כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז הטבח המזוויע של ה-7.10, ובאיחור גדול, השאלה "מה הלאה?" מתחילה לצוף בשיח הציבורי. לדבר על שלום אחרי הרוע שפגשנו ב-7.10, נראה אולי תמים, מנותק, או הזוי. אבל עובדה אחת, עיקשת, לא מאפשרת פשוט לבטל את האפשרות הזו: ה-7.10 התרחש על רקע עשורים של מדיניות ישראלית שמהותה הייתה מניעת הקמה של מדינה פלסטינית וחתירה שלא לסיים את הסכסוך. ה-7.10 נתן לנו הצצה לעתיד שמצפה לנו אם נמשיך באותה מדיניות עיקשת.

ישראלים יוכלו לחיות בביטחון רק עם סיום הסכסוך. רק במצב שבו רוב גדול של ישראלים ורוב גדול של פלסטינים תומכים בחיי שכנות של שני העמים זה לצד זה, כאשר בעיות, קשיים, וסכסוכים נפתרים באמצעות הסכמים והסדרים. זה מצב שבו המחנה שתומך בהשמדה או גירוש טוטלי של הצד השני, או זה שתומך באלימות ככלי לפתרון בעיות, בשתי החברות, יהיה זניח וחסר השפעה מבחינה פוליטית, כך שהרוב הגדול יוכל למנוע מאותו מיעוט להוציא לפועל את תכניותיו האלימות. אמנם "סיום הסכסוך" יוכל להתרחש רק בעוד שנים רבות, אך כדי שחזון זה יתממש יש להתחיל לפעול לכך כבר היום. לכן, בטור הנוכחי אתחיל דיון בשאלה "מה ישראל צריכה לעשות עכשיו כדי לקרב אותנו לסיום הסכסוך?".

חשוב להקדים ולומר, שאין פתרון קסם. אין שום טריק בשרוול הממשלה שיאפשר לתושבי עוטף עזה לחזור לגור בבתיהם בביטחון בטווח הזמן המיידי. לא תמרון קרקעי ולא רצועת ביטחון, לא חיסול סינוואר ולצערנו, גם לא חתירה להסכם שלום. אף אחת מהאופציות הללו לא יספקו ביטחון מוחלט בטווח זמן של שנים בודדות. ביטחון במובן שתושבי עוטף עזה דורשים בצדק, כפי שכל אזרחי ישראל דורשים בצדק, יוכל להגיע רק בטווח זמן של עשורים. האחריות שלנו היא שבשנת 2050 תושבי עוטף עזה, יחד עם תושבי עזה, יוכלו לדבר על הסכסוך בזמן עבר.

תנועת השלום מול מחנה האלימות

ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם בפוליטיקה הפלסטינית וגם בזו הישראלית, יש שני זרמים פוליטיים עיקריים: תנועת השלום ומחנה האלימות. תנועת השלום, הישראלית והפלסטינית, מכירה בכך שבין הים לנהר חיים יהודים ופלסטינים שלא הולכים לשום מקום, ומתוך הכרה זו מבקשת לעצב את החיים המשותפים הללו באמצעים פוליטיים, בהסכמים והסדרים. מחנה האלימות, בכל אחת משתי החברות, הכריע שכל השטח בין הים לנהר שייך רק "לנו" ובאמצעים אלימים יש לחסל או לגרש את העם השני. גם בחברה הישראלית וגם הפלסטינית, אחוז מסוים מהאוכלוסיה דבק בעמדה פוליטית עקרונית של קידום השלום או קידום מלחמה, ללא קשר לנסיבות או אירועים. אבל הרוב המוחלט של בני האדם משנים את עמדתם בהתאם להתרחשויות בעולם. לכן, כמות האנשים שחברים בתנועת השלום או במחנה האלימות של ארצם משתנה תדיר. 

הנציג הבולט ביותר של מחנה האלימות הפלסטיני הוא תנועת החמאס, בעוד שהנציג הבולט ביותר של מחנה האלימות הישראלי הוא תנועת ההתנחלות. המפלצתיות של הטבח של ה-7.10 אמנם מראה את השפל שאליו מחנה האלימות הפלסטיני הגיע, אך במהותו הוא איננו שונה מזה הישראלי. האויב המשותף של החמאס ושל המתנחלים הוא הרשות הפלסטינית, בהיותה גוף שהכיר במדינת ישראל ומוכן להגיע לפשרות והסדרים על מנת לחיות לצידה בשלום. המתנחלים מנסים לקבע בשיח הציבורי את המוסכמה שהרשות הפלסטינית והחמאס זהים, אך זהו שקר. כדי להבין מי מהארגונים הוא חלק מתנועת השלום ומי חלק ממחנה האלימות, מספיק להתבונן ביחס שלהם כלפי אזרחים ישראלים שמגיעים בשוגג לאדמתם – בעוד שחמאס לקח בשבי את אברה מנגיסטו והישאם א-סייד במשך כמעט עשור לצורך עסקת חילופי שבויים עתידית, הרשות הפלסטינית מחזירה אזרחים כאלה לישראל במסגרת התיאום הביטחוני עם צה"ל.

