"ן על הקרקעות, בעודי אזרחי ישראל ממעמד הביניים והמעמדות הנמוכים הופקרו מאחור.

במהלך העשורים האלה, כללו תכניות הדיור של הממשלות את אותה המדיניות בדיוק בלי יוצא מן הכלל – העברת קרקעות לבנקים וליזמי הנדל"ן. זה נעשה במודלים שונים תחת שמות נוצצים, אך בסופו של דבר התוצאה הייתה זהה: קרקעות ששייכות לכולנו הועברו לידי היזמים והבנקים, שגלגלו את העלויות לרוכשי הדירות ומכרו דירות במחירים מופקעים. כך היזמים התעשרו, הבנקים הרוויחו הון עתק וקופת המדינה המשיכה לגדול.

אבל לסיפור הזה היה מפסידים: הרוב הגדול אזרחי ישראל, שלא היה להם מספיק כסף בשביל לרכוש דירה בעצמם. אזרחים אלה כללו משקי בית ממעמד הביניים עם משכנתאות מנופחות שהגיעו לפשיטת רגל, וחסרי הדירה שלא יכלו אפילו לחלום על דירה משלהם, בעוד הם בקושי מצליחים לעמוד בתשלומי השכירות המופקעים.

בשלב מסוים, נמאס לאזרחי ישראל להיות בצד המפסיד של המשוואה. הם הבינו שהם לא סובלים מ"משבר" דיור, אלא ממדיניות מכוונת שנועדה להיטיב עם בעלי ההון בישראל. ההבנה הזאת הייתה גם המפתח לפתרון, מכיוון שאם הבעיה היא מדיניות ממשלתית – הפתרון חייב לעבור דרך מעבר למדיניות אחרת. במקום "נדל"ן" – התחלנו לדבר על קורת-גג. במקום "רווחים" – דרשנו דיור חברתי ללא מטרות-רווח.

אמרו לנו שזה "חזון דמיוני", אבל הזכרנו להם שלא רק שזה מה שקורה בעולם – אלא שמדיניות דומה הונהגה ממש פה, בשנותיה הראשונות של המדינה. במדינות אירופה מבינים כיום את מה שהישראלים הבינו מאוחר מדי, ומתמקדים בפתרונות דיור מחוץ לשוק: לא סיוע בשכר דירה בשוק הפרטי, אלא דיור ציבורי. לא הטבות ליזמים ולבעלי ההון – אלא תמיכה בדיור ללא מטרות רווח המנוהל על ידי עמותות, עיריות ורשויות מקומיות. אחוז הדיור הציבורי באירופה עומד על 12% מסך כל הדירות (לעומת 2% בישראל), בנוסף למודלים רבים נוספים של דיור מסובסד ללא מטרות רווח (שכלל אינם קיימים אצלנו). אוסטריה היא דוגמה למדינה כזאת: 60% מהדירות בה הן ללא מטרות רווח, ו-20% הן דירות ציבוריות בניהול המדינה.

אלה בדיוק הפתרונות הדרושים גם כאן. דמיינו שבישראל היו 300 אלף יחידות דיור ציבורי – השוות ל-12% מסך הדירות, כמו הממוצע באירופה. דמיינו היו עוד מאות אלפי דירות ללא מטרות רווח כנהוג במדינות רבות. במצב כזה – לא יהיה עוד "משבר דיור". מחירי הדיור יוכלו להמשיך לטפס, אך לכולם תהיה שמורה הזכות המעוגנת בחוק לקורת-גג, והממשלה תצטרך לדאוג שהיא אכן תמומש. מדינת ישראל כבר הוכיחה בעבר שהיא יודעת להנהיג פרויקטים שאפתניים של בנייה ציבורית ודיור ציבורי נרחב. לשם בדיוק אנחנו צריכים לחזור: מדיניות שמציבה יעדים חברתיים, לוקחת את המושכות לידיה ומבטיחה שתהיה קורת-גג לכל האזרחים. ככה ייראה הניצחון שלנו.

דני גיגי דמיין את ישראל 2030 במסגרת פרויקט "תמונת ניצחון".

ערך: אילון טוהר.