top of page

הי, שם

שתפו:

"לא היה שבריר שנייה שחשבתי שיהיה פה משפט צדק"שני פייס
00:00 / 01:04

שני פייס

שני פייס

מערכת מגזין רוזה

מערכת מגזין רוזה

10.4.24

שתפו:

"לא היה שבריר שנייה שחשבתי שיהיה פה משפט צדק"

"לא היה שבריר שנייה שחשבתי שיהיה פה משפט צדק"שני פייס
00:00 / 01:04

ביום שלישי שעבר, 2 באפריל 2024, לאחר ארבע שנים ושמונה חודשים, זוכה מאשמת גרימת מוות ברשלנותקצין המשטרה שירה למוות בסלומון טקה, בן 18 במותו, בגן משחקים שכונתי בקרית חיים. בני משפחתו של טקה נכחו במשפט לכל אורכו, גם בדיונים שנערכו ללא תרגום, כשאין באפשרותם להבין את הנאמר. רק בהקראת גזר הדין הם לא יכלו לעמוד, ויצאו מהאולם. ימי, אחותו של סלומון, זעקה בבית המשפט בחיפה את תגובת המשפחה: "עכשיו לשוטרים יש אישור להרוג ילדים". ד״ר שולה מולא, ממקימות הארגון "אימהות על המשמר", מרצה וחוקרת חינוך נגד גזענות ופעילה חברתית שליוותה את המשפחה בכל שנות המשפט, מסבירה בראיון ל"רוזה מדיה" מדוע המשפחה והפעילים סבורים שלא נעשה צדק.


מולא מוטרדת מההתעלמות הציבורית מפסק הדין, ומסבירה שהמלחמה היא לא של המשפחה או של יוצאי אתיופיה, אלא מלחמה על מערכת שמשרתת את הצדק ומגינה על זכויות האזרח. "היו לשוטר הרבה הזדמנויות לצאת מהתקרית בלי ירי ובכל זאת השופט זיכה אותו, ולא רק שהוא זיכה אותו אלא גם המליץ למשטרה להקל על הוראות הפתיחה באש כששוטר חש מאוים. זה נכון ששוטר יכול לחוש מאוים מולנערים שחורים אבל הוא יכול לחוש מאוים גם מול מפגינים נגד הממשלה, ערבים או חרדים. לאלימות יש נטייה לגלוש ובכל זאת המשפט ופסק הדין הזה נשארו כאילו ב'כפר' האתיופי. אחרי הגלישה של המכת"זיות והאלימות המשטרתית להפגנות נגד הממשלה, איך לא נלמד השיעור שאלימות גולשת מקבוצה לקבוצה? זה הטבע שלהם. בימים אלה, כשהמדינה שטופה בקריאה לדמוקרטיה ולצדק חברתי, נקודות העיוורון עדיין חוסמות את היכולת להבין את הפוטנציאל, שתמיד מתממש, בהעברה של פרקטיקות דיכוי מקבוצה לקבוצה", היא אומרת.


המשפחה הגיבה בחריפות על פסק הדין. הופתעתם?

"לא עלה בדעתי שתהיה הרשעה. הגישה של השופט, זאיד פלאח, הייתה ברורה כבר מההתחלה, כשהוא פתח את הדיון. הוא יצר מסגור. הוא הסתכל על המשפחה ועלינו הפעילים, ואמר: 'שלא תחשבו שיעזרו לכם מחאות והפגנות. אני עושה את העבודה שלי, אני יכול לזכות ויכול להאשים אותו, ושום דבר שתעשו לא יעזור'. זה היה מאוד חריף ופוגעני. חיות קראה לו ונזפה בו. זו הייתה בעצם הצהרה, מסיבת עיתונאים לא רשמית. אז הבנתי שהוא מדבר מתוך דעה קדומה על הקהילה ועל ההפגנות שקיימנו. זה היה ברור שהוא מזהיר אותנו. והוא גם היה מאוד קר ומנוכר ולא מכבד ולא אמפתי למשפחה". 


במה זיהית חוסר אמפתיה כלפי המשפחה?

"לקח זמן עד שהוא נתן להם את הזכות להבין מה הוא אומר כי לא היה מתורגמן. בשלב מסוים הוא ביקש נוכחות של מתורגמן והודיע באולם שהוא לא היה מחויב לכך, הדגיש שזו מחווה. זו הייתה אולי נקודת מפנה בהחלטה שלו להיות בן אדם, זה סימל שינוי קטן. אבל עדיין, בעת כל הדיון בהוכחות הוא נתן לסנגור להגיד מה שהוא רוצה, להשמיץ את סלומון שוב ושוב ולהשחיל כל מיני אמירות שמטילות אחריות ועבריינות ועוד האשמות שלא היו לו הוכחות לגביהן. הסנגור היה זורק את זה לאוויר והשופט לא התקומם. במשך כל הזמן היו עיתונאים בחדר. ראיתי איך נבנה נרטיב שבו השוטר היה קורבן לקבוצה של עבריינים ולכן הוא מלווה בשומרים, ונכנס תמיד מאיפה שנכנסים עצורים, מאחור. למה? כי הוא בסכנה מהמשפחה, מ'העדה'. הסנגור דיבר כל הזמן על 'העדה', אמר שזה תיק פוליטי שלא היה אמור להגיע לבית משפט.


"ראיתי איך הוא גבה את העדויות של עדים שטענו שהוא לא היה צריך למות. הייתה שכנה שהעידה שהיא שמעה את היריות ולא פינו אותו מהר, לא הגישו לו עזרה. היו מצלמות שנעלמו. ראיתי איך השופט התייחס אליהם כעדים, איך הוא כעס על הנערים שהעידו כי הוא הרגיש שהם משקרים. אבל הוא לא כעס על השוטרים ששמענו שהם משקרים. היחס המזלזל לנערים היה מאוד מאוד כואב. גם אם אתה חושב שהם משקרים, אל תוסיף זלזול על המצב הזה.


"הוא גם האריך בעדים. כל עד שהסנגור ביקש, הופיע. לפעמים שעות על שעות. הסנגור טרחן באופן בלתי רגיל. גם זה היה חלק מהטכניקה: למשוך. היה איזה שיתוף פעולה כזה, הבנה שהתיק הזה צריך לקחת שנים, ולהידחות עשרות פעמים.

"הדיון בהוכחות הסתיים לפני שנה. אם אכפת לך מהקצין ואכפת לך מהמשפחה אתה פשוט מכריע. הוא משך. גם בתוך התקופה הזו הוא דחה פעמיים. ואז המשפט הגיע לזמן שהתעייפנו, הקהילה התעייפה, הלב של הציבור נמצא במקום אחר. לכוחות הביטחון יש הרבה אוהדים. הרבה שוטרים נפלו בשבעה באוקטובר.


"אני חושבת שגם אם אני טעיתי בהערכה של הזיכוי, גם אם הוא היה חושב להרשיע אותו על ירי בניגוד להוראות או לזכות אותו רק בעקבות הבעיות בראיות שנאספו, הוא לא יכול היה לעשות את זה עכשיו. הוא לא יכול להאשים שוטר עכשיו, במיוחד כשעל כף המאזניים צדק של נער אתיופי שמיוחסת לו התנהגות בשכרות ובסמים. זה עלה בכל דיון. מול זה – שוטר וכוחות הביטחון. אנחנו לא מדברים על צדק, אלא על אינטרסים ועל מהלך פוליטי סביב מה חשוב, מה ראוי, מה כדאי, מי ראוי, למי ראוי שתהיה זכות לצדק. הצדק הוא לא מוחלט, לא שייך לכולם. הצדק הוא יחסי, ובתוך היחסיות הזו, גם אם הוא לא חשב לזכות אותו, בעת כזאת הוא לא היה מעז לזכות אותו כי משמעות הזיכוי היא פגיעה בממסד, בהגמוניה ובמערכות שלה. כל זה מצטבר. לרוב הטיה גזענית היא מוסווית, זו הייתה הטיה זועקת באולם בית המשפט".


"כולנו, אתיופים ולא אתיופים, מרגישים שלמדנו המון ממשפחת טקה"


מה גרם לך להיות מעורבת במשפט?

"הרצח של סלומון טקה היה שונה מבחינתי מכל האירועים שקדמו לו. חמישה חודשים לפני כן היה את המקרה של יהודה ביאדגה (מתמודד נפש יוצא אתיופיה מבת ים, שנרצח בידי שוטר. ש"פ), גם זה היה מזעזע. השוטר עשה וידוא הריגה כשהוא יכול היה לירות בו ברגל. גם אירוע גזעני, ובכל זאת לא הרגשתי שהלב שלי מדמם. כאבתי, טענתי טיעונים.  עם סלומון זה הרגיש כאילו השמיים נפלו לי על הראש, כאילו לקחו ממני את מעט התקווה  - פחדתי שזה עלול להיות דפוס, לא טעות של שוטר אחד אלא הנחת עבודה של מערכת שעושה היררכיה בין קבוצות ובין אנשים, בין אלו שראויים לחיות לאלו שלא ממש. זה היה מאוד מפחיד.  זה קרה בשכונה, שוטר שהתערב בקטטה בין ילדים ובכזו קלות ירה ירי חי כדי לטפל בקטטה או בהתגרות כלפיו. הקלות בה שלף נשק מספרת על הנחה עמוקה שמדובר בנערים שחורים שלגביהם מותר להשתמש בנשק. כאילו הנוכחות שלהם, כשהם מתגודדים ביחד ומתנהגים בצורה מתריסה, היא סיבה לרוץ בלי לפחד להרוג.


"אמרתי: 'על זה אני לא נשארת בבית', ויצאנו למחות כל ערב בכמה מוקדים, מול תחנות המשטרה. הייתה החלטה להגיש כתב אישום. אולי זו אפילו הייתה יוזמה של המשפחה. סלומון הוא הילד שלהם אבל הסיפור הוא שלי. הם הרגישו את זה לגמרי. ומהיום הראשון הייתי שם, והפכתי להיות כמו משפחה. אנחנו ממש משפחה. וכל דיון, לא משנה מה היה לי לעשות, נסעתי למרות שלא האמנתי בשופט ובתהליך. מה שהחזיק אותי זה הרצון להיות איתם. להיות איפה שהם רוצים להיות. אם הם רוצים להיות בבית משפט, אהיה איתם. 


"הגישה של האבא חיזקה אותי – איש עם תעצומות נפש ושכל בהיר, לא נאיבי, גם הוא ידע שלא יהיה צדק. הוא כל הזמן אמר, 'אני לא מאמין, סלומון לא יחזור, אני בא בשביל הילדים האחרים'. כשהוא אמר את זה, חשבתי, זה טיעון ממש מקודש, לעשות הכול כדי שדבר כזה לא יקרה שוב. ואיך הוא חיבק את כל מי שבא, והפך אנשים לא אתיופים שליוו אותו לבני ובנות ברית. אנשים לא באו לבית המשפט, הם באו להיות איתם. והוא כל הזמן היה ער לזה ומלא בהכרת הטוב ובהכרת תודה בתוך כל זה. ותמיד מאופק. אף פעם לא התפרצו. הכי קשה היה כשאימא של סלומון כמעט התעלפה. אי אפשר היה להחזיק את זה, והם החזיקו מעמד והחזיקו את כולם. חשבתי, 'מה אני אתפרץ, כשהם מאופקים?' הם הראו לנו איך מתנהלים ואיך אפשר להמשיך כשהכול גמור וחתום".


לאורך השנים, הפוסטים שלך ושל הפעילים האחרים ציירו משפחה חזקה ומעוררת כבוד רב.

"משפחת טקה עלתה לישראל חמש שנים לפני שזה קרה. האבא נכה. האימא עובדת בבית חולים, מנקה. היא  מספרת שבאופן קבוע, יום לפני כל דיון ויום אחרי כל דיון היא לא ישנה, לחץ הדם שלה עלה. תחשבי, כמה שנים כאלה. ויש להם ילדים צעירים חמודים. האימא לא דברה במשך תקופה ארוכה, רק בכתה. אחרי אחד הדיונים היא אמרה לי, 'אני רוצה להגיד משהו', אבל לא הצליחה להפיק קול. באותו יום היא כמעט לא דיברה, אבל בדיון הבא היא התחילה להפיק קול. היא התחילה לדבר עם הפעילים ולהתחזק. בהקראת פסק הדין היא הייתה יותר חזקה והאבא היה גמור. האבא לא יכול היה לשמוע את כל ההכרעה, הוא לא החזיק את עשרים הדקות. הוא יצא. וכשהוא יצא השוטרים שמו את היד שלהם על הכיס, על האקדח. איש קטן, מאופק, מה הוא יעשה ואיך? אבל זה חלק מהסיפור שהם סיפרו, שאנחנו מייצגים אלימות. ליוו אותם קומץ קטן של פעילים, כולם חיים את החיים שלהם. אחת הפעילות אמרה לי, 'לא התכוונתי להיות פעילה, התכוונתי לעבוד בעבודה שלי'. אבל זה הסיפור שהשוטרים סיפרו, סיפור מדומיין ומומצא שהם מתחזקים בפרקטיקות שלהם. זה העציב אותי נורא. ברגע הכי קשה של המשפחה, במקום להיות אמפתיים. הוא בקושי אסף את עצמו כדי להגיד תודה לפעילים שבאו לתמוך בו. הם אנשים שהם מופת גם עם כל מה שהם עברו. הם סולחים, מייחסים לממסד עיוורון, טעויות, לא רוע. זה מדהים אותי. אולי בגלל שהם אנשים מאמינים. וזה משהו שלמדתי מהם, איך לא להיות כעסנית ומרירה למרות שכל מה שקורה מצדיק כעס ומרירות. אבל הם לימדו שיעור את מי שבאמת התבונן בהם ולא בא לספר סיפור שקרי. הפעילים, אתיופים ולא אתיופים, כולנו מרגישים שלמדנו מהם המון".