בעשורים האחרונים ממשלות הימין התמודדו עם מחנה האלימות הפלסטיני באמצעות אלימות נגדית. שוב ושוב פוליטיקאים וגנרלים הבטיחו שאמצעי האלימות יחלישו ואף יחסלו את ההתנגדות האלימה לישראל. שוב ושוב שמענו "החמאס הוכה קשות", "הרגנו אלפי מחבלים", "האויב מורתע", "הבטחנו שקט לשנים קדימה". אבל בעשורים האלה הביטחון שלנו רק הלך והורע. הדינמיקה שהסכסוך מציג לנו היא שהפעלת אלימות רק מחזקת פוליטית את מחנה האלימות הנגדי. 

כוח מול אלימות

כוח פוליטי של דמות ציבורית, מפלגה, או תנועה נשען על אמון ותמיכה של מאסות של בני אדם. אנחנו אומרים על מנהיג או תנועה שהם חזקים מבחינה פוליטית כאשר יש להם לגיטימציה ציבורית ליזום מהלכים ולשנות באופן משמעותי את העולם המשותף. מתוך התמיכה הציבורית בהם, המנהיג או התנועה יכולים להשתמש בתמיכה הזו כדי לעצב את העולם הציבורי באופן שמוסכם על הרבים. אלימות, לעומת זאת, יכולה להסתפק במעטים. אדם בודד עם אקדח, למשל יגאל עמיר, יכול לכפות על ההמונים את רצונו. החלשים, אלה שאינם מצליחים לגייס את הרבים, הם אלה שפונים לאלימות.

בשנות ה-90 תנועות השלום הישראלית והפלסטינית היו תנועות חזקות. הן נשענו על פופולריות עממית משמעותית שנתנה להן לגיטימציה לבצע פשרות כואבות. אבל כנגד הכוח הפוליטי שלהן, המחנה הנגדי השתמש באמצעי אלימות כדי לדכא את התהליך. בחברה הישראלית, הכוונה המוצהרת של האלימות שצמחה מתנועת המתנחלים, שכללה את רצח רבין וטבח מערת המכפלה, הייתה לסכל את תהליך השלום. מחנה האלימות הפלסטיני הוציא לפועל פיגועים נוראיים. השימוש באלימות הצליח להרוס את הכוח הפוליטי של תנועות השלום, שהתמיכה בהן ירדה לשפל.

השימוש באלימות כלפי הצד השני בסכסוך מחליש את התמיכה בפתרון הסכסוך באמצעות הסכמים. כאשר צד אחד סופג אלימות, מחנה האלימות מיד מצהיר: "רואים? אמרנו לכם שאין עם מי לדבר!". אם נחשוב על עצמנו, לאחר ה-7.10, נראה שהתגובה של ישראלים רבים עוקבת אחרי הדפוס הזה בדיוק: גם שמאלנים רבים תמכו, ועדיין תומכים, בהפעלת אלימות כלפי חמאס והעזתים. התגובה הצפויה בצד הפלסטיני היא "רואים? הישראלים רק רוצים להשמיד אותנו!", שרק תחזק עוד את התמיכה בהתנגדות אלימה לישראל. באופן פרדוקסלי, השימוש האדיר באלימות כלפי החמאס בעזה מחזק את מחנה האלימות הפלסטיני. גם אם בסופו של דבר חמאס, כגוף שלטוני וצבאי בעזה, ימוטט – האם לא יישארו בעזה עוד עשרות אלפים שיהיו מוכנים למות "למען המולדת"? האם, בהיעדר חמאס, אותם עשרות אלפים לא יתארגנו במסגרת ארגונים אחרים כדי להוציא לפועל פיגועים או לירות רקטות על ישראל? חיסול החמאס לא יחסל את מחנה האלימות הפלסטיני – להיפך, הוא יחזק אותו.

האלטרנטיבה לחיזוק מחנה האלימות היא חיזוק תנועות השלום; ואת זה עושים לא באמצעות אלימות, אלא באמצעות שכנוע. קוראי הטור הם רובם אזרחי ישראל וככאלה יש באפשרותם לדבר ולשכנע אזרחים ישראלים אחרים. אך היות וישראלים לא חולקים גוף פוליטי עם הפלסטינים בגדה ובעזה, אין להם אפשרות לדבר עם הפלסטינים ולשכנע אותם לתמוך בשלום. הדרך היחידה שפתוחה בפני כל צד כדי לחזק ולהרחיב את תנועת השלום של הצד השני, היא באמצעות פוליטיקה ממוסדת ורשמית. תנועות השלום בשתי החברות זקוקות להנהגה פלסטינית וישראלית שיתניעו תהליך שהכיוון המוצהר שלו הוא הסכם שלום. כאשר ישראלים יראו שהנהגה פלסטינית פועלת בשטח כדי למגר סוכני אלימות פלסטיניים, לעמוד בהסכמים עימה, ולפתור בעיות וקשיים באמצעות מילים והסכמים – זה כשלעצמו מהווה גורם משכנע עבור ישראלים לסמוך על הפלסטינים ועל התהליך. אותו דבר יקרה בצד השני – עצם קיומה של ממשלה ישראלית שפועלת למגר אלימות של מתנחלים נגד פלסטינים, שנזהרת בהפעלת אלימות צבאית נגד פלסטינים, וגם כן פועלת לפתור בעיות באמצעות הסדרים – עצם המעשים הללו יהוו גורם משכנע עבור הציבור הפלסטיני ששלום הוא אפשרי ורצוי.

מחקרים תומכים בקביעות הללו: כאשר הסכם שלום הוא תהליך שקורם עור וגידים והצלחתו נראית ממשית – בין אם זה מול הפלסטינים, מצרים או ירדן – הציבור הישראלי תומך בו, ומחנה השלום הישראלי נהיה כוח משמעותי שלא ניתן להתעלם ממנו. בחברה הפלסטינית, סקרים מראים תמיכה גדולה בשלום עם ישראל בתקופות שהסכם כזה היה אופציה ריאלית (למשל, בסקר מ-1993 בזמן תהליך אוסלו), בעוד שהם מראים צניחה בתמיכה בו, ועלייה בתמיכה בהתנגדות אלימה, בתקופות של מלחמה (למשל, בסקר מ-2014 לאחר צוק איתן).

מדיניות הביטחון של ישראל צריכה לשאוף להחלשה פוליטית של מחנה האלימות הישראלי והפלסטיני. להביא את החמאס וארגוני האלימות האחרים לעמדה חסרת כוח, שולית, וחסרת השפעה בזירה הפלסטינית, וכתמונת מראה, להביא גם את תנועת המתנחלים לעמדה חסרת כח, שולית, וחסרת השפעה, בפוליטיקה הישראלית. הדרך לשם לא עוברת בהריגת כל חמאסניק, או כליאה של כל מתנחל. החמאס, כמו המתנחלים, הוא תנועה משמעותית בפוליטיקה של עמו. אי אפשר פשוט להעלים אותו מהמפה הפוליטית, אבל יש צורך להחליש ולבודד אותה פוליטית. מדינת ישראל אמנם לא יכולה לקבוע עבור הפלסטינים במי לתמוך, אבל לפעולותיה בשטח יש השפעה אדירה על עמדותיהם. אסיים את הטור עם הצעות קונקרטיות לפעולות ישראליות שיקרבו אותנו לסיום הסכסוך.

אז מה עושים עכשיו?

הדבר הדחוף ביותר שעלינו לעשות הוא להגיע לעסקה מול החמאס להחזרת כל החטופים בתמורה לעצירת המלחמה. שני צדדי העסקה תורמים לביטחון הישראלי ועל שניהם כתבתי כאן, וכאן: החזרת החטופים נדרשת כדי לשקם את הסולידריות הישראלית ועצירת המלחמה נדרשת כדי להפסיק לחזק את מחנה האלימות הפלסטיני. שנית, יש לפנות התנחלויות מבודדות, על מנת להסיט כוחות צה"ל רבים משמירה על ההתנחלויות לשמירה על יישובי עוטף עזה. שלישית, יש להסכים להצעה האמריקאית-מצרית שנמצאת כבר על השולחן ולה הסכים אבו-מאזן: כניסה של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה בתמורה להוצאת כל חיילי צה"ל מהרצועה והתנעה של תהליך שלום. היות וחמאס יישאר בעזה עם כניסת הרשות, במסגרת הסכם כזה, ישראל צריכה לתמוך בחיזוק ועיבוי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית אשר יתמודדו עם פעילי חמאס ותנועות אחרות שינסו לסכל את התהליך. הציפייה שההתמודדות עם מחנה האלימות הפלסטיני תתבצע ע"י הרשות הפלסטינית היא אותה ציפייה שגורמי אכיפת החוק המצריים יתמודדו עם איומים מצריים על ישראל. בסופו של דבר, הצורך הביטחוני הישראלי הוא הסכם שלום עם מדינה פלסטינית חזקה ומתפקדת, שמחזיקה במונופול על השימוש באלימות ומקיימת מערכת אכיפת חוק שמסוגלת לעצור ארגונים פלסטיניים חתרניים.

הדרך לשם מתחילה ממש עכשיו: ככל שהרשות תתפס כגורם שמקדם את העצמאות הפלסטינית, כך הכוח הפוליטי שלה יגדל, והיכולת שלה להתמודד עם מחנה האלימות הפלסטיני תגדל. אמנם לישראל יש השפעה על התהליך – הקמת מדינה פלסטינית יכולה להגיע רק במסגרת תיאום עם ישראל והחלטה ישראלית לסיים את הכיבוש – אך בוודאי שהמצב איננו תלוי רק בישראל. הגורמים הפלסטיניים הם שחקן שעליו אין לישראל שליטה. יחד עם זאת, יש סיבה לאופטימיות זהירה. ראשית, הרשות הפלסטינית, שהוקמה בהסכמי אוסלו, הראתה חוסן מרשים ושרדה תהפוכות משמעותיות: האינתיפאדה השנייה, מותו של יאסר ערפאת, ההתנתקות, השתלטות חמאס על עזה וכל הסבבים האלימים בין ישראל לעזה. שנית, כבר מעל 20 שנה שהרשות הראתה את מחוייבותה לשמור על הסדרים עם ישראל, והתיאום הביטחוני בין צה"ל למנגנוני הביטחון הפלסטיניים נשאר רציף כמעט לחלוטין במשך כל התקופה. שלישית, בניגוד לשיח הרווח בישראל, הרשות גם פועלת בשטח כדי להתמודד עם ארגונים חתרניים – ההתמודדות האחרונה הייתה כנגד הארגון האלים "גוב האריות" בשכם, שפירוקו הושג בעיקר בשל מעצרים שביצעו מנגנוני הביטחון של הרשות, עד שלבסוף בכירים ופעילים בארגון הסגירו את עצמם לרשות.

בזירה הפנים-ישראלית, עלינו להחליף את הממשלה הנוכחית, שהיא הנציגה הבולטת ביותר למחנה האלימות הישראלי. עלינו להגביר את הקול האזרחי שתומך בהסכם שלום; לפעול לפינוי התנחלויות ושימוש במנגנוני אכיפת החוק בישראל כנגד מבצעי פשעים בגדה; להסיט כוחות צה"ל משמעותיים משיטור אוכלוסיה אזרחית בגדה לשמירה על הגבולות של ישראל – כל אלה צעדים שמקדמים את הביטחון הישראלי בכך שהם מהווים מעשים משכנעים עבור פלסטינים שתמיכה בהסדרים ובהסכמי שלום היא אפשרית ורצויה.

אין פתרון קסם לסכסוך, ואין שום צפי שהמדיניות שאני מציע כאן תפתור את כל הבעיות בין-לילה. מדיניות הביטחון של הימין השאירה אותנו בתוך ביצה טובענית של אלימות שרק גוררת אותנו עוד ועוד פנימה. מחנה האלימות הפלסטיני והישראלי, ינסו להמשיך לגרור אותנו פנימה: ארגונים פלסטינים ימשיכו לנסות להוציא לפועל פיגועים; מתנחלים ימשיכו להצית מהומות בהר הבית ולהשתמש במנגנוני המדינה להשתלטות על אדמות פלסטיניות. ביטחון ישראלי יגיע כאשר מערכת אכיפת החוק הישראלית תעצור את מחנה האלימות הישראלי, וכאשר הרשות הפלסטינית תפעל לעצור את מחנה האלימות הפלסטיני. עלינו להתחיל לקדם את המציאות הזו כבר היום כדי שילדינו יזכו לחיות בביטחון.

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה. תוכלו לפגוש אותו באסיפת השלום והשוויון של תנועת עומדים ביחד ביום שישי ה-2.2, ולהשתתף בחיזוק הדרך שהוא מציע לבניית תנועת השלום.