אסון האקלים כבר כאן. לא צריך ועדת מומחים או מכון אקלים כדי לדעת שחם יותר בארץ. מאז 1950 הטמפרטורה הממוצעת בישראל עלתה ב-1.5 מעלות, מה שמגביר את תופעות איי החום העירוני, מקשה על משפחות לשלם חשבונות חשמל מוגדלים, מסכןפועלות ופועלים שעובדים בחוץ ומזיק לחקלאות. יבש יותר בארץ ואנחנו עדים ליותר שרפות, לפחות מים במקורות המים ולהתייבשות קרקע וצומח. פני הים עולים, החופים שלנו מצטמצמים ומצוקי החוף פחות יציבים. ואירועי מזג אוויר קיצוניים כמו שיטפונות, הצפות וגלי חום הופכים תדירים יותר.

אבל אפשר להירגע! ועדת השרים לחקיקה אישרה בשבוע שעבר, ב-12.9, חוק אקלים אחרי חודשים של גניזה. אז זהו, שיש כמה סיבות לדאגה. ראשית, יעדי הפחתת הפליטות שהחוק מציב הם נרפים ולא נותנים מענה אמיתי לסכנה. לפי החוק, עד 2030 ישראל תצמצם את פליטות גזי החממה שלה ב-30% ביחס לרמת הפליטות של 2015. באיחוד האירופי וברוב המדינות המפותחות היעדים נעים בין 50% ל-55%. חמור מכך, החוק לא מגדיר מנגנוני פיקוח ולעומת זאת מקנה סמכות לממשלה לשנות את היעדים ולסכל אפילו את ההתקדמות ליעדים הבלתי שאפתניים הללו "בכפוף לאינטרסים חיוניים". זהו חוק בלי שיניים ובלי מנגנוני ענישה למזהמים הגדולים. החוק לא כולל אפילו קריטריונים לזיהוי אותם מזהמים וחסרים בו מנגנונים שמוכרים מחוקי אקלים חלולים פחות, כמו חוק האקלים של נורווגיה: חלוקת אחריות, תקציב ומיסוי על פליטות.

בלי המנגנונים הללו, בלי מידע מוצק ועם שורה של ועדות, מועצות ומכונים שיוקמו במסגרתו, ברור שלא עומדת מאחורי "חוק האקלים" הכרה בדחיפות הטיפול מהשורש באסון האקלים. ואכן, הממשלה הסבירה כי חקיקת החוק נועדה לאפשר את השתתפותה של ישראל בוועידת האקלים שתתקיים בדובאי בנובמבר 2023 וההשתתפות בה מחייבת חקיקת אקלים. שני אשכנזי מ"כלכליסט" אף העלתה השערה כי החוק אושר בחופזה לקראת הצטרפותה של השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, לנסיעת ראש הממשלה לעצרת הכללית של האו"ם בארה"ב, כדי שזו תוכל להשתתף בכנסים שדורשים ממשתתפיהם "צעדים שאפתניים" להתמודדות עם המשבר. מהתמונות של השרה סילמן בכנסים השבוע נראה שהיא מרוצה מאוד מתוצאותיו של חוק האקלים, אבל לנו, שלא נסענו איתה, נותר לתהות איך הוא בעצם תורם לנו.

השילוב בין חוק נרפה וחסר שיניים למוטיבציה של ריצוי גופים בין-לאומיים מעיד על אי הבנה עמוקה בקרב הממשלה של האינטרסים החיוניים האמיתיים לטיפול בהשלכות אסון האקלים על חיינו: האינטרסים של הציבור. אסון האקלים כבר משפיע על כל אחד ואחת מאיתנו. לפי יוזמת הגרין ניו דיל לישראל, חזית משותפת לעומדים ביחד, למגמה ירוקה ולכוח לעובדים, "ככל שהמשבר יתגבר, אנו צפויים לעוד ועוד תופעות הרסניות, שכל אחת מהן, כמו שקרה בתקופת הקורונה, יכולה לשתק את הפעילות הכלכלית, לפגוע בענפים שלמים ולגרור הוצאות עצומות לצורך שיקום תשתיות ושיקום המשק. גם הלחץ על מערכות הבריאות והרווחה הציבוריות צפוי לגבור. מי שיפגעו הכי קשה – וכבר נפגעים – הם אלו מאיתנו שמשתייכים לאוכלוסיות המוחלשות, שמסתמכות יותר על אותן מערכות. לאחר מכן ניפגע כולנו. אף אחד לא יהיה חסין להשפעות המשבר."

במבט גלובלי, 90 חברות ענק אחראיות לשיעור מדהים של שני שלישים מהשינוי האקלימי. גם בישראל, המזהמים ידועים וברור מה הפתרונות צריכים להיות - גם לפני ועדת המומחים שחוק האקלים מקים. משבר האקלים הוא לא רק משבר סביבתי, אלא גם חברתי, כלכלי ופוליטי. ובהתאם לכך, השינוי הנדרש כולל מעבר לאנרגיות מתחדשות, עצירת הניצול ההרסני של משאבי הטבע העומדים לרשותנו, סגירת תעשיות מזהמות ונצלניות, הבטחת מים, אוויר נקי וחשמל במחיר שווה לכל נפש לכלל האזרחים. זאת, לצד היערכות והסתגלות להשלכות המשבר בהיבטים של רשתות ביטחון לעובדים, השקעות ציבוריות בתשתיות, יצירת מערכת בריאות ציבורית איתנה ועוד. את כל אלה, האו"ם לא יתבע בשבילנו. המשימה הזו מוטלת לפתחנו, הציבור. עלינו להתארגן ולדרוש את שינוי השיטה לא בשביל לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים או להתקבל לכנסים נוצצים - אלא כדי לשמור על עצמנו.

ד"ר שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה ופעילה במעגל האקלים של עומדים ביחד

עריכה: סתו גרסטל