"השופט רצה להיראות מיליטריסט, הכי רצה להיות מפא"יניק או ליכודניק" 


הקצין הנאשם ובני משפחתו חיו בדירת מסתור במשך כל המשפט, תחת אבטחה. האם זה לא מעיד על איום ממשי עליו?

"נרטיב האיום התחיל מהסנגור שהאשים את מח"ש שהם היו לחיצים למהומות של העדה, טען שהשוטר קורבן, שהוא היה נתון בסכנה, שזרקו עליו לבנים. הלך והתגבש סיפור שהופך את השוטר לקורבן. יש מנגנון של הערכת מסוכנות במשטרה. השוטר דורג בדרגה שש, כאילו הוא בסיכון וצריך ליווי תמידי.

"אחרי שנה וחצי בערך עו"ד ברק כהן דרש להסיר את איסור הפרסום, אמר שאין סכנה לשוטר. הסתבר שמח"ש הגדירה את רמת הסכנה של השוטר. מח"ש ביקשה שיחולו עליו ההגנות האלה כשמח"ש היא התובעת. גילוי עריות ברמות שהמוח שלי לא יכול לתפוס".


פסק הדין נחרץ: "שוכנעתי שהייתה הצדקה לירי. מסקנתי שהסיכון אותו נטל הנאשם עת ביצע ירי לצידו של המנוח לא היה בלתי סביר והירי היה מתבקש בנסיבות העניין [...] הצדק לא פועל רק לצד אחד אלא לשני הצדדים, במובן זה כששם שהצדק יכול היה להוביל להרשעת הנאשם, אותו צדק יכול גם להוביל לזיכויו כפי שקרה במקרה זה". מדוע את סבורה שהצדק לא נעשה?

"עדי התביעה עצמם העידו על המון פערים באיסוף הראיות בזירה. אנשים שמח"ש חקרה – היו סתירות בעדויות שלהם, שאני שמעתי. סתירות בין עדויות או סתירות לעומת תצהירים שנתנו בזמן ההוא. והתבררו גם ניגודי עניינים בוטים. לדוגמה, עלה מתוך העדויות שמח"ש השתמשו באנשים ובכלים של מעבדות המשטרה, אין להם מעבדה עצמאית לבדיקה. בלי שום ניסיון משפטי, אני עצמי הרגשתי שהם אספו ראיות בדיעבד בעוד שהסנגור עשה רושם שהוא מודע לכך לחלוטין. למשל, הוא קיבל ניטור של מחאות האתיופים. כשמח"ש הבינו שהמחאות נמשכות, הם החליטו שהם מגישים כתב אישום. הוא טען שהם לא היו מגישים את התביעה לולא המחאות. יש בי חלק גדול שחושב כמוהו.


"לכן לא היה שבריר שנייה שחשבתי שיהיה פה משפט צדק. מה שמתחזק גם על ידי פסק הדין. שתי הנקודות החזקות שהצלחתי לשמוע עד שיצאנו, ואני עוד לא מעיזה לקרוא את הגרסה הארוכה – צריך לב חזק בשביל זה – מה שהוא הביא כטיעוני מחץ, באותו טקסט צפוף וקר, שהוא דיבר אותו כאילו מישהו רודף אחריו: שהנערים לא היו אמינים, הם שיקרו, הם לא מהימנים. אני שואלת את עצמי: השוטרים, החוקרים, הם היו מהימנים? שום התלבטות לגביהם.


"מישהו – נציב בדימוס – אמר שאם הוא היה במקום גם הוא היה יורה. הוא לא היה במקום, הוא ניזון מהתקשורת, ממה שהסנגור הצליח לספר, שהפך לגמרי את היוצרות. הוא לוקח את העדות של הניצב הזה כאילו הוא בקיא בחומר, כשהוא לא בקיא, הוא לא היה שם. הוא מביא את שני הדברים האלה כטיעונים שמחזיקים באופן מוחלט את הזיכוי".


מה נחקק בך במיוחד מחמש שנות הליווי של המשפט הזה?

"אין לי ניסיון בבית משפט. אני לא יודעת איך זה מתנהל בדרך כלל, אבל חוסר החמלה, הניכור כלפי המשפחה. האמא אמרה לי: 'כבר הרבה זמן השופט היה אומר לנו 'בוקר טוב, הורי המנוח'. ביום ההכרעה הוא לא הסתכל עלינו, הוא לא דיבר איתנו. הוא נכנס כאילו אש שורפת אותו מבפנים. הוא הסתכל על השוטר והצטער בשבילו על מה שהוא עבר, ועל זה שלא הייתה לו ברירה, ועל זה שהוא והמשפחה שלו נתקלו באירוע קשה כזה, הלב שלו יוצא אליו. הוא מדבר אליו – לא הנאשם, אלא 'אתה', כאילו הוא לגמרי איתו. ובסוף חותם את זה בשיר מדהים, שהמילים... היית חושבת שנכתבו בשביל סלומון ששותת דם באמת אבל זה הוקדש לשוטר". השופט פלאח ציטט את השיר "זה העול" מאת דורון מנשה, המסתיים במילים "ואני שותת דם".


"זה לא הקטע שהוא זיכה איתו, לא זה מה שמכאיב לי, אלא איך הוא יכול לספר סיפור כל כך מהודק, נטול דילמות, נטול חורים ונטול חמלה ואמפתיה. והדבר השני, בכל התיק הזה, למרות ההקשר החברתי, הגזעני, הרחב והספציפי, לא היה שום דיון שלקח בחשבון את הגזענות ויחסי הכוח. כאילו סלומון והשוטר היו שווים. כאילו המשפחה של סלומון היא לא עולה חדשה, שחורה, שלא מבינה מה קורה סביבה. כאילו שהמשטרה לא עושה שיטור יתר לכל הדעות, כאילו שאין גזענות ואפליה בחוץ. כשהשוטר ניגש לסלומון ולחבורתו, נטען שהם סחטו ילד עבור 50 ש"ח והילד היה פרנג', לא שחור – אולי זו נקודת התחלה. אולי זה מה שהוביל את השוטרים לראות מה השחורים האלה עושים לילד הלבן הזה. אם הילד הצעיר שנסחט היה אתיופי, אני כמעט בטוחה שהשוטר לא היה מתקרב בכלל. איך אפשר לא לקחת בחשבון את הגזענות שמופעלת? אבל השופט שליח ממסדי כל כך חזק וזהותו הדרוזית בכלל לא עוזרת לו לתפקד אחרת. היא לא מזמנת לו נקודת מבט אחרת, אמפתיה, הבנה איך נראה מפגש בין רוב למיעוט. הוא כל הזמן התרברב בזה שהיה לו תפקיד בכיר בצבא". השופט פלאח שירת בפרקליטות הצבאית ומשמש שופט בבתי הדין הצבאיים בדרגת רב-סרן.


 "הוא רוצה להיראות מיליטריסט, הכי רוצה להיות מפא"יניק או ליכודניק – גם זה קטע מדהים, זה שאתה מיעוט, לא אומר שבהכרח תשתמש בפוזיציה שלך כדי לתקן משהו או כדי להביא גרסה אחרת של התנהלות. הוא היה הכי עיוור מכל העיוורים שאנחנו מכירים. אנחנו בימים שהזמינות של נשק עצומה, והרבה יותר אנשים - בכיתות כוננות ובאופן פרטי - מורשים להשתמש בו. פסק הדין הזה יכול לשמש כהרשאה לכל מי שיש לו נשק חוקי לירות בכל מי שנתפס כאיום, בלי שיהיו לכך השלכות". מולא מהדהדת את אמירתה מקפיאת הדם של ימי, אחותו של סלומון טקה, עם הקראת פסק הדין: "יש עכשיו לשוטרים אישור להרוג את הצעירים שלנו".




הגזענות בלב מערכת החוק שוב נחשפה - הפעילה החברתית שולה מולא בראיון על זיכוי השוטר שהרג את סלומון טקה

שני פייס

שני פייס

מערכת מגזין רוזה

מערכת מגזין רוזה

10 באפריל 2024

שני פייס

פרק מספר:

30

ד"ר שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה ומנהלת שותפה בתוכנית לימוד משותף של מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית

הלסביות הסודיות הכי מפורסמות

איך שוב פספסנו עסקת חטופים?

איך סיכולים ממוקדים הפכו לאסטרטגיה הרשמית של צה"ל?

איך יביא דוקטור פיל את היום שאחרי?

bottom of page