מתישהו, סביב שנת 2023, הצלחנו לעצור את ריצת האמוק אל הסוף.  עד אז העיקרון הבלתי מעורער של הכלכלה היה הצמיחה - מדינה צומחת נחשבה למדינה בריאה ומשגשגת, וללא צמיחה המדינה הייתה במיתון, ואפילו במשבר כלכלי. אבל על מנת "לצמוח" מדי שנה, היינו צריכים להגדיל כל הזמן את היקפי הפעילות הכלכלית שנמדדה: ליצור עוד סחורות – נשק, מחשבים, מסטיקים או כרטיסי ברכה. זה היה היינו הך אם הסחורות היו לצורכי מלחמה או שלום, ריפוי או הריגה. כתוצאה, גדלה טביעת הפחמן שלנו ללא הפוגה והעמיקה את הקיטוב בין החברות ש"צמחו" לאלו ש"לא צמחו". מרילין וורינג, כלכלנית פוליטית ואשת חזון, לימדה אותנו כבר לפני חצי מאה שמדדי הצמיחה שלנו לוקחים אותנו אל התהום. אוצר טבע שנותר בשלמותו לא מגדיל את הצמיחה, בעוד שחיסולו השיטתי, כמו במקרה של ים המלח, למשל, מעיד על שגשוגה של החברה.  ובתוך אלו, פרקטיקות שחיוניות לחיינו – דאגה, ביטול זמן נעים עם חברות, ללוות אדם המבקש הדרכה בעיר שזרה לו, להכין מרק לבת משפחה מקוררת - כל הפעולות הקטנות שאנו עושים, ובעיקר עושות, במהלך היום, לא רק שאינן נרשמות במדדי הצמיחה המקובלים, אלא שהן הופכות למעמסה כשאנו מבקשות לשרוד את השיטה הכלכלית הקיימת. צריך לומר, לאורך השנים נשחקה היכולת שלנו לבטא אהבה באמצעות פעולות בלתי תכליתיות, ובעיקר באמצעות פעולות שלוקחות זמן. 

אבל הצלחנו לעצור. האלימות הגואה, מופעי האקלים הקיצוניים ושותפות פמיניסטית נדירה בין נשים, ובמיוחד בין נשים פלסטיניות ומזרחיות, קוויריות ואחרות, הביאה יחד גם את יתר חלקי החברה לשבת מסביב לשולחן, ולהסכים ביחד להאט. האטנו את הכלכלה, שמנו תקרה לאפשרות לצבור הון, שיתפנו פעולה עם קבוצות ברחבי המזרח התיכון ובעולם ויצרנו אלטרנטיבות. הבנו שבעשורים הבאים האתגרים האקלימיים יהיו אלו שיניעו את המהלכים באזורנו. יותר מתמיד, נצטרך לעבוד יחד כדי להבטיח את אפשרות קיומנו - את היכולת לגדל מזון, לשתות מים, לנשום אויר. 

עבודה יחד דורשת אמון – ועל אמון צריך לעבוד. כדי לאפשר אמון, היינו צריכים לאמץ פרוצדורות מדינתיות שימנעו צבירה גדולה מדי של כוח בידי בעלי אינטרסים אידיאולוגיים או חומריים. התחלנו מלהפריד את הדת מהמדינה. זה נעשה חשוב במיוחד עקב השתלטות של מגמות מיסיונריות שמיסדו בדתות השונות את ההיבטים הכוחניים במקום את אלו שמעניקים משמעות ומאפשרים כבוד לזולת. המשכנו בהפיכת המדינה למדינת כל אזרחיה, כדי להבטיח שלא תהיה השתלטות על אוכלוסיות בשם רעיונות לאומיים. בנינו פרוצדורות שאיפשרו שותפות אזרחית בתהליכי קבלת החלטות. אבל עתיד אפשרי רק עם הכרה בעבר. לכן, הקמנו ועדות אמת ופיוס ברחבי הארץ וקבוצות שסבלו מדיכוי רב שנים זכו סוף סוף להכרה. ידענו שלא נוכל לדבר על צדק בלי לדבר קודם על הכרה בדיכוי ובפריבילגיה, הכרה בהיסטוריה המשותפת שלנו, שהייתה רוויה באלימות, לא רק בין פלסטינים ויהודים, אלא גם בין מזרחים ואשכנזים, גברים ונשים, סטרייטים וקווירים, שחורים ולבנים, ועוד ועוד ועוד. ואנחנו ממשיכות/ים ללמוד כל הזמן איך לאפשר לתרבויות וזיקות לאומיות שונות לחיות יחד במסגרת המשותפת לכולנו. אנחנו לומדות/ים מחדש איך לדבר, ותוך כדי כך, נולד "אנחנו" חדש שמבוסס על זיקה למסגרת משותפת זו. "אנחנו" שלא תובע מאיתנו את כל כולנו ולא משעבד אותנו לטובת מיעוט או רוב כלשהו.

אחד הצעדים שקידם אותנו מאד בניסיון להאט את הכלכלה היה להבין שזהות מקומית – עירונית, כפרית או מחוזית – היא לא דבר של מה בכך, ושיש להשקיע בכלכלה מקומית ובפוליטיקה מקומית. בעשורים הבאים הפוליטיקה החשובה ביותר תתרחש ברמה המקומית, ולכן פיתחנו תכניות ללימוד אזרחות שעוסקות לא רק ביחסים שבין האזרח/ית למדינה, אלא גם ביחסים עם הרשויות המקומיות, ובאופנים שונים של בניית קהילה מיטיבה. כל שנה שעוברת אנחנו מגלות מחדש עד כמה פוליטיקה פמיניסטית של דאגה מסייעת לנו להפוך לחברה עם זמן פחות לינארי, כזה שפחות ממהר לגלות את הסוף. פירוק הבעלויות הקולקטיביות של מעטים על משאבי קרקע עצומים אפשר לנו, בתורו, לפתור את בעיית הדיור, שהפך בר השגה לכולן/ם, תוך צמצום יכולתם של יחידים לשלוט על נתחים גדולים בשוק. הבנייה הירוקה התבררה אף היא כזולה יותר, ושיכוני דיור משותפים מכילים עתה אפשרויות חימום וצינון שעושות שימוש מזערי באנרגיה מזהמת.

יצורים אנושיים שונים זה מזה, והצרכים שלהם שונים ומגוונים. לכן היה לנו חשוב ליצור אפשרויות מגוונות לבניית קהילה, ובעיקר, את התנועה החופשית בין הקהילות השונות. המרחבים הציבוריים חזרו להיות שייכים לכל, ויותר לא ניתן היה לקהילה אחת בלבד לשלוט במרחב זה. האינטרסים השונים, קיבלו מקום במרחב זה על סמך קריטריונים שנבנו בקונצנזוס בתהליך ארוך ומייגע, אבל מועיל ומיטיב. החופש לנוע בין קהילות היה קריטי במיוחד עבור נשים ולהטב"ק, אבל למען האמת, חופש זה נחוץ לכולן/ם. במסע החיים הארוך, זהות יכולה להשתנות, להתפתח, להעמיק או להתרחב, ולאפשר את זה – זה גם חלק מהאחריות החברתית שלנו. 

כתוצאה מכל התהליכים הללו, המשק החל להאט, במובן הכי טוב של המילה, ואנחנו, כולנו כחברה, קיבלנו עוד זמן. זמן ביומיום – ליצור יחסים, לדאוג לעצמנו, לטפל בזולת – וזמן למשאבי הטבע להחלים, לאויר להתנקות, לחברה להתארגן לתוך כלכלה פמיניסטית. קיבלנו זמן להכיר בעוולות שעשינו, ובעוולות שנגרמו לנו, ולתכנן ביחד את הפעולות שיאפשרו צדק וריפוי.  

יאלי דמיינה את ישראל של 2030 במסגרת פרוייקט "תמונת נצחון".

עריכה: יעל דרייר-שילה